הפרשה הארוכה בתורה: רהב מאיר על פרשת נשא

יש תפיסה שלפיה "רוחניות" היא גם סוג של זרימה וזרקנות ושחרור מכבלים. פרשנים רבים מתייצבים מנגד וטוענים שסדר הוא-הוא הבסיס לכל רוחניות. הבוקר מתחילה פרשה חדשה, פרשת "נשוא" (אגב, הפרשה הארוכה בתורה!) ויש בה הוראות מפורטות של מניינים, מפקדים וסדרים. המסגרת והמשמעת זוכים לחשיבות רבה, ולאורך הדורות פרשנינו הדגישו שוב ושוב: בלי לדאוג שהכול יהיה מדויק, בזמן ובמקום, וייעשה מתוך תיאום - לא יהיה גם תוכן פנימי.
כך למשל כותב הרב ירוחם לייבוביץ' ממיר: "סדר הוא השומר כל טוּב שבעולם, אף על פי שהוא לעצמו איננו אלא דבר טפל. סדר הוא מן המעלות היותר גדולות, וכמעט שהוא עטרת כל המעלות. קל וחומר שמעלת הסדר תפעל גדולות, ודאי כשנשתמש בו ברוחניות, לתורה ולמצוות. אותו אדם שחי בלא סדר, חסר הוא בשלמות-האדם!".
 
מה אתה רואה במראה?
מה רואים כשעומדים מול המראה? את מי שעומד מולה. כל אחד רואה משהו אחר, כל אחד רואה את עצמו. לפי רבי אברהם אזולאי – כך בדיוק אנחנו עומדים מול התורה. היא מראה לנו את עצמנו. שימו לב לרעיון הנפלא הבא שכתב רבי אזולאי, מקובל יליד מרוקו, לפני כ-500 שנה: "התורה היא כמו המראה המאירה, שכל הצורות שיעמדו כנגדה – יראה בה כל אחד כפי צורתו. כל אחד ואחד מראה בה פירוש כפי שכלו... כי יש בתורה שישים ריבוא פירושים... וכל נשמה ונשמה תפרש בתורה הפירוש שקיבלה, ויראה בתורה הפירוש ההוא כמו המראה שמראה כל צורות בני אדם בה".
לקראת חג מתן תורה אני מחפשת עוד משלים שמנסים להסביר מהי התורה. גיליתי עד כמה הפרשנים לאורך הדורות חיפשו דרך להסביר לנו "כמו מה" התורה פועלת, כי אי אפשר הרי להסביר בדיוק מה היא ומה עוצמתה וכוחה. בין הדוגמאות שמצאתי אהבתי במיוחד את הרעיון הזה, שכמו במראה – אנחנו בעצם רואים בה השתקפות של עצמנו. במובן הזה, חג קבלת התורה הוא גם חג שבו אנחנו מקבלים את עצמנו, בגרסה התורנית והנכונה שלנו.
 
התורה היא סוג של פילטר
כמה אנשים ביקרו את הדברים שהבאתי כאן, על כך שהתורה היא כמו מראה, שאנו עומדים מולה - והיא משקפת לנו את עצמנו. הם טענו שאפשר היה להבין מהדברים הזו שאין צורך להשתנות או בכלל לעשות משהו, רק לבוא כמו שאתה, וזהו. אז במסגרת החיפושים שלי אחרי עוד משלים שמנסים להסביר מהי התורה, הנה רעיון נוסף, לפיו התורה היא לא מראה, אלא יותר - סליחה על הדימוי - סוג של פילטר. נכון היום אפשר לשדרג ולשפץ כל תמונה שאנחנו מצלמים? לעשות את הכול יותר זוהר ויפה ומושלם? אז לפי הפרשן הרב מרדכי יוסף ליינר - זה מה שהתורה אמורה לעשות לנו. התורה משלימה את החסרונות והפגמים שלנו. אם אנחנו דבקים בה, לומדים אותה ומיישמים אותה בפועל בחיים, היא מתקנת את מה שחסר בנו. כך הוא כותב בספרו "מי השילוח": "התורה לא ניתנה אלא רק להשלים החיסרון, כמו שכתוב 'תורת ה' תמימה'... כי התורה משלמת את בריאת האדם במה שחסר לו מיום היוולדו". התורה אם כן לא רק מראה לנו מי אנחנו, אלא משדרגת את מה שאנחנו רואים בה.
 
מה הכי חשוב בברכת הכהנים?
רמי סדן – אמר או לא אמר? ומה הגרסה החדשה של מימרן, נכון למהדורה האחרונה? בעולם מהיר של מילים מתחלפות, מופיעות הבוקר בפרשת השבוע ("נשא") ארבעים ואחת מילים שנכתבות לראשונה, וזוכות לחיי נצח:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".
ברכת כהנים, מאז ועד היום. מהפרשה בלב המדבר דרך בית המקדש ועד לבתי הכנסת ולברכת ההורים את ילדיהם בליל שבת. תפילה לברכה, שמירה, הארת פנים, חן ושלום.
יש מי שקבע שדווקא המשפט האחרון, שאחרי הברכה, הוא החשוב מכל: "ושמו את שמי על בני ישראל – ואני אברכם". הכוהנים, המנהיגים הרוחניים, הם רק צינור, רק שליח. הם לא מקור הברכה, אלא – "ואני אברכם". לצערנו יש עדיין מי שמתבלבל, ולכן בסיומה של הברכה העוצמתית הזו, התורה מבקשת לא להחליף בין אנשים (חשובים ככל שיהיו) לבין אלוקים.
 
ההיסטוריה נותנת פרופורציה
לפעמים ההיסטוריה נותנת פרופורציה. הנה ניסיון קטן להסתכל אחורה, בבוקר הקשה הזה. תביטו בתמונה הזו רגע.



זהו חג שבועות הראשון שאחרי השואה. 1945. שבועיים קודם לכן הסתיימה המלחמה. שליש מהעם הושמד, ושני שלישים ממנו - מגיעים אל חג מתן תורה. אל מחנה בוכנוולד הגיע הרב הצבאי האמריקני הרשל שכטר, וקיבץ יחד את הניצולים ואת החיילים היהודים בצבא ארה"ב. כולם נכנסו לבית כנסת מאולתר, שהיה בעצם, רק כמה ימים קודם לכן, אולם מופעים של הנאצים. אחד המתפללים היה שמחה בונים אונסדורפר, ניצול הונגרי, שכתב בזכרונותיו כך: "זו הייתה מנה הראשונה של מזון רוחני. פשטה השמועה במחנה שרב יהודי אמריקאי יחגוג עמנו הערב את חג השבועות, יום מתן תורתנו. היא גרמה לי להתרגשות אך גם לשברון לב. עוד בהיותי ילד קטן ציפיתי בכיליון עיניים לחג השבועות ושמחתי לקראתו. עתה הייתי מודאג ומוטרד: כיצד יצליחו כל החולים והחלשים לבוא לתפילת החג? איך יוכלו עכשיו, לאחר מאורעות טרגיים כאלה, לאסוף את כוחותיהם הפיזיים והרוחניים ולשמוח בחג מתן תורתנו, שבעבורה נשפך דם כמים? אך נוכחתי לדעת שכשם שאין ביכולתנו להעריך כוחות פיזיים ואמצעים גשמיים, על אחת כמה וכמה אי אפשר להעריך כמה כוחות טמונים בנשמות טהורות של יהודים מעונים ושבורים. באותו ערב הייתה בבוכנוואלד הפגנה אדירה של אמונה ובטחון בה'. אלפי יהודים נדחפו להיכל בו נערכה תפילת החג, התפילה היהודית הראשונה על אדמתה הארורה של גרמניה אחרי המלחמה. כולם, חלשים ותשושים, זקנים וישישים, הגיעו בשארית כוחותיהם, בתמצית דמם, להוכיח לעצמם ולכל העולם שחיינו מסורים בידיו של מי שאמר והיה העולם, לתורתו ואמונתו. ובשעה שנגש הרב שכטר לעמוד התפילה כשליח ציבור, קבלו עליהם מחדש כל היהודים, בפנים ובחוץ, את התורה מחדש, אותה תורה שהיטלר ועושי רצונו רצו להשמידה ולהכחידה מן העולם".
עכשיו תסתכלו שוב על התמונה. רואים בה את הרב שכטר, מול שני נרות, מוביל את התפילה. מולו, בשורה הראשונה, הילד הקטן, השלישי מצד שמאל, הוא הרב ישראל-מאיר לאו.
 
חג שמח.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949