10 עובדות על ’שמונה פרקים לרמב"ם’

1. שמונה פרקים לרמב"ם הוא השם המקובל שניתן להקדמה שכתב הרמב"ם לפירושו למסכת אבות. מכיוון שמסכת אבות עוסקת בתיקון המידות ותורת הנפש, הרמב"ם מקדיש את ההקדמה לנושאים שונים הקשורים לנפש האדם ותפקידו בעולם.

2. כמו כל פירוש המשנה של הרמב"ם, גם הקדמה זו נכתבה בערבית-יהודית. התרגום לעברית הנפוץ ביותר הוא תרגומו של רבי שמואל אבן תיבון, מגדולי מתרגמי הרמב"ם.

3. ההקדמה מחולקת למעשה לשני חלקים. בחמשת הפרקים הראשונים הרמב"ם מציג את דעותיו על תורת הנפש ותורת המידות. בשלושת הפרקים האחרונים הוא מציב את הדעות הללו בהקשר יהודי רחב של המצוות, השגחת השם, בחירה חופשית, ועוד.

4. הרמב"ם קובע בהקדמה שנפש האדם היא אחת, ולה חמישה חלקים: החלק הזן (כל מה שקשור לאוכל ועיכולו), החלק המרגיש (חמשת החושים) החלק המדמה (דמיונות) החלק המתעורר (רצונות ושאיפות, וכנגדן מיאוס ופחד) והחלק השכלי (שמאפשר לאדם ללמוד ולקנות חכמות שונות).

5. בפרק ג' קובע הרמב"ם שכמו שבגוף יש בריאות וחולי, כך גם בנפש יש בריאות וחולי. "וּבְרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ הִיא: שֶׁתִּהְיֶה תְכוּנָתָהּ וּתְכוּנַת חֲלָקֶיהָ - תְּכוּנוֹת שֶׁתַּעֲשֶׂה בָהֶן תָּדִיר הַטּוֹבוֹת וְהַפְּעֻלּוֹת הַנְּאוּתוֹת; וְחָלְיָה הוּא: שֶׁתִּהְיֶה תְכוּנָתָהּ וּתְכוּנַת חֲלָקֶיהָ - תְּכוּנוֹת שֶׁתַּעֲשֶׂה בָהֶן תָּדִיר הָרָעוֹת וְהַפְּעֻלּוֹת הַמְגֻנּוֹת.". כלומר מידות רעות המובילות למעשים רעים הן בגדר של מחלה נפשית. וכפי שחולים גופנים צריכים להיוועץ ברופאים, אומר הרמב"ם, "כֵּן חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת, צָרִיךְ לָהֶם שֶׁיִּשְׁאֲלוּ הַחֲכָמִים שֶׁהֵם רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וְיַזְהִירוּם מִן הָרָעוֹת הָהֵן אֲשֶׁר יַחְשְׁבוּ בָהֵן שֶׁהֵן טוֹבוֹת..." אבל זה מדבר על אותם שעושים רע מתוך טעות. על החוטאים במתכוון, מתוך הבנה מלאה ברוע מידותיהם ומעשיהם, אומר הרמב"ם, אמר כבר שלמה המלך: "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם".

6. ב'שמונה פרקים' מציג הרמב"ם את קונספט 'שביל הזהב'. הדרך הטובה, הוא אומר, היא לעולם הדרך הממוצעת. "המעֲשִׂים הַטּוֹבִים - הֵם הַמַּעֲשִׂים הַשָּׁוִים, הַמְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי קְצָווֹת שֶׁשְׁתֵּיהֶן רָע: הָאַחַת מֵהֶן - תּוֹסֶפֶת, וְהַשֵּׁנִית - חֶסְרוֹן. וְהַמַּעֲלוֹת - הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְכוּנוֹת רָעוֹת: הָאַחַת מֵהֶן - יְתֵרָה, וְהָאַחֶרֶת – חֲסֵרָה". והוא מציג דוגמאות רבות לכך. הנדיבות – היא המידה הממוצעת בין הקמצנות והפזרנות. הגבורה – היא מידה הממוצעת בין הרפתקנות ופחדנות. הסתפקות במועט – מידה ממוצעת בין אהבת ממון ועצלות, וכך הלאה והלאה. ומה יעשה אדם שלקה בקיצוניות באחת ממידותיו? הריפוי שמציע הרמב"ם הוא לנטות לקצה השני לזמן מה, עד שישיג באופן טבעי את דרך האמצע הרצויה.

7. לשם מה ניתנו לאדם כל כוחות נפשו? מסביר הרמב"ם: צָרִיךְ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁעְבֵּד כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ כֻּלָּם לְפִי הַדַּעַת, כְּפִי מַהשֶּׁהִקְדַּמְנוּ בַּפֶּרֶק שֶׁלִּפְנֵי זֶה. וְיָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד תַּכְלִית אַחַת, וְהִיא: הַשָּׂגַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, כְּפִי יְכֹלֶת הָאָדָם לָדַעַת אוֹתָהּ. וְיָשִׂים פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן: תְּנוּעוֹתָיו וּמְנוּחוֹתָיו וְכָל דְּבָרָיו מְבִיאִים לְזוֹ הַתַּכְלִית". הרמב"ם היה, כידוע, גם רופא דגול שכתב הדרכות בריאותיות מפורטות. אבל ב'שמונה פרקים' הוא מדגיש שגם האדם המתנהל באופן זהיר ובריאותי בכל הליכותיו רק על מנת להיות בריא – אינו באמת בעל מעלה. הוא בחר ב'הנאת הבריאות', בעוד אחר בחר ב'הנאת המאכל'. אלא שכל מעשיו של האדם, גם בשמירת בריאות גופו, צריכים להיות כלי למטרה העליונה של עבודת השם.

8. בפרק השישי של 'שמונה פרקים' דן הרמב"ם באחת הסוגיות הפילוסופיות הידועות: מי עדיף על מי, זה שרוצה לחטוא אבל מתגבר על יצרו, או זה שאינו רוצה לחטוא כלל? התשובה של הרמב"ם: תלוי מה החטא בו מדובר. הוא מחלק את כל המצוות לשתיים: מצוות שכליות ומצוות שמעיות. הראשונות, הוא אומר, הן מצוות שהשכל מחייב. ביניהן עבודה זרה, שפיכות דמים, גזל, ועוד. בדברים אלה, שכל אחד מבין את הרוע המהותי שלהם, מי שמתאווה לעשותם אכן מדרגתו פחותה. אולם במה שמכנה הרמב"ם 'תורות שמעיות', מצוות שאילולא נשמעו מעם השם לא היינו חושבים עליהן כלל, כאן גדול יתרון הכובש את יצרו. דוגמאות למצוות כאלה: בשר וחלב, שעטנז, פרה אדומה, וכן הלאה והלאה.

9. הרמב"ם קושר גם בין שלמות המידות ומדרגת הנבואה. המחיצות שמפרידות בין האדם לקב"ה, הוא אומר, הן פחיתות המידות.  "כָּל נָבִיא לֹא נִתְנַבֵּא אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כָּל הַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, וְרֹב מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וְהַחֲזָקוֹת שֶׁבָּהֶן". וככל שנביא מושלם יותר במידותיו, כך יש פחות מחיצות בינו לבין השם. וגדול הנביאים, משה רבנו, היה בדרגה כזו שראה את הקב"ה מאחורי מחיצה אחת בהירה, שחז"ל מכנים: 'אספקלריא מאירה'.

10. את 'שמונה פרקים' מסכם הרמב"ם בהסבר מפורט על הבחירה החופשית. האדם, הוא אומר, לא נולד בעל מעלה ולא בעל חיסרון. פעולות האדם, לטוב ולמוטב, מסורות כולן בידיו. אמנם, הוא מסביר, האדם נולד עם נטיות לתכונות מסוימות. כגון: נטיה לאומץ או לפחדנות, נטיה לתפיסה מהירה או קושי בתפיסה. עדיין, לאדם יש את החירות לבחור את הכיוון בו תתפתח נפשו, ורק גודל המאמץ הנדרש תלוי באותן הנטיות. לדוגמה: "...אִישׁ שֶׁמֶזֶג לִבּוֹ יוֹתֵר חַם מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ - יִהְיֶה גִבּוֹר, רְצוֹנִי לוֹמַר: מוּכָן לִגְבוּרָה. אִם יְלַמְּדוּהוּ הַגְּבוּרָה - יִהְיֶה גִבּוֹר בִּמְהֵרָה בְּלִי סָפֵק. וְאַחֵר, מֶזֶג לִבּוֹ יוֹתֵר קַר מִמַּה שצָּרִיךְ וְהוּא מוּכָן לְצַד הַמֹּרֶךְ וְהַפַּחַד, וּכְשֶׁיְּלַמְּדוּהוּ וְיַרְגִּילוּהוּ - יְקַבְּלֵם מְהֵרָה. וְאִם יְכַוֵּן בּוֹ הַגְּבוּרָה - לֹא יָשׁוּב גִּבּוֹר רַק בְּקֹשִׁי גָדוֹל, אֲבָל יָשׁוּב כְּשֶׁיַּרְגִּילוּהוּ בְּלִי סָפֵק". כלומר, כל הנטייה הטבעית לא תעזור אם לא יתחנך האדם בדרכי המידה. וגם הנטייה הטבעית ההפוכה לא תעמוד מול חינוך עקבי בצד השני. כך יכול גם מי שבטבעו קשה תפיסה להיות חכם, ומי שבטבעו מתאים להיות פחדן – יוכל, עם חינוך מתאים ומאמץ, להיות גיבור.