איך עוזרים לילדים לפתח אמון בעצמם?

פעמים רבות יצא לי לשאול הורים שהגיעו לקליניקה שלי בגלל תלונות על ילד שלא מאמין בעצמו: מה שמות החברים של הילדים שלכם?  מהם התחביבים של הילדים שלכם? איזה בגדים הם אוהבים? מהם המשחקים שלהם? ההורים לא מבינים מה הקשר בין השאלות שלי לבין העובדה שהילדים שלהם חסרי ביטחון ולא מאמינים בעצמם.  אבל ההסבר הוא פשוט: אם הילד מרגיש שאין התעניינות לגבי הצרכים הבסיסיים שלו – הוא מרגיש לא חשוב. ילד שמרגיש שאינו חשוב להוריו יתקשה מאד לפתח אמון בעצמו. על מנת שנוכל לבנות אמון אצל הילדים שלנו בעצמם , חשוב שהם יחוו מאיתנו רגעים של אכפתיות והתעניינות, רגעים של חברויות ושיחות נעימות, רגעים שיבהירו להם את חשיבותם.

נכון שזה לא תמיד קל, כי אנחנו הרבה זמן  עסוקים בלהיות עסוקים עד כדי כך ששכחנו את אחד  העסקים הטובים והאיכותיים ביותר - המשפחה שלנו. אבל אם נשכיל ונצליח לנצל את אותן הזדמנויות קטנות להבעת אכפתיות והתעניינות נוכל להעמיק את הקשרים בינינו לבין הילדים.

השלב הבא אחרי העמקת הקשר הוא תגמול הילדים שלנו על עשיה חיובית ונכונה, כי עשיה מתוגמלת תחזור על עצמה. עידוד בלשון הקודש זה גם מלשון עוד, עידוד גורם לאדם לרצות לעשות עוד ועוד מאותה עשיה שיצרה אצלו תחושה טובה. מילים טובות ושבחים אלו תמריצים מצוינים אולי מהטובים ביותר שיש בשביל להניע את הלב האנושי, ובכל זאת אנשים לא מרבים להשתמש בהם...

אם ה'עשה טוב' הוא העידוד, הרי שה'סור מרע' הוא הימנעות מביקורת מיותרת. צריך שיהיה ברור לנו שפיתוח האישיות של הילדים שלנו זו עסקת חבילה. כלומר  ביום שהילד נולד, כבר נגזר שהוא ישבור דברים, ישפוך, ויעשה טעויות... זה שכר הלימוד שאנחנו משלמים. אם כל פעם שנשברת צלחת או כוס ואנחנו מגיבים בצורה קיצונית כמו: "למה לא שמת לב"? / "למה לא חשבת לפני"?  אנחנו בהדרגתיות מרגילים את הילד לתפיסה לא ריאלית – לתפיסה שאומרת שאסור לטעות בחיים אפילו פעם אחת. אין אדם בעולם שיכול לעמוד בסטנדרט הזה... והתלמוד במסכת גיטין אומר אפילו על דברי תורה "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". בורא העולם ברא אותנו כך שאנחנו לומדים מטעויות – אנחנו לומדים מחוויות ומעשייה יותר מאשר על ידי הוראה בעל פה. לכן גם אם הילד עשה טעות – חשוב שלא נאמר לו: "אתה רואה, אמרתי לך". משפטים כאלה מונעים מהילד ללמוד מהכישלון. במקום להיות עסוקים בלמידה מהחוויה שכעת הייתה הם יהיו עסוקים בהתגוננות מול ההורה – ההורה יאשים והילד יחפש לראות איפה ההורה לא צודק. ומכיוון שבמקרה כזה הילד לא מקבל הזדמנות ללמוד מהטעות, כנראה שהוא יצטרך לטעות שוב באותה טעות בשביל ללמוד...

מסקנה מעשית: כשהילדים שלנו מנסים משהו חדש ולא מצליחים אז נתגמל ונעודד ומצד שני נגמד את הכישלון ולא נייחס לו משמעות מרובה, נעניק משמעות לעשייה ובעיקר לאומץ הלב שהיא דרשה, על מנת שאומץ הלב יחזור ויתגלה במציאות שוב ושוב. באופן הזה הילדים ילמדו לתת אמון בעצמם.

עוד נקודה שחשוב לשים עליה את הדגש זה חובתו של כל הורה להיות מאזין אקטיבי, מאזין קשוב. להאזין למשהו אחר- זה לא אומר לחכות בסבלנות שהוא יסיים לדבר, ואז אנחנו נאמר מה שאנחנו רוצים...אחד הצרכים הבסיסים האנושיים שיש לאנשים זה שיאזינו להם, שידעו שלמילים שלהם, למחשבות שלהם לתחושות שלהם, יש הד בעולם, יש ערך, כשאנחנו מאזינים ומקשיבים לילד שלנו באמת אנחנו משדרים לו מסר ברור, אתה חשוב!

אם נצליח למשך ארבע דקות פעם ביומיים, להעניק לכל ילד את המתנה הנפלאה הזו - מתנת ההקשבה - זה כבר יכול לעשות שינוי שתוכלו להצביע עליו...( תמיד אפשר להוסיף על הזמן שאני מציע, אבל אם אין לכם פנאי - אז לפחות את המינימום הזה.)

כמובן, לפעמים אנשים שלא רגילים להקשיב ב100% למישהו אחר, יתקשו בהתחלה להקשיב באופן אבסולוטי לילדיהם. אבל לשמחתנו רק ההתחלות קשות, כי בורא עולם טבע בנו את כוח ההרגל. ההתחלה קשה, אבל אחר כך נתרגל להקשיב לילדים במלא תשומת הלב, ונתרום בכך מאד לפיתוח האמון שלהם בעצמם.