מרגישה שהלכת לאיבוד בחושך? תתחילי לדבר עם ה’!

החותם של ה' יתברך הוא אמת. חותם זה כמו הקוד המגנטי על כרטיס הכניסה אליו. קודם כל נהיה אמתיים, אז יכניסו אותנו פנימה ואז יתחילו כל הדברים שאמורים לקרות לנו בחיים – להתרחש.
ואכן, הצדיקים אומרים שההנחיה המרכזית לתפילה הפרטית היא לדבר באמת. "העיקר שהכול תלוי בו, לילך בדרך האמת על פי מדרגתו". 
כאן זה המקום שאת פוגשת את עצמך. את באה עם כל היום שעבר עלייך ובודקת מה קורה אתך ואיך את מרגישה. והצדיקים מדריכים אותנו: אם הלכת לאיבוד בחושך, העצה היא שתדבר את הדיבור שלך באמת.

רפלקס הגנה
מה זה אומר לנו, הנושא הזה של האמת? מהי האמת הזאת?
החולי הכי מרכזי והכי נורא של הגלות שלנו, הוא הניתוק הפנימי. אנחנו מסתובבות בעולם ולא יודעות מה אנחנו באמת. לא מחוברות לתחושה הפנימית שלנו. לא יודעות מה אנחנו מרגישות בתוך כל מה שאנחנו עושות ומגיבות כל הזמן. אנחנו נמצאות המון במצב של 'טייס אוטומטי' שמגן על עצמו, כי העולם הזה כל הזמן פוגע בנו. הוא לא רגיש כלפינו, לא מכבד אותנו ולא מקשיב לנו לעומק. מאז שהיינו ממש קטנות התרגלנו להגן על עצמנו מהפגיעה שלו. התפתחה בתוכנו מערכת התנייתית שלמה שנכנסת ברגע אחד לפעולה. רפלקס ההגנה או רפלקס ההתקפה נכנסים לפעולה כמו כרית אוויר של רכב שנפתחת עוד לפני שהנהג קלט שהוא התנגש. עוד לפני שאני מספיקה להרגיש את הכאב של הפגיעה, אני כבר מתגוננת או מתקיפה או נאטמת או מתכחשת.
ולא אנחנו המצאנו את המערכת האוטומטית להגנה מפגיעה, היא כבר הייתה אצל אדם הראשון.
כאשר אדם הראשון אכל מעץ הדעת והתרחק מה', במקום לבכות על הריחוק ולבקש מה' עזרה למקום שהוא נפל אליו, הוא התחיל להסתבך ולהסתתר ולהכחיש.
ה' שאל את אדם הראשון אחרי החטא: "איפה אתה? מה עובר עליך? והאם אכלת..?" אם הוא היה אומר: "כן. טעיתי. נפלתי. אני מרגיש עכשיו קטן יותר מקודם. תעזור לי", כל ההמשך היה נראה אחרת. אם אדם הראשון היה מבקש מה' עזרה, הוא היה מקבל את העזרה. אבל הוא כל הזמן התגונן. הוא כל הזמן הסביר: "זה מהאישה, זה לא אני, התחבאתי, לא ידעתי, אתה כן יודע, אתה לא יודע, אתה פה בכלל? אולי הלכת..."
כל פעם שה' פונה אליו בשאלה, הוא מושיט לו יד, וכשהוא לא מנצל אותה הוא עף אחורה. הוא מתרחק עוד יותר. וגם אז הוא לא אומר לקב"ה: "אוי. אני מרגיש חלש. מה קרה לי? פתאום חשוך. פתאום אני רחוק. פתאום אני מתבייש. פתאום אני מרגיש שאולי אני רע". הוא לא מדבר את האמת שלו, לא מביא אותה כמו שהיא, חלשה. הוא מחפה. והחיפוי הזה וההתגוננות הזאת, הכי מרחיקים ומנתקים.
זה מה שקורה לכל האנושות מאז. ועיקר העבודה שאדם עושה כשהוא עומד על דעתו היא לתקן את הנטייה הבראשיתית האנושית הזאת, לתקן את הסטייה. 

להמיס את הקרח
עבודה פנימית כשאנחנו מתבגרות אומרת: 'לחזור בתשובה למקום שניטלנו ממנו'. לבקש עזרה עד למקומות הכי עמוקים שאיבדנו בתוך עצמנו. לנסות להכיר אותם, לנסות לפגוש אותם. ובסופו של דבר, יותר בעומק - לבכות את הדמעות שלא בכינו. בתוך כולנו יש כל כך הרבה דמעות שלא בכינו ובמקום לבכות הם נהיו  קיר של קרח על הלב. ומתחת לקיר יש עוד קיר של קרח, ומתחתיו יש עוד קיר של קרח... וכל פעם כשאנחנו מצליחות לבקוע איזה חומה פנימית, האור היהודי שבוקע משם מאיר את העולם. לנפש הפנימית יש כל כך הרבה מה לתת, יש לה כל כך הרבה חמלה ורגישות וכבוד ואהבה לזולת, שברגע שזה משתחרר בתוכי, זה מאיר בעולם. אני נהיית אחרת כלפי אחרים.
אז כשאנחנו נמצאות בתוך חושך מאוד עמוק, העצה היא לדבר באמת. ובגלל שאנחנו בחושך כל הזמן ועיקר הבעיה שלנו היא שאנחנו מאוד מאוד מנותקות, אנחנו באות להתבודדות ועוד לא יודעות מי אנחנו, לכן המשימה שלנו היא לנסות לגלות איפה אנחנו נמצאות ולהגיע לאיזשהו דיבור של אמת.
תסגרי את הכול מסביב, תסתכלי פנימה ותנסי למצוא את עצמך: 'איפה אני בעולם?' ותדעי שזו הפנייה של ה' אלייך: מה שלומך, נשמה יקרה שלי (ורוח, ונפש, וגוף)? כל מה שהוא רוצה לקבל ממך זאת תשובה אמתית. לא כמו הטעות העתיקה של אדם הראשון, לא מתביישת, לא מחפה, לא מתחפשת לצדיקה. אמתית!