למה אמנון לוי דואג כל כך לנשים החרדיות?

אמנון לוי גילה כבר לפני שנים ארוכות שהעיסוק בציבור החרדי הוא מכרה זהב. כמעט שלושים שנה אחרי שהוציא ספר רב מכר על הציבור החרדי, הוא עדיין לא מצא תחום מועיל יותר לניצול כישוריו העיתונאים. זה ממש לא מפתיע, לכן, שבימים אלה מוקרנת סדרה חדשה שלו על הציבור החרדי. גם לא מפתיע שהסדרה מתמקדת דווקא בנשים החרדיות. בעידן שבו 'הדרת נשים' היא מושג שגור וסיפורים חדשותיים על נשים חרדיות זוכים לסיקור מקיף, זה היה צפוי שלוי יקרא את השטח ויחליט להתמקד בצד הנשי של הציבור השחור הזה.

ערוץ 10 ללא ספק מרגיש שנפל לידיו חומר דוקומנטרי חסר תקדים. "אמנון לוי בסדרה חדשה שמאירה את הסוד הכי שמור בחברה החרדית – הנשים". כך קודמה הסדרה. והסלוגן הזה, אם תרצו, נתן רמז מדויק למדי על מה שהסדרה עתידה להציג.

נשים בציבור החרדי, אליבא דעיתונאים כמו לוי, הן אף פעם לא חלק אורגני מהציבור. הן אינן בני אדם חרדים שמשתייכים במקרה למין הנשי. לא ולא. במקום זה הן יצורים מסתוריים, לוטים בערפל, שאת 'הסוד' שלהם צריך לחשוף. איך עושים את זה? מראיינים כמה עקרות בית חרדיות, כלה נרגשת ואפילו בלנית ממאה שערים. מוסיפים למיקס אנשי אקדמיה, רובם הגדול לא חרדים, כדי שיסבירו לנו למה המרואיינות הקודמות הן בעצם יצורים מדוכאים. את כל זה מרדדים על ידי עריכה מגמתית, מוזיקה עגומה ואווירה מיסטית כללית, ומקבלים סדרה שיותר ממה שהיא מלמדת על החרדיות, היא מלמדת על אמנון לוי.

אם למישהו יש ספק עד כמה מעט מחקר אנתרופולוגי אובייקטיבי ועד כמה הרבה מגמתיות יש בסדרה, הספק הזה לא שורד אפילו דקה. הפרק הראשון בתכנית נפתח בקביעה: האישה החרדית הפכה למפרנסת העיקרית בביתה, מדוע אם כך אותה אישה לא דורשת שיפור במעמדה? בתור כתב שמסקר עשורים את הציבור החרדי, היה אפשר לצפות מלוי לניסוח קצת יותר אינטליגנטי. אחרי הכל, במגזרים שלמים בתוך הציבור החרדי האישה אינה המפרנסת העיקרית. אבל למה להסביר שמדברים רק בנשות לאברכים בכולל? זה עלול חלילה להותיר את הרושם שחלק מהגברים החרדים, רחמנא לצלן, כן עובדים לפרנסתם. וגם אם ניקח את המונח 'האישה החרדית' כמושג נרדף ל'אשת אברך', עדיין לא ברור למה החליט לוי שנשים אלה אמורות 'לדרוש שיפור במעמדן'. לצורך זה היינו צריכים, לפחות, לצבור הוכחות לכך שמעמדן הנוכחי אינו משופר דיו.

לוי, כמובן, מתיימר לטעון שהוא צבר בדיוק הוכחות כאלה. בטור מקדים שפרסם לפני תחילת הסדרה, כותב לוי כך:  2016" מוצאת את האשה החרדית קורסת מעומס המשימות. היום כבר יש לה שבעה ילדים בממוצע, היא המפרנסת העיקרית ברוב הבתים החרדים, ורוב עבודות הבית עליה. ספרי ההדרכה לנשים חרדיות מחנכים אותן לא לבקש מהבעל לעזור. שלחנו אותך לעבודה, הם מסבירים, רק ככורח, רק כדי שהוא ילך ללמוד תורה. אם תבקשי ממנו לעזור לך בעבודות הבית ובגידול הילדים, מה הטעם שיצאת בכלל לעבוד? האשה מפרנסת את הבית, מגדלת ילדים, מנקה, מכבסת, עושה את כל עבודות הבית לבדה. ד"ר רבקה נריה בן שחר, מומחית בתחום, אומרת שיש נשים שמאשפזות עצמן כי הן לא עומדות בנטל. אשה בגיל 30 נראית בת 60. כמה זמן הן תוכלנה למשוך?"

איזו דאגה נוגעת ללב. תודו שלוי מוטרד מכל היבט איכות החיים של הנשים החרדיות: מבריאותן הנפשית ('מאשפזות עצמן כי לא עומדות בעומס') עד מצב עור הפנים שלהן ('אישה בגיל 30 נראית בת 60'). רק את ההוכחות לתיאור הגורף הזה אנחנו לא בדיוק מוצאים. אחרי הכל, כמעט כל מגזין לנשים מזכיר השכם והערב כי '2016 מוצא את האישה מודרנית קורסת מעומס המשימות'. נשים לא דתיות רבות, אימהות לשני ילדים בקושי, יספרו לכם בכנות גמורה שהן עצמן קרובות לקריסה. האיזון בין חיי הבית וחיי העבודה קשה לכולן (ואפילו לכולם). אבל נשים חרדיות רבות עם משפחות ברוכות עובדות בחצאי משרות, עובדות מהבית, או מועסקות בשעות גמישות שמאפשרות להן מרחב תמרון. הן גם חיות בדרך כלל בקהילה שמספקת משאבים כמו עזרה הדדית וזרם קבוע של שמרטפיות, ומסתפקות במועט באופן שעוזר להן לשרוד בלי לכלות נשימה במרוץ החומרנות של ימינו.

לא ברור לי אילו ספרי הדרכה קרא אמנון לוי, אבל אני לפחות מעולם לא נתקלתי בספר שהדריך את האישה שלא לבקש עזרה מהבעל. סקרים מוכיחים באופן קבוע שגם בתקופתנו השוויונית, נשים עוסקות בעבודות הבית וטיפול בילדים יותר מגברים. עדיין, אם יש חברה שבה הפער הזה הולך ומצטמצם, זו כנראה חברת נשות האברכים. כשאישה יוצאת לעבוד בשבע בבוקר, זהו בן הזוג שלה שנדרש להכין את הילדים אל היציאה למוסדות הלימוד. בערים חרדיות נפוץ המראה של אבות מובילים עגלות אל המטפלת ומלווים ילדים קטנים אל גן הילדים או בית הספר. בבתים רבים, האב הוא גם זה שמחזיר את הילדים מהמוסדות, נותן להם ארוחת צהריים, ומשגיח עליהם בשעות הצהריים. הפסקת הצהריים של הכולל לא נועדה לאפשר סיאסטה בריאה לאברך – היא פשוט משתלבת בחיי המשפחה, ומאפשרת גיבוי הורי כאשר האם העובדת חוזרת רק לקראת ארבע.

הדברים הללו אינם בגדר סוד. כל מי שחי בקהילה חרדית יודע אותם. אבל אמנון לוי, משום מה, מעדיף להקשיב לסיפורים על נשים חרדיות שמתמוטטות. האם יש כאלה? בוודאי. בכל חברה יש נשים שעומס בלתי אפשר הציף אותן בנקודה מסוימת בחייהן. אבל האם לוי מודאג מחייהן הקשים של אימהות חד הוריות, למשל? או אולי כדאי לו לברר על קריסה נפשית בקרב נשים הכבולות לאוהל בדואי, נשואות לבעל ביגמיסט ורודני, הזוכה לגיבוי מלא של הקהילה?

לוי מתעניין בנשים החרדיות ומצוקותיהן האמיתיות או המדומות מאותה סיבה שהתקשורת בכללה החלה להקדיש תשומת לב למגזר הנשי החרדי. בתקופה שבה הנתונים על הגידול המספרי בציבור החרדי הן כבר עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה, יש מי שחושב כי מהנשים החרדיות תבוא לו הישועה. הן לומדות ליבה, הן לומדות לימודים אקדמיים, הן עובדות ברובן הגדול – לא ייתכן, סבור הפרשן הממוצע, שהן באמת מרוצות מאורח חיים חרדי. לא ייתכן שהן באמת מאמינות בתפיסה היהודית המסורתית על תפקידים שונים לגבר ולאשה. ככל שהן משכילות יותר ונחשפות לעולם הגדול – סוברים אותם מומחים – הן בוודאי יהפכו להיות גייס חמישי שלנו בתוך הציבור החרדי ויחוללו מהפכה מבפנים.

זה לא יקרה. כפי שהוכיחה מפלגת הנשים החרדית הקיקיונית שגרפה כמה מאות קולות בסך הכל, גם כשהיא לבדה בקלפי האישה החרדית לא מעוניינת באימוץ אג'נדה שזרה לאמונותיה. הנשים החרדיות לא דורשות 'מעמד משופר יותר', כי הן מסתכלות במעמד הנשים בחברה החילונית וממש לא מתקנאות בו. הן לא דואגות 'כמה זמן הן תוכלנה למשוך', כי אורח החיים שלהן הוא לא שבי שהן צריכות לשרוד אלא בחירה מושכלת שהן מודעות להשלכות שלה ומוצאות דרכים להתמודד איתן. 'סודן של הנשים החרדיות' הוא לא הגיג שטחי כזה או אחר שמציגה הסדרה של אמנון לוי. הסוד שלהן הוא העובדה שהן חלק אינטגרלי מהחברה החרדית: חברות מלאות ובטוחות בעצמן בציבור ששואף לחיות לפי הדרכות התורה, לא לפי הערכים האופנתיים האחרונים.