חשבת פעם, למה אנשים מסוימים מעצבנים אותך יותר מאחרים?

לחדוה מקריית ספר יש לא מעט גיסות, שאת כולן היא אוהבת ועם כולן נמצאת בקשרים מצויינים. ליתר דיוק, כמעט עם כולן. שכן כלפי שתיים מהן, בניגוד לתחושותיה החיוביות כלפי הגיסות האחרות, היא חשה חוסר סבלנות וכעס. בכל פעם מחדש, היא מנסה להתגבר על כך, אבל בסופו של דבר - העצבנות וחוסר הסבלנות שוב מציפים אותה. מוכר גם לכם? מסתבר שיש סוגים שונים של אנשים, שמעוררים בנו רגשות חזקים שונים. עלינו, מוטלת העבודה לזהות את הרגשות האלה, וגם לנסות להבין: מה כל כך מקפיץ אותנו במערכות יחסים מסוימות?

כאשר אנחנו נתקלים בבן אדם שמעורר בנו תגובות רגשיות חריפות, אנחנו יכולים או לכעוס ולשנוא אותו, ובעקבות כך להתרחק ממנו (וזה, כמובן, לא מומלץ) - או להיות חכמים, לעשות עבודה של התבוננות, ולגלות דברים שלא ידענו שקיימים בנו. דברים, שבהתבוננות יומיומית רגילה לעולם לא יתגלו לעינינו, ודווקא המערכת הטעונה והקשה, היא הזדמנות שנשלחה אלינו משמיים לחשוף סודות שהתחבאו בתוכנו. נחיתות, קנאה, עין צרה וכדומה, הם רגשות שליליים שנוהגים להסתיר את עצמם, עד שפלונית נשלחת משמיים להסיר מעלינו את מסיכת ה"הכל בסדר", ולפתע הכל הופך להיות לא בסדר. מתוך מצבי ה"לא בסדר", נלמד על עצמינו הרבה יותר מאשר במצבים הנינוחים והזורמים. באופן כזה, מתוך מערכות יחסים מסובכות וקשות, אנו יכולים לגלות תגליות מאוד מאוד משמעותיות על עצמנו, שמערכות רגילות לא יבטאו בפנינו.

האוצרות הכי גדולים – נמצאים דווקא במקומות החשוכים

למעשה, אם צורת התנהגות של אנשים מסוימים 'מקפיצה' אותנו - סימן שיש בנו רגישות בתחום הזה דווקא. ההתנגדות שפלונית מעוררת בי, היא כמו תמרור עצור אדום ומהבהב שמאותת לי: עצרי. עמדי. התבונני.

מה מכעיס אותך כל כך? מה מוציא אותך מכלייך? התשובה לא יכולה להיות כללית מדי. תשובה כמו: "גיסתי מכעיסה אותי", זו תשובה ראשונה, אבל היא לא מספקת. מה בדיוק? מתי זה מתבטא? האם תמיד זה הפריע לך? איך היית רוצה שהיא תשתנה? למה זה חשוב לך? מה תרוויחי אם היא תשתנה ומה את מפסידה כל עוד היא איננה כזאת?

אלה שאלות מתבוננות. צריך לשאול אותן בנחת, בלי שיפוט. בלי קוצר רוח פנימי, וממקום אמתי ומתעניין. במי? בלב שלנו, שעוברים עליו דברים לא פשוטים והרבה פעמים קשה לו. צריך לתת ללב שלנו, לעצמנו, את הזמן והמקום וגם להקדים לכך תפילה: "ריבונו של עולם, כבר הרבה זמן קשה לי עם פלונית, ובאתי לכאן כעת כדי לבדוק מה באמת קורה לי איתה. אם אני כעוסה, סימן שמשהו מציק לי, אם אני קצרת רוח, סימן שמשהו מפריע לי. בבקשה, האר את עיניי לראות מה באמת קורה ולהבין איך מתרפאים ומחזירים את השלום והאחווה וההתקרבות בינינו".

אז מה אני בעצם מציעה לך לעשות? חפשי לעצמך מקום בו את יכולה לדבר ללא חשש. אולי תצאי להליכה, תשימי אוזניות של פלאפון באוזניים ותוכלי לדבר בשקט בלי שיחשדו בך שאת מדברת לעצמך? אולי יש לכם חדר או מחסן לא שימושי בבית שם תוכלי לדבר בלי הפרעה? אולי תשבי על ספסל שקט בגינה הסמוכה, בידייך ספר תהילים ופיך מדבר עם השם יתברך? (במצב כזה כדאי להגיד גם פרק אחד לפחות מן הספר, שלא ייחשב שהשתמשנו בו בלי לחלוק לו כבוד).

כעת, כשאת לבד ואף אחד לא מפריע לך, נסי להעלות את הדמות של אחת מאותן גיסות מול העיניים. רואה אותה? יופי, עכשיו נסי להסביר למישהו שלישי כביכול (והמישהו הזה יכול להיות ה' יתברך, כי הבירור שאת עושה הוא מצווה גדולה ויקרה של התקרבות לעצמך והפחתת כעס וטינה בין יהודים), למה את כועסת עליה ומה את לא סובלת בה.

לפני כל תפילה על שינוי המציאות החיצונית, ספרי במילים גלויות על הרגשות הפנימיים שלך. "אני לא סובלת שבגלל שהיא באה ממשפחה יותר מטופחת, היא מסתכלת עלינו במבט מתנשא ולא מעריך, אני לא סובלת שהיא מרשה לילדים שלה לעלות עם נעליים על הספה, אני לא סובלת את הזרימה הזאת שלה עם כל מצב ואת האיחורים הקבועים שלה לסעודות שבת, אני לא סובלת את הבגדים המוזנחים מדי / מטופחים מדי שלהם... אני לא סובלת..."

ספרי לה' על מה שקורה בתוכך עם כמה שיותר פרטים. נסי להיכנס כמה שיותר עמוק בפנים. עצם האמירה משחררת את הלב, וכשהלב משתחרר הוא נעשה אמתי וגלוי יותר ויותר עד שמאחורי רשימה ארוכה של תקריות וטענות מתגלה פתאום במלוא "פארו" רגש בסיסי כמו קנאה פשוטה, או תחושת נחיתות, או אחריות יתר מתישה ומעייפת.

כמובן, רגשות שליליים הם מכוערים ולא מפוארים, אבל כשהם מתגלים לעין, הם כבר משפיעים פחות. בכלל, כל דבר מודחק משפיע עלינו מאוד וכל דבר גלוי וידוע משפיע עלינו הרבה פחות. במידה רבה, הנפש שלנו היא כמו ילד (מול הגיסה הזאת היא כמו ילד שכועס). הדרך שלנו להרגיע אותה היא קודם כל לשמוע בסבלנות את כל מה שיש לה לומר. כל הסיבות לכעס, כל ההצטברות המעיקה שהודחקה עד כה.

כשהקצף העכור נעלם...

הבירור שלנו עם עצמנו, לא נעשה כדי לשנות את המציאות, אלא כדי להבין מה עובר עלינו בצורה ברורה יותר. הרבה פעמים ילד נרגע רק מעצם זה ששומעים את דבריו עד הסוף בלי לשפוט אותו, הרבה פעמים גם הלב שלנו נרגע רק מעצם זה שהוא פרק, סוף סוף, מה שזמן רב הצטבר ונחנק בתוכו. רק לאחר מכן יכולה נקודת ההסתכלות שלו על הדברים להתרחב קצת, הסובלנות שלנו גדלה קצת, ואולי אפילו עולים בדעתנו כמה רעיונות מעשיים שיכולים לעזור. אולי נכסה את הספה לפני שבת בציפה גדולה? אולי נשאל את אמא איך היא מצליחה לקבל את כל הכלות שלה בלי ביקורת ובנעימות כזאת? אולי ניזום איזו פעילות משותפת לגיסה ולי, פעילות שתקרב בין הלבבות?

כשנרגעים, והקצף העכור נעלם, ניתן לראות עמוק יותר וצלול יותר. והדרך היחידה שאני מכירה להירגע היא לעבור דרך הכעס ולא לברוח ממנו. לאפשר לו להתבטא עוד ועוד ועוד במקום מוגן (ואין מקום מוגן כמו הפניה להשם יתברך) עד שהוא נגמר. חצינו את ים הזעם ויצאנו מן הצד השני, מפוייסים יותר, נינוחים יותר וסלחנים הרבה יותר..  

אם את רואה שאינך מצליחה להיכנס פנימה לבד תסתכלי מסביב ותנסי לראות מי יכולה להיות הדמות שתעזור לך לעשות את כל הבירור הפנימי הזה. אולי היועצת של בית הספר, אולי מורה קרובה ואולי אפילו חברה עם יכולת הקשבה גבוהה. כל דמות שהלב שלך מתחבר אליה ואת יודעת שיש לה לב רחב והיא תוכל לתת מקום לכאב ולבלבול שלך בלי להיבהל מהם, תוכל להיות זו שתעזור לך. מהניסיון שלי, כשרוצים לעשות עבודה ולנקות מערכות יחסים כואבות ולא נכונות בתוך המשפחה (שזה דבר מאוד חשוב ומאוד קדוש) הקב"ה שולח בדיוק את הבן אדם הנכון שיהיה כאן כדי לעזור.