סיפור לשבת: הבחור הקדוש

התלמידים שנסעו לרה"ק רבי ברוך ממז'בוז', נכדו של רבי ישראל, הבעל-שם-טוב הקדוש, חשו בצימאון בלתי מוסבר ונטו מדרכם לחפש מקור מים חיים. בין עצי היער גילו לפתע מצבה קטנה עליה חרות: "פה נטמן הבחור הקדוש שפטפט ביצרו כיוסף הצדיק"...

משהגיעו למז'בוז' שחו באוזני רבי ברוך את אשר ראו עיניהם, ובהוראתו החלו בחקירות ודרישות לדעת מי יודע דבר אודות "הבחור הקדוש".

עד שהגיעו אל גוי שהיה בן למעלה ממאה שנה, מוטל במיטתו אך זכרונו חד וצלול, והוא ביקש שיביאו לפניו את רבי ברוך, לו יספר את הסיפור.

בהגיע רבי ברוך סיפר לו הגוי כך: נער יהודי יתום מאב ואם היה שמואל-חיים, חייט יהודי תמים אספו אל ביתו, גידל אותו ולימד אותו את מקצוע החייטות למען יהיה לו עוזר ושוליה. אף מעט יהדות ככל שהשיגה יד החייט - לימד את הנער.

והיה שמואל-חיים ירא שמים מופלג, שבכל רגע פנוי ממלאכתו ניצל את זמנו ללימוד התורה הקדוש כפי מושגיו הדלים. יפה תואר ומשכיל היה שמואל-חיים, וכבש את לב רואיו בעדינותו ובאצילותו.

ביום מן הימים ביקש פריץ מאחד הכפרים הסמוכים מן החייט, שישלח אליו לביתו למשך שבועיים את אחד מעוזריו למען יערוך תיקוני בגדים קלים שהצטברו בבגדי בני הארמון והמשרתים, כאלו שלא דורשים ידע, אך דורשים זמן וסבלנות. שמואל-חיים היה זה שנשלח לארמון.

הקצו לו חדר ובו עסק במלאכתו מפעם לפעם נכנסו בני הבית לקחת בגדים מתוקנים ולהביא אחרים במקומם, וכל יושבי הארמון סחו בהתפעלות על אצילות הנער ומידותיו הטובות ושקיעתו בתורה בכל רגע פנוי. השמועות הגיעו עד לאזני הפריץ.

באחד הימים ניגש הפריץ לראות את הנער עליו סחים כולם בהתפעלות, וכשיצא מן החדר אכן לא יכל לכבוש את התפעלותו. בו ברגע קרא לרעייתו, לבתו היחידה ולשאר עוזריו הקרובים לחדרו ובישר להם חגיגית: מצאתי חתן לבתי היחידה. החתן היה לא אחר מאשר שמואל-חיים...

עצם העובדה שאיש לא הביע התנגדות, כולל הכלה, היוותה אישור לכך שכולם חושבים אף הם שאין ראוי ממנו להיות חתנו של הפריץ וכי אין מושלם ממנו. אלא ששמואל-חיים עצמו לא סבר כן: "יהודי אני", השיב בענווה לפריץ, ואין ביכולתי להיענות לבקשתך".

מכאן ואילך החלה מסכת איומים, הבטחות, לחצים ושידולים, שבסופן אף אישר הכומר "בצעד חריג ומתוך הערכה רבתי לפריץ ולבתו" שהנער ימשיך להיות יהודי ולא יוצרך להמיר את דתו. אך שמואל-חיים מסרב...

ויום אחד הוחלט להשיאו בעל כרחו לבתו של הפריץ, הן בסך הכל יהודי עלוב הינו ומי בכלל שואל לדעתו... לסעודת החתונה הובא שמואל-חיים החיוור לבוש מחלצות פאר, ובאמצעו של הערב, עת כולם חוגגים וטובי לב, נקט בצעד שאין חזרה ממנו: הוא החל להשליך כוסות, חפצים וכיסאות מכל הבא ליד לכל עבר, המוזמנים ברחו בבהלה מפני החתן שהשתגע והכלה בצערה כי-רב קרסה ללא רוח חיים...

הפריץ בזעמו הנורא הורה להענישו בעונש אכזרי: קבורה בעודו חי בחצר הארמון... וכך נעשה.

והבעל שם טוב הקדוש שידע ברוח קודשו את הסיפור לפרטיו, קרא לגוי הנ"ל והבטיח לו אריכות ימים ובריאות באם יעביר את הבחור מחצר הפריץ לקבורה ביער, "וביום שתספר סיפור זה באזני נכדי", אמר לו הבעש"ט, "תדע שהגיע קיצך ותסתלק מן העולם"...