הנצרות והאסלאם vs. ירושלים - השקר הגדול

הביטוי הידוע "ירושלים מקודשת לשלוש הדתות" נאמר כאקסיומה בלתי ניתנת לערעור. בוויקיפדיה, למשל, התאפקו עד המשפט השלישי לפני שחזרו על המנטרה הזו. חיל החינוך הצה"לי מכנה בחוברותיו את ירושלים "מורכבת", וזאת מכיוון שהיא "מקום מרכזי מבחינה לאומית ודתית ליהדות, לאסלאם ולנצרות". באתר של 'יד בן צבי' נתנו דרור למקלדתם וכתבו כי "יהודים, נוצרים ומוסלמים לאורך דורות נושאים עיניהם לירושלים".

לכבוד יום ירושלים בואו ננסה לתהות מעט על הקביעה הנחרצת זו וננסה לבדוק האם באמת נוצרים ומוסלמים "נשאו את עיניהם לירושלים בכל הדורות", או שחלקם עשו זאת רק בדורות מסוימים ולצרכים מסוימים מאוד?

נעל נעליך על רגליך

אם תשאלו מוסלמי אם ירושלים קדושה לאסלאם, הוא כמובן יענה "בוודאי" ויספר לך את הסיפור המכונה 'המסע הלילי של מוחמד': "על סיפור העלייה השמימה מספרים מפיו של הנביא שאמר: הביאו לי את אלבוראק, והוא בהמה לבנה וארוכה, גבוהה מחמור ונמוכה מפרד, רכבתי עליה עד שבאתי לירושלים, לבית אלמקדיס ושם קשרתי בטבעת".

הסיפור הזה נועד לשכנע אותנו כי קיימת זיקה עמוקה בין המוסלמים לירושלים, המקום ממנו עלה מוחמד למסעו המופלא בשמים. אך אולי תתפלאו לגלות כי הסיפור הזה לא מופיע בקוראן והוא רק מסורת מאוחרת.

"אף אחד משמותיה המקובלים של ירושלים לא מופיע בקוראן", אומר ד"ר מרדכי קידר, מזרחן ומרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן. "ההיסטוריה האסלאמית לא יכולה לספר אפילו על יום אחד שבו ירושלים הייתה בירה של משהו שקשור לעולם האסלאמי או הערבי. כשעומר כבש את ארץ ישראל בשנת 638 לספה"נ, הוא לא בחר את ירושלים לעיר בירה, אלא דווקא את רמלה. ירושלים וכל הגדה המערבית היו כבושים במשך 19 שנים בידי הירדנים – מדוע לא הקימו במהלכן מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים? מדוע לא הקימה שם ירדן את עיר הבירה שלה, אם ירושלים חשובה כל כך לאסלאם?

"מוחמד פעל הרחק מירושלים, לא ביקר בה מעולם ולא הזכיר אותה בקוראן", מספר ד"ר קידר. "תעברי, היסטוריון מוסלמי בולט, מספר שעומר, ממשיכו של מוחמד, היה הראשון שהגיע אל שערי ירושלים עם הפמליה המכובדת שלו. כעב, יהודי מתימן שהיה אחד מאנשי הפמליה, הוריד את נעליו בכניסה להר הבית כמנהג היהודים. עומר קלט בזווית העין את מעשהו של כעב, וגער בו: 'אתה מנסה להכניס לנו כאן חומר יהודי? נעל מהר את נעליך'".

ד"ר קידר מסביר שהקשר של האסלאם לירושלים מתחיל כמה עשרות שנים לאחר מכן, בשנת 682 לספה"נ, כאשר הח'ליף ששלט מדמשק נדרש למצוא אלטרנטיבה רוחנית לבני חסותו לאחר שנאסרה עליהם הכניסה לחג' במכה בגלל חטאיהם ברצח, בניאוף ובשתיית אלכוהול. הוא החליט להפוך את ירושלים למוקד אלטרנטיבי לעלייה לרגל, ולשאלת התמהים עליו, אשר טוענים בצדק כי אינם מכירים שום קשר בין תורת מוחמד לבין ירושלים – קרא הח'ליף את הפסוק היחיד בקוראן שבו נתלים תלי תִלים של הוכחות לקשר המפוקפק בין האסלאם לירושלים: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הרחוק".

"הח'ליף אמר להם ש'המסגד הרחוק' המוזכר בפסוק הוא בירושלים, ולשם לקח הבורא את מוחמד ממכה. את כל הסיפור של מוחמד העולה לשמים מירושלים תולים בפסוק הזה, במילים "המסגד הרחוק", שאותן רוצים לחבר לירושלים. כדי לבסס את הסיפור בונה הח'ליף מדמשק את מסגד אל אקצא (=הרחוק) ואת כיפת הסלע, חמישים שנים לאחר מות מוחמד. על פי מקורות אסלאמיים קדומים, 'המסגד הרחוק' המקורי היה בכלל בחצי האי ערב".

ד"ר יוסף זידאן, פילוסוף וחוקר דתות מצרי, טוען כי מסתבר יותר לומר ש'המסגד הרחוק' הוא מסגד אל אקצא שבעיר טאיף הסמוכה למכה. בלי מורא הוא קרא בתכנית טלוויזיה מצרית לאחיו המוסלמים: "אתם מנכסים את העיר ואומרים שהיא קדושה לכם. מהיכן בדיוק? אתה יכול להגיד לַיהודי שירושלים אינה שלו?"

מכאן אנו יכולים להגיע למסקנה חשובה: כבר בתקופה שבה כל הסיפור של ירושלים הומצא, זה נעשה מסיבות פוליטיות בלבד, ואין לו שום קשר לאמונה המוסלמית המקורית.

ד"ר קידר מביא ראיה למסקנה זו: "לאחר שנים ספורות שוב נפתחה הדרך למכה והסיפורים הללו הוכנסו אל הבוידעם. הפרשן הסוני הגדול אבן תימיה כותב בספרו 'האם לבקר בירושלים' כי אסור לעלות לירושלים לחג', וקובע כי ירושלים היא בדרגתה של כל עיר אחרת – בֵירות, דמשק, בגדד או קהיר. גם כיום, העלייה לחג' היא רק למכה ולא לירושלים. בעיני האסלאם הסוני ירושלים מוצבת במקום השלישי בחשיבותה לאחר מכה ומדינה, בעוד האסלאם השיעי בחר במקום השלישי את נג'ף שבדרום עיראק – מכיוון שכיבוש ירושלים נעשה על ידי הח'ליפים של בית אומיה, אויבי השיעה".

ההתייחסות הדלה הזו לירושלים בעולם המוסלמי ממשיכה עוד שנים ארוכות. רק לפני כ-90 שנה כתב המופתי חאג' אמין אל חוסייני – שלא היה בדיוק אוהב ישראל גדול – כי "הזהות של הר הבית עם בית המקדש של שלמה היא מעבר לכל ויכוח. זוהי גם הנקודה שבה לפי האמונה האוניברסלית: 'וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים' (שמואל ב', כ"ד)". "באותה עת אין למופתי שום בעיה לכתוב שהר הבית הוא מקום מקדש שלמה ולצטט אפילו פסוק מהתנ"ך כדי להביא ראיה לדבריו", אומר ד"ר קידר.

אך לצערנו, הוויכוח עם האסלאם הוא לא על עובדות, מפני שהם לא מדברים בשפה הזו. אם תשאל מוסלמי מי בנה את מסגד אל אקצא הוא יענה – אדם הראשון, ואם תשאל מי שיפץ אותו, הוא יענה – איברהים. מסע האִסלוּם של האסלאם לא פוסח על ההיסטוריה, גם לא על גדולי התנ"ך וממילא הוא מגיע גם להר הבית.

אז מתי מתחיל הקשר האסלאמי להתחדש עם העיר? ראו זה פלא – ירושלים נהיית חשובה לאסלאם רק כאשר עם ישראל חוזר אליה. מאז שחרורה של ירושלים מזרועות הכיבוש הירדני העולם המוסלמי כולו דורש שבירת המדינה הפלשתינית תהיה ירושלים. צאיב עריקאת מכריז: "לא יקימו מדינה פלשתינית אם בירתה לא תהיה ירושלים". שליטה בירושלים תיתן לאסלאם לגיטימציה על ירושלים, ואם הערבים יוותרו עליה – יאשימו אותם מוסלמים רבים בבגידה באסלאם.

למה זה פתאום חשוב להם כל כך? "לפי האסלאם, היהדות בוטלה עם בוא מוחמד", מסביר ד"ר קידר. "חזרתם של היהודים לארץ ישראל היא ערעור על דוקטרינה תאולוגית זו. שחרור ירושלים מעלה עוד יותר את מפלס הלחץ: אולי עם ישראל יבנה את בית המקדש על הר הבית ואז תשוב היהדות להיות חיה וקיימת? המוסלמים בטוחים שבניית בית המקדש בידי ממשלת ישראל היא איום קונקרטי על האסלאם, איום שעשוי להתרחש מדי יום".

במילים פשוטות - שיבת עם ישראל לארצו מהווה איום כה גדול על האמונה המוסלמית, עד שהיא גרמה לדת הדועכת להרים את ראשה ולהילחם את קרב חייה על קיומה, והיא שהוציאה מן הבוידעם את הסיפור הדחוק כדי לשכנע את העולם בבעלותה על ירושלים. או בצורה אפילו קצרה יותר: הרבה יותר משהמוסלמים רוצים את ירושלים בגלל קדושתה לאסלאם, הם רוצים אותה בגלל קדושתה ליהדות.

עיר קדושה? כפירה נוצרית

אין ספק שזירת ההתרחשות של מאורעות רבים המתרחשים בברית החדשה – ובהם סעודתו האחרונה של אלוהי הנוצרים, משפטו והוצאתו להורג על צלב - מתרחשים בירושלים לפי המתואר בכתביהם. ברם, להגדיר את ירושלים "קדושה" לנוצרים זו סתירה תאולוגית.

כדי להצליח להפיץ את הנצרות קבע פאולוס, אבי הדוקטרינה הנוצרית השלטת עד היום, כי יש להתיר לגויים המתנצרים שלא להימול. הוא טען שכוונת הכתובים היא רק ל"מילת הלב", ולא למילת בשר ממש. מכאן המשיך פאולוס בצעדו הבא והוא ביטול המצוות כולן, מכיוון שטקטיקת המצוות נחלה לטענתו כישלון חרוץ. מעתה לא צריך מצוות כדי להיגאל, אלא להיטבל במים טהורים ולהאמין בישו. זו 'הברית החדשה' על קצה המזלג, המבוססת על אמונה ולא על מצוות.

פאולוס טען שהמצוות הכתובות בתורה אינן אלא אלגוריה – מותר לאכול חזיר, רק אסור ללכלך את הנפש כמו חזיר. גם היהודים הופכים להיות "ישראל שבבשר", הצאצאים הביולוגיים של גיבורי הברית הישנה. עם ישראל החדש הוא הכנסייה, והוא "ישראל שברוח", Verus Israel. מעתה גם המושג "ישראל" הופך להיות מושג רוחני ולא גשמי. הדברים הגשמיים כמו לאום, מקומות, מעשים - הם טמאים. רק הרוח והאמונה נשארו טהורים.

השיטה הפאולינית נכונה גם לגבי ירושלים. היהודים נותרו עם ישראל שבבשר, שמרכזו הרוחני היה בירושלים שבארץ יהודה, היא "ירושלים של מטה". לעומתם, עם ישראל החדש, המתנצרים החדשים, אינם זקוקים עוד למצוות ובוודאי לא זקוקים למקום גאוגרפי. יש ניתוק של הקשר בין מושג הקדושה והמקום. מעתה, לא ירושלים או ארץ ישראל הן המקום הקדוש, אלא עדת הנוצרים עצמה. מעתה מקומם הוא מקום רוחני, "ירושלים של מעלה".

באיגרת אל הגלטיים מתעסק פאולוס בשאלה האם יש לקיים את חוקי התורה. בין השאר הוא כותב: "כִּי סִינַי הוּא הַר בַּעֲרָב, וְהוּא כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל עַתָּה, כִּי בְעַבְדוּת הִיא עִם בָּנֶיהָ. אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם לְמַעְלָה חָפְשִׁיָּה הִיא, וְהִיא אֵם כֻּלָּנוּ". ירושלים הגאוגרפית היא של היהודים, וירושלים של הנוצרים היא אך ורק ירושלים של מעלה (Heavenly Jerusalem), ירושלים החדשה (New Jerusalem) או ירושלים השמימית (Celestial Jerusalem).

"מראשית ימיה של הברית החדשה ובעיקר מימיו של התאולוג פאולוס ברור שאין חובה לעלות לירושלים" מסבירה יסכה הרני, חוקרת נצרות. "יתרה מכך – עלייה לירושלים יכולה להיות סיכון, אי הבנה של הממד הדה-טריטוריאלי של ירושלים. הנצרות התעקשה לעשות דה-טריטוריזציה: לעקר את הממד הטריטוריאלי של המקום.

"זו הסיבה שהירונימוס, מאבות הכנסייה, כתב: 'שערי השמים פתוחים מעל אדמת בריטניה בדיוק כמו שהם פתוחים בארץ ישראל; מלכות האלוהים שוכנת בקרבך'. הנוצרי בן זמננו, בין אם הוא קתולי ובין אם הוא אורתודוקסי, בן אחת הכנסיות השמרניות, מסתכל על המרחב הזה ואומר – זה מרחב לביקור ולהזכרות, מאז הצליבה נפרדנו מירושלים לנצח.

"גם בברית החדשה, הר ציון ועיר האלוהים מזוהים בפירוש עם ירושלים של מעלה", מסבירה הרני. "הנוצרים שכן טוענים שיהיה בית מקדש שלישי – אומרים שהוא יהיה הניתוק הסופי מירושלים של מטה".

אך אפילו מבלי להיכנס לשיטות תאולוגיות, שאלה פשוטה מוכיחה זאת: כמה אפיפיורים מתוך כ-260 ביקרו בעיר הקדושה הזו ב-1,900 השנים שבין מותו של פאולוס, מייסד הנצרות, ועד הקמת מדינת ישראל?

התשובה מפתיעה: אפס. לא היה ולו אפיפיור אחד שחשב לבוא לבקר בעיר "הקדושה לנצרות". בעוד שהיהודים בכל הדורות, חרף הקשיים ומעמדם הנחות, ניסו להגיע לירושלים וייחלו שלוש פעמים ביום לשוב אליה, האפיפיור הנוצרי, שכל הדרכים היו פתוחות לפניו, ובחלק גדול מהשנים אף היה שליטה של ירושלים בהיותו ראש הכנסייה, לא חשב לבוא לבקר. הדבר לא נבע משום בעיה טכנית מלבד העובדה שירושלים מעולם לא הייתה קדושה לנוצרים, וגם לא ייחסו לה חשיבות גדולה מלבד לכמה מקומות מסוימים הנמצאים במקרה בעיר זו, כמו מקומות נוספים בבית-לחם, בנצרת, בנהר הירדן ועוד.

המדינה שהוציאה את הדתות מאיזון

אם כך, מדוע פתאום חשוב כל כך לנוצרים להראות שהם מקדשים את ירושלים? מדוע למול 1,900 שנים שבהן כף רגל אפיפיור לא דרכה על אדמת הקודש, עומדות 68 שנים מעטות שבהן ארבעה אפיפיורים מחליטים לבוא ולבקר בארץ הקודש? התשובה המתבקשת זהה לתשובה שניתנה לאנומליה המוסלמית באותה סוגיה: הקמת מדינת ישראל.

כעת כדאי לשים לב כמה מהר מתחוללות מהפכות בגישה הנוצרית. כארבעה חודשים לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל פרסם 'צ'יוויטה קטוליקה', כתב העת הרשמי-למחצה של הוותיקן, מאמר שכותרתו "תפוצות הגולה של ישראל בעולם המודרני". במאמר זה הוכרז כי לפי הברית החדשה היהודים חייבים לחיות בגולה כעבדים לגויים עד קץ העתים, וכי לא יעלה על הדעת להפקיד בידיהם את האפוטרופסות על המקומות הקדושים. אשר לבנייתה של ירושלים כבירת המדינה היהודית – דבר זה לא יקרה לעולם מכיוון שהוא עומד בניגוד לדבריו של ישו עצמו.

מזכיר המדינה של הוותיקן, הקרדינל פייטרו גספארי, התנגד נחרצות להצהרת בלפור וכתב ב-1919 לספה"נ בכנות את עמדת הנוצרים: "הסכנה המפחידה אותנו יותר מכול היא זו של הקמת מדינה יהודית בפלשתינה". בשלהי השואה משגר האפיפיור מכתבים חשאיים לראשי בעלות הברית: "הקמת מדינה יהודית היא פשע לכל העולם הנוצרי, ויש להשתדל למנעה בכל דרך אפשרית".

גם עתה, מכיוון שהנוצרים יודעים שאין להם יכולת כרגע לשלוט בעצמם בירושלים, הם מעדיפים לבנאם אותה, כאומרים "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה". בצורה כזו אין סיכוי שעם ישראל יבנה את בית המקדש ויכריז כי הוא עם ישראל האמתי.

בתחילת 1999 לספה"נ סיכם שר החוץ של הוותיקן, הארכי-הגמון ז'ן לואי טאורן, את עמדתו המתהווה של הוותיקן בסוגיית ירושלים: "בתחילה תמך הכס הקדוש בהצעה לבִנאום האזור ב"גוף נפרד" (corpus srparatum) שנקבע בהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. בשנים שלאחר מכן, אף על פי שיעד הבִנאום לא נראה בר השגה, המשיך הכס הקדוש לקרוא להגנת זהותה של עיר הקודש. הוא הפנה את תשומת הלב בהתמדה לצורך במחויבות בין-לאומית בעניין זה".

באתר של 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה' מסכמים זאת כך: "התביעה הנרחבת להוציא את המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות מריבונות ישראלית היא ייחודית למאבק המדיני המתקיים נגד המדינה היהודית, מכיוון שדרישות מעין אלה לא הוצבו במקרים דומים אחרים".

אומות העולם לא מקבלות את שובו של ישראל לירושלים. חרף החלטת המנדט כי ירושלים תהיה חלק מהמדינה היהודית, תכנית החלוקה קבעה כי היא תהיה חלק מאזור בשליטה בין-לאומית, באמצעות מושל זר שימנה האו"ם ומועצה של נציגי תושבי האזור.

בשנת תש"מ עבר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. בתגובה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם, 20 ימים לאחר מכן, את החלטה 478 הקוראת לביטול החוק. ההחלטה פותחת בהבעת "דאגה עמוקה לאור חקיקת 'חוק יסוד' בכנסת ישראל המכריז על שינוי באופייה ובמעמדה של העיר הקדושה ירושלים, על הכרוך בכך לשלום ולביטחון". ההחלטה מכריזה על ביטול מוחלט של כל הצעדים שנקטה ישראל לשינוי מעמדה של "העיר הקדושה ירושלים". ההחלטה מכריזה על אי הכרה בחוק ירושלים ובתוצאותיו וקוראת לכל המדינות החברות באו"ם לאמץ החלטה זו.

בעקבות ההחלטה, רוב המדינות שהשגרירויות שלהן היו בירושלים, העבירו את השגרירויות לתל-אביב. כיום אין אף מדינה אחת שהשגרירות שלה נמצאת בירושלים. גם ארצות הברית אינה מכירה בירושלים על כל שכונותיה כחלק ממדינת ישראל. אם נולד אזרח אמריקאי בתל-אביב, בדרכון האמריקאי שלו ייכתב בסעיף מקום הלידה: "ישראל". אולם, אם נולד אזרח אמריקאי בירושלים, בסעיף מקום הלידה יהיה כתוב "ירושלים".

ובכל זאת – המקום שבו אכן כולם ייפגשו

בטענות האומות יש נקודה פנימית אחת שהיא אמתית: הם לא רוצים להיות מסולקים מירושלים, מכיוון שהם אכן שייכים לה.

בארצות הברית וגם באירופה, בניו זילנד ובמקסיקו – בלא מעט מקומות בעולם קראו הגויים ערים על שמה של העיר הקדושה ביותר בעולם. קיימת גם תופעה פסיכולוגית מיוחדת בשם 'סינדרום ירושלים': עשרות אנשים בשנה מאושפזים לאחר שלקו בתסמונת זו, הנגרמת להם מהמפגש עם העיר הקדושה. האנשים הללו מפתחים מחשבות בעלות תוכן רוחני או מיסטי שאינו בהכרח קשור למציאות ויכול לגרום להפרעה נפשית. רבים מהמומחים טוענים כי סינדרום ירושלים במינון נמוך ומתון מתרחש בקרב כמעט כל תייר שבא לבקר בעיר.

נראה שגם הנוצרים משתמשים בירושלים כדי להילחם את מלחמת הדת שלהם. חלקים רבים בכנסייה הקתולית מבינים כי אם ימשיך עם ישראל להגשים את נבואות התנ"ך, תיהפך הנצרות לחיקוי עלוב וחסר חיים ששיקר לאנושות במשך אלפיים שנה. באינטואיציה מרתקת הם הכריעו שירושלים היא המפתח לכבילת ידי עם ישראל שלא להגשים את נבואות הברית הישנה. כן, זו שנטען כבר מזמן שיש להחליפה בחדשה.   

פורסם בשבועון לצעירים "עולם קטן"