דבר תורה לפרשת בחוקותי: לשבור את המעגל

"סגור את החלון", רטן אחד הנוסעים באוטובוס באזני היושב לפניו, "קר בחוץ".

"ואם אסגור את החלון", הקניט אותו הנוסע שחפץ באוויר צח, "יהיה חם בחוץ?"...

* * *

בפרשת בחוקותי הקללות נראות כסרט נע רודפות זו או את זו, וכל אחת הינה המשך לקודמתה. הדברים אמנם מכוונים ויש בהם לקח ויסוד כמו כל התורה כולה. אך במסגרת זו ננסה לעמוד על נקודה אחת שכולנו טעונים בה חיזוק, מי פחות ומי יותר.

"ורדף אותם קול עלה נידף... וכשלו איש באחיו כמפני חרב – ורודף אָיִן"... אין ספק שזו קללה נוראית. ננסה להתבונן בעומק הפסוק - על פי דבריו של רבי אפרים שלמה מלונטשיץ, בעל ה"כלי יקר" - ולהבין את הקשר בין העובדה שישראל ישמעו "קול עלה נידף" נחבט ברוח, וינוסו מפניו, לבין העובדה שאחר כך "וכשלו איש באחיו".

סח רבי משה יצחק דרשן, "המגיד מקעלם": מעודי תהיתי מדוע הגדירה התורה את האיסור לגנוב בלשון רבים "לא תגנובו"?! מדוע לא לומר בלשון יחיד "לא תגנוב"? [האיסור "לא תגנוב" שבעשרת דברות נאמר על "גונב נפשות" – אדם הגונב אנשים למכרם לעבדים. "לא תגנובו", נאמר לגבי ממון].

עד שנוכחתי במעשה שהיה – סיפר המגיד מקעלם בדרשתו לבני העיירה: לשכנתי נגנבה תרנגולת מחצרה, במקום שתיכנס לבית ותספר לבעלה על הגניבה, והוא ילך להתלונן בתחנת המשטרה בעיר הסמוכה, עשתה שכנתי מעשה – נכנסה לחצר השכנה הסמוכה לה משמאל, גנבה משם תרנגולת בלאט ושבה לחצרה כאילו מאומה לא אירע...

השכנה שזה עתה נגנבה ממנה תרנגולת, כמובן לא ידעה מאומה. יצאה לחצרה והנה חסרה לה בעלת-כנף. ומה סבורים אתם? שהלכה לספר לאישהּ? ממש לא! היא פנתה לחצר הסמוכה לה משמאל ונטלה משם עוף מקרקר והסתלקה בחשאי.

השכנה השלישית נטלה מן הרביעית והרביעית מהחמישית, עד שבקצה העיירה נשמע לאחר יומיים ושלושה קולה של איכרה מסכנה שנגנבה תרנגולת מחצרה...

לכן מזהירה התורה בלשון רבים "לא תגנובו". אף אם לך גנבו משהו, אין לך רשות לגנוב מן הזולת שיגנוב מרעהו וכן הלאה.

עתה ניגש לדברי ה"כלי יקר" וזה תורף דבריו: כאשר בני אדם גולים מארצם דרכם להתאחד ולנחם זה את זה, להוות משענת נפשית ואחים לצרה זה לזה. אך בני ישראל לדאבון לב נוהגים בצורה אחרת וכך התנבא אחיה השילוני על ישראל "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים".

ומהי קללה זו? כל קנה הנדחף מן הרוח במים, נדחף על חברו. נמצא שכל קנה נדחף פעמיים, האחת בשל הרוח הנושבת והשנייה מחברו הסמוך לו שנדחף עליו. כך ישראל בגלותם במקום לעודד איש את רעהו ולאחיו יאמר חזק, הם נדחפים מן הגויים וכתוצאה מ"דחיפות" הגלות הם דוחפים אחד את חברו וחברו את חברו – עד שנופל האחרון שבהם.

זהו ביאור הקשר בין "ורדף אותם קול עלה נידף" של גזירות הגלות, "וכשלו איש באחיו" שכל אחד ידחף את חברו. וכיון שישראל בשורשם קשורים זה בזה, הדחיפות לא פוסקות אצל האחרון, הן שבות באופן רוחני אל הראשון...

ומדוע קורה דבר זה? מבאר ה"כלי יקר" עומק בפסוק, המגלה שקללה זו אינה עונש משמים. היא סיבה של התנהגות לא ראויה בינינו לבין עצמנו: חז"ל בגמרא דורשים את הפסוק "ועלהו לא ייבול" ל"שיחת חולין של תלמידי חכמים", שגם היא צריכה התבוננות ולימוד, משום שאינה שיחה בטלה.

הרי לנו ש"עלה" נמשל לשיחה, ויש לו חשיבות.

לדאבוננו, עורך ה"כלי יקר" השוואה כואבת ואמיתית, אנו מדברים ומפטפטים ברחובות העיר מה ששמענו על פלוני, ועל אלמוני. דיבורי רכילות אלו מתפשטים כאש בשדה קוצים, בדרכם הינם מפילים חללים, וזורעים איבה ופירוד.

זוהי הסיבה לכך שישראל נדחפים בגלות פעמיים: פעם אחת מגזירות הגויים ואת השנייה – אנו גורמים לעצמנו בלשון הרע שמפיל כאפקט הדומינו אחד אחרי השני.    

* * *

כאשר אנו בטוחים שמותר לנו להתנהג באופן לא יאה לזולת, כי "דחפו אותי – אז גם אני אדחף", עלינו לזכור שבסופו של תהליך הדחיפה הזו תשוב אלינו. אך אם נעצור כח ביכולתנו להימנע מלדחוף, אנחנו יכולים "לשבור את מעגל הקסמים".

הימנעות מדיבור אחד אסור, נדמית לנו ככזו שלא משפיעה על הסביבה. אמת שבחוץ יישאר מזג אוויר קר, אבל "סגירת החלון" תגרום שאצלנו יהיה נעים.