מנוחה פוקס על פגעי הטכנולוגיה

בבת אחת, תוך מספר שנים בודדות,

קרבנו את ילדינו, אם רצינו ואם לא רצינו, אל נהר שוצף,

אל נהר מאיר, שופע מתיקות וזוהר.

הם קרבו לחופו, בלא שהספקנו לציידם בקרם הגנה,

בלא שהספקנו לספר להם על הסכנה שבשתיית מתוק מדי,

בלא שהספקנו להסביר להם שלא כל הנוצץ זהב הוא.

עכשיו, כשהם יושבים על החוף, משקיפים למרחק,

נותנים עיניהם בזריחה המפצעת,

אולי עדיין לא מוליכים רגל אחת קדימה,

אולי כבר טובלים עמוק  בתוך המים,

אנו עומדים לספר להם שעת השקיעה הגיעה,

ושאיננו מתירים להם לשתות ממימיו של הנהר המופלא הזה.
 

איך באמת צריכה להיות התייחסותנו לכלי האינטרנט שנמצא כמעט בכל פינה,

ששופע הוד והדר,  וקורא בקול רווי דבש: קרבו אלי, קרבו!

האם נאמר לילדינו: 'אל תתקרבו!', 'אל תגעו!', 'אל תסתכלו לכיוון ההוא! כל המביט דמו בראשו'?

או אולי נאפשר להם להתקרב ולהתחכך (כי כיום המכשיר הזה מציץ מכל חור) ורק נצייד אותם בהגנה נכונה?

בימים אלו, בהם הכלי עצמו קיים בבתים הטובים ביותר, גם אם מצונזר ומסונן.

בנות סמינר משתמשות בו לצורך עבודותיהן,

אימהות טובות עושות בו שימוש לטובת מקצוען,

אבות מחזיקים אותו בשולחן לצורך כתיבת חידושי תורה וכדומה,

איך נוכל לומר לבני הנעורים שלנו שלהחזיק כלי כזה לשווא זהו פשע וחטאה?

התשובה לכך היא שנוכל גם נוכל.

אמנם הכלי עצמו אינו כלי של טומאה, אבל כמוהו כמקרר ששמו בתוכו

מאכלים כשרים ומאכלים שאינם כאלו.

ברגע שיש בו גם מאלו וגם מאלו, הוא בוודאי לא המקום האידיאלי שהיינו מאפשרים לילדינו

להסתובב לידו,

להוציא ממנו כל מה שירצו, לקחת ממנו ללא הכוונה, להושיט יד לכל הבא ליד.

הבעיה היא שהתכנים שבאינטרנט יותר מגרים אפילו ממאכלי גורמה,

ושילדינו פוגשים בהם גם בבתים אחרים, במקומות אחרים, ובזמן שאנו לא לידם ואיננו יכולים באותה עת לעצרם.

איך נוכל בכל זאת לעצור את הילדים?

נוכל לעשות זאת אך ורק אם אנו בעצמנו מתרחקים.

קשה מאוד לאסור על ילד לגעת בדבר שאנו בעצמנו איננו מתרחקים ממנו.

נכון שילד יודע שיש דברים המותרים להורים ואינם מותרים לילדים,

אבל במקרה זה, כשהוא רואה את הוריו מחזיקים בכיסם מכשיר טמא, מוציאים אותו עם כל צפצוף,

מראים זה לזה בחיוך, מה שנשלח להם, עונים תשובה ומוסיפים פרצוף,

גם אם יודע שהמכשיר הזה אינו מיועד לילדים,

בכל זאת הוא כמה לגעת בו, להרגיש אותו, להתחבר אליו בדיוק כהוריו.

קשה מאוד להשכיב את הילדים לישון בעת שאוזננו כרויה כל הזמן לשמוע אם המכשיר מצלצל,

וכשהילד יבקש לשחק בו, נענה לו תשובה שלילית.

הורים חייבים בדוגמא אישית בלי ספק ובכל מצב, לכן הורה אינו רשאי לעשות כל שימוש במכשיר כזה מול ילדיו.

נכון שלפעמים העבודה דורשת. ואז צריך להיות ברור לילד וגם להורה שבלית ברירה ההורה עונה, כותב, או מחפש מידע.

הילד לא יתגרה יותר מדי אם יהיה זה באופן ענייני. הוא כן יתגרה וירצה לגעת בדבר שהוא רואה שהוריו מתענגים עליו.

אם איננו רוצים שהילד יהיה מכור למכשירים מסוימים, עלינו להראות לו שאף אנו נקיי ידיים.

כן, הוא ידע שאנחנו עובדים במקום שבו האינטרנט פתוח ועושים בו שימוש, אבל כל עוד לא נגזים, ולא נהפוך את המכשיר למשהו שאנו מחוברים אליו עד כדי כך שאיננו יכולים בלעדיו, הוא לא ילמד מאתנו לאהוב את הדבר ולצפות לרגע שיוכל למשש אותו, לחבק אותו ולהתחבר אליו.

איך למנוע מהילד לגעת במכשיר לשווא?

תמיד כשאנו רוצים לחנך את ילדינו - עלינו לשוחח איתם ולהבהיר להם את עמדתנו.

גם במקרה זה עלינו לשוחח עם הילד.

אינני סבורה שיש לעשות לו 'שיחת אינטרנט' דווקא, אבל מתוך שיחותינו הוא ידע גם להיזהר מהפגעים שמקרין האינטרנט.

נשוחח אתו בידידות על העולם המתפתח, על הגירויים שמסביב, על המהירות שבה קורים דברים.

נשאל אותו לדעתו, נאמר את דעתנו, וגם נדגיש את הדברים שעליהם אנו איננו מוותרים, כי הם כאור אדום מולנו.

ילד חייב להבין באופן מדויק מי אנו, מה מטרתנו בחיים, באיזו דרך אנו צועדים, בעד מה אנחנו, ונגד מה אנו יוצאים.

הדברים חייבים להיות מאוד מאוד ברורים לנו, רק כך נצליח להעבירם בבהירות לילדנו.

לא יעזור לצעוק על הילד ולומר: "אני לא מרשה לך לגעת במחשב בביתו של החבר, הבנת?" ולתת לו עונש – או "שמעתי מאבא של משה ששיחקתם במחשב שלו, הרשתי לך לעשות את זה? איך אתה מעז להמרות את פי?"

ייתכן שהילד יפחד מאוד מאבא באותו רגע, אבל לא בטוח שקיבל את הדברים, במקרה שידע שאבא לא ישמע מזה, הוא ישחק במחשב של החבר, בלי כל שאלה.

כן כדאי ללבן עם הילד את הדברים, שיבין מדוע אנו אוסרים, שידע מה מחכה במחשב וכמה הרס זה עלול להביא וכך יש סיכוי גדול יותר שינהג כשורה.

עד כמה לאשר לילד להיכנס לאינטרנט?

ילד חייב להבין שעבורנו מכשיר האינטרנט זהו כלי עזר. זה לא כלי בידורי וגם לא כלי שעשוע.

אין ניגשים לאינטרנט (המסונן) גם אם משעמם לי עד מאוד, גם אם חבר שלי רוצה להראות לי משהו וגם אם אני רק רוצה לבדוק משהו.

ניגשים למכשיר רק אם עלי לעשות בו שימוש של  משהו נחוץ.

מה נחוץ?

כל בית יחליט מה נחוץ עבורו.

בבית מסוים עורכים קניות דרך האינטרנט, באחר מחפשים שם חומר לעבודה של הבת בסמינר, בבית שלישי ספר הטלפונים הוא שם, ובבית נוסף מפעילים דרכו הרצאות חשובות.

לא נוכל לאסור לחלוטין את הדבר. זה לא יעזור לנו. ישנם דברים שניתן למצוא רק שם, ישנם חשבונות שניתן לשלם רק משם, יש מכתבים שניתן לכתוב רק במייל וכך הלאה.

אבל עם כל הנחיצות, על כל משפחה לדעת בצורה ברורה מה נכון לעשות  ומה לא.

 וישנם כללים  ברורים וידועים.

ישנם דברים שציבור שומר מצוות לא יפתח לעולם.

ישנם תכנים שציבור ששומר על נפשו ירחק מהם.

ישנם דברים שציבור שאכפת לו מערכים לא יגע בהם.

ישנם מקומות שציבור האוהב חיים לא יכניס את עצמו בהם.

קשה מאוד להביא סוס למים, לעצור על שפת הים ולמנוע ממנו לשתות,

אבל אנחנו, בני אדם, לשם כך קיבלנו את השכל ואת ההיגיון,

נסביר לילדינו שלא יהיו כסוסים שרצים וטסים לעשות ככל העולה על רוחם,

שינהגו כבני אדם שמבינים ונשמרים.

חללים רבים נפלו ונופלים, אחרים משוועים לעזרה,

נהיה כל העת על המשמר עבור ילדינו,

נסביר להם כל מה שבלבנו.

נשתדל ללמדם כיצד לנהוג, ניתן בידם כלים,

ונתפלל לה' ונבקש שתהא דרכנו הדרך הנכונה לחיים.