מדוע חשוב לנהוג מנהגי אבלות בימי העומר?

מוטי שואל: "למה מתאבלים בימי העומר, לא מסתפרים ולא שומעים מוזיקה במשך חודש שלם, אך לעומת זאת לא מתאבלים על השואה? הרי נהרגו בה יותר מ24 אלף יהודים. וגם מדוע ממשיכים להתאבל בימי העומר, על מאורע שקרה לפני אלפי שנים?"

* * *

שלום וברכה מוטי, ותודה על שאלותיך.

במענה לשאלתך הראשונה, בתשעה באב מתאבל כל עם ישראל על חורבן בית המקדש, ובתוכה גם על הרדיפות והייסורים, הפוגרומים והשואות, שנגרמו בעקבות החורבן והגלות. כל התעניות שנוגעות לגלות - נקבעו לזכרון האירועים הקשים של הגלות. עלינו לזכור שגם במהלך חורבן בית המקדש נהרגו כמיליון יהודים, ועוד מאות אלפי יהודים נרצחו במהלך הפוגרומים והגלות הכפויה. על כל אלה אנו מתאבלים בצומות והתעניות שנקבעו לזכר החורבן במשך יותר מ-2000 שנה, עד היום הזה. ולכן, בתשעה באב מתאבלים גם על השואה שבה נרצחו 6 מיליון יהודים.

ובנוגע לשאלתך השנייה. הרמב"ם ביאר שימי האבלות נועדו להזכיר לכל דור לשוב בתשובה מן העוונות שהביאו לחורבן. כך כתב: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו) 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וגו'" (משנה תורה, הלכות תעניות פרק ה').

מסיום חג הפסח ועד ל"ד בעומר נהרגו 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, ולכן נוהגים מנהגי אבילות לכל אורך תקופה זו. עלינו לזכור ש-24 אלף התלמידים שנהרגו היו מעבירי התורה של הדור. תלמידי החכמים ייצגו וקיימו את התורה של עם ישראל כדי שלא תישכח. התורה כידוע שמרה על הזהות היהודית היהודית שלנו במשך 2000 שנות גלות. רק הבט וראה כיצד לאחר אלפי שנים חזרו יהודים מכל תפוצות ישראל - עיראק, תוניס, מצרים, תימן, פולין, גרמניה, רוסיה, ארה"ב, ולמרות שכולם הגיעו שונים זה מזה בשפתם, מראם, לבושם, דיבורם, מנהגיהם, מאכליהם וכו', רק דבר אחד משתף בין כל חלקי עמנו: התורה הקדושה. שהרי כולם חזרו עם כל ספרי התנ"ך, עם אותה ציצית, אותן תפילין, אותה שבת, אותו פסח וכו'. כל זאת רק בזכות שמירת התורה בגלות. בלעדיה היה נכחד עמנו ומתבולל בין הגויים.

תלמידי החכמים הם מי שמשמרים את התורה והזהות היהודית, הם חוד החנית של עם ישראל, והדבק המאחד אותנו כעם לאורך כל הדורות.

כאשר נאבדו מעמנו 24 אלף תלמידי רבי עקיבא בדור אחד, לא איבד עם ישראל רק קבוצה גדולה של יהודים חשובים ויקרים, אלא גם איבד את "שרי התורה" של הדור - הם תלמידי החכמים שלימדו תורה את הדור כולו, ובזכותם התקיים עם ישראל. הם היוו את רובו המכריע של תלמידי החכמים שבדורם, ובעקבות מותם עמד זכרון התורה בסכנה - וכך עמדה זהותו של עם ישראל בסכנת הכחדה בגלות הקשה. באבל זה אנו גם מתאבלים על אבדת התורה בדורו של רבי עקיבא, אשר מלווה אותנו עד היום הזה. כי מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא - פגמו בעם ישראל והוסיפו לירידת הדורות, בגללם שערים עמוקים יותר בתורה נסתתרו מאיתנו, מצב אשר יתוקן רק עם בוא המשיח וחזרתו של עם ישראל בתשובה. רק אז ישובו להתגלות כל שערי חכמה, ויבנה בית המקדש במהרה בעז"ה.

כל מי ששומר על מנהגי האבלות בימי העומר - זוכה לשאת את הגחלת של עמו, ולהתחבר ל-2000 שנה של רגש משותף של כל קהילות ישראל לתורה הקדושה, ומעיד בכך על אמונתו בה' ותורתו. עליה העיד ה': "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה).

עוד נוכל להבחין, שיש במעשה האבלות של ימי העומר חינוך מוסרי עצום לכל הדורות. כי היכן תמצא בעולם עוד עם שיתאבל במשך קרוב לאלפיים שנה על תלמידי חכמים שנאבדו ממנו? עצם הזיכרון בכל שנה ושנה מחדיר ללבנו את חשיבות התורה, חשיבותם של תלמידי החכמים שמגנים על עם ישראל. כשם שבכל שנה המדינה קובעת יום זיכרון לחיילים החללים, כך עם ישראל קבע ימי זיכרון ואבלות לזכר צבא תלמידי החכמים ששמרו על זהותנו היהודית. בזכותם זוכר עם ישראל את חשיבות התורה, ומעיד בפני הקב"ה על אהבתו לתורה ותלמידי החכמים בכל דור.

טמון במעשה נורא זה עוד מוסר חמור מאוד לכל הדורות, היות ונאמר כי הסיבה למותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא היתה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות דף סב, עמוד ב). ולמרות שוודאי לא פגעו אחד בשני, ולא דיברו לשון הרע, הם נהרגו משום שלא נהגו בכבוד המקסימלי הנדרש מהם כפי דרגתם ושליחותם התורנית החשובה לעם ישראל. היחידים שנותרו היו רק תלמידי החכמים המזוככים ביותר. סיבה זו מזכירה לציבור כולו עד כמה חשוב וחמור לנהוג בכבוד בין אדם לחבירו, ובין תלמידי החכמים. יש בכך מוסר חשוב לדורות, שעלינו ללמוד ממנו גם היום - להתרחק מכל סוג של בזיון חברנו, לאהוב ולכבד איש את רעהו כפי שציווה ה' בתורתו: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא יט, יח).

הסיבה שמוטל עלינו להמשיך ולהתאבל בכל שנה ושנה עד בוא הגאולה, היא מכיוון שהייסורים שהיו - לא נעלמו מעם ישראל, והם עדיין מלווים אותנו בעוונותינו המרובים. אמרו חז"ל ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא א, א). אין לנו עדיין את הזכויות לבניית בית המקדש.

ועד שיבוא המשיח ותבוא הגאולה השלמה - עלינו לכפר על העוון שמלווה אותנו באמצעות מנהגי האבלות. שהרי האבל היא הבעת צער על המצב, ובקשה לעורר את רחמיו של ה' על עמנו. באמצעותן מתבטלות גזירות נוספות, ומתקרב זמן גאולתנו.

אמרו חז"ל (תענית דף ל, עמוד ב) שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. אם לא בחייו, אז בתחיית המתים. כך גם עלינו להאמין שכל מי שזכה להתאבל על תלמידי החכמים שנאבדו, עוד יזכה לראות בפאר התורה והגאולה, שבה "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' - כמים לים מכסים"! (ישעיהו יא, ט).

עלינו לזכור שזהו מצב זמני, אבלות הנדרשת מאיתנו עתה בגלל גלותנו הרוחנית. אך נביאי ישראל ניבאו שלאחר בוא הגאולה השלמה, יהפכו ימי הצום והאבל לימי חג ושמחה (זכריה פרק ח, יח): "ויהי דבר ה' צבאות אלי לאמור, כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

לסיכום, באמצעות האבלות:

1. הרמב"ם ביאר שימי האבל הם זמן לעשיית תשובה, ונועדה להזכיר לנו לשוב מהעוונות שהביאו חורבן וסיכנו את עם ישראל.

2. אתה מתחבר לעם ישראל, לגזע עץ עתיק יומין שיש לו מטרה משותפת בעולם מזה אלפי שנים.

3. אתה מכפר ביחד עם בני ישראל על העוון שעדיין מלווה אותנו, בגינו עוד לא זכינו לגאולה.

4. אתה זוכה להעיד על חשיבות התורה ותלמידי החכמים בעיניך, בזכותם תזכה להתחבר ולהנות מזיו התורה ועוד תראה בתפארתה.

5. אתה זוכר ומזכיר לעצמך ולעם ישראל את חשיבות החובה לכבד איש את חברו, ולהזהר בכבודם של תלמידי חכמים.

6. אתה מקרב את הגאולה, כי אתה מעורר ביחד עם כל עם ישראל רחמי שמים, בכך אתה מביע צער על הקדושה שנאבדה וחסרה לנו, כדי שה' הטוב ישבור גזירות רעות ויביא את משיח צדקנו בקרוב, כן יהי רצון.

תודה מיוחדת לרה"ג יעקב סגל שליט"א על הוספותיו למאמר.

בברכה,

דניאל בלס