זיווה מאיר: "להיות הורים זו שותפות עם ה’"

כשזיוה מאיר מתחילה לדבר על חינוך ילדים, אני מרגישה בבת אחת איך כל הפחדים שלי מהורות נמוגים, ואיך, מאיזשהו מקום כמוס בתוכי, הכמיהה הזאת לקראת הצעד הזה עולה בי בצורה חזקה. שתי דקות אחרי שאנחנו מתחילות לדבר אני כבר מבינה שני דברים: האחד, הוא שאין דבר כזה שאי אפשר לתקן בחינוך, והשני, שזיווה מאיר היא בנאדם שפשוט אי אפשר שלא לאהוב, ואי אפשר שלא להתמגנט אליו בכל הכח.
 
כבר כשהיא שואלת אותי לשלומי, אני מרגישה את הנימה שלה, ויודעת שהיא לא נובעת מנימוס של מרואיינים. גם כשהיא עונה לי על שאלות, בכל זאת, בתור מי שאוחזת בתואר הבלתי מעורער של  אחת ממנחות ההורים הכי מבוקשות בארץ – אני מצפה לשמוע איזה שמץ של יהירות, אבל לכל אורך השיחה שלנו, אני שומעת שם שוב ושוב רק ענווה ורצון פשוט לעשות טוב עם כל יהודי שפונה אליה. באהבה, בסבלנות אין קץ. ואם כבר הזכרנו את העובדה שהיא מנחת הורים – חכו שתשמעו את מה שיש לה להגיד בנושא.

 
"אף פעם לא שאלתי למה האסון הזה קרה דווקא לנו"
אבל לפני כן מעט רקע. זיוה מאיר (59) גדלה בבית יהודי מיוחד במינו, כביתו של הרב שלמה זלמן קוק, מי שכיהן כרבה של רחובות, ואמה, הרבנית יהודית, שהיתה דמות מוערכת כשלעצמה. כשהיתה בת 14 וחצי, חרב עליה עולמה באחת, כשהוריה נהרגו בתאונת דרכים פתאומית, והיא הפכה ברגע אחד ליתומה. 
 
ולמרות הטרגדיה הקשה, מאיר מתארת שעד היום מעולם לא צצו לה שאלות או ספקות באמונה. "בחיים לא היו הרהורים של 'למה דווקא לנו'. בחיים לא", היא מתארת. "מתמודדים וזהו. בבית חינכו אותנו לאמונה תמימה. היה לי ברור שמדובר בחלק מתוכנית אלוקית ושלכל דבר בעולם יש סיבה. כמובן שהאמונה לא סותרת את הכאב. הכאב היה והוא עדיין גדול מאוד מאוד, אבל תמיד ידעתי שיש מי שמנהל את העולם ושום דבר לא מתרחש סתם כך. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כעל מסכנה והיה לי חשוב שלא ירחמו עליי. השתדלתי לשדר חוזק גם לעצמי וגם לסביבה".
 
בהמשך, עוד לפני הגיעה לגיל 19 כבר נישאה לבחור בשם אליאב מאיר, שהיה באותם ימים תלמיד בישיבת הכותל. במשך שלושים שנה כיהן בעלה כרב המושב גימזו במועצה האזורית חבל מודיעין, וכיום בני הזוג מתגוררים בירושלים.
 
לתחום הנחיית ההורים הגיעה כמעט במקרה. כאם ללא פחות מ-11 ילדים, מאיר נתקלה עם השנים בלא מעט בקשיים ובשאלות שצצו לה. "לא היו לי אז תכניות להפוך למנחת הורים", היא מתארת. "פשוט ראיתי שזה לא כך כך פשוט ואוטומטי להיות אימא כמו שחלמתי. הייתי אימא לילדים צפופים וקטנטנים, והיה אכפת לי שהילדים שלי יקבלו חינוך טוב ושיהיה נעים בבית. כשראיתי שזה לא הולך כמו שאני רוצה - הלכתי לסדנא של הנחיית הורים, וזה עזר לי לאין שיעור. אני לא יכולה לתאר איך הייתי מסתדרת בלי זה. בסדנא השלישית – המנחה כבר הציעה לי ללכת ללמוד הנחיית הורים".

 
"הורים שמשקיעים בהתפתחות של עצמם – משקיעים בילדים"
בתחום, היא עוסקת כבר למעלה מ-15 שנים, מודעת היטב לשליחות שלה. 
לפני שנדבר בכלל על חינוך, אני רוצה לשאול משהו קצת אחר: בדור כל כך מציף ועמוס, איך מצפים מאיתנו שתהיה לנו פניות בכלל לילדים שלנו? 
"זאת בדיוק הסיבה שאני אוהבת לעבוד עם הורים. נכון, עמוס ומציף, אבל בניגוד לכל עבודה פנימית אחרת – בחינוך, הורים לא יכולים לברוח מהתפקיד שלהם וההתמודדות שהוא מעלה. אדם יכול לברוח מהכל, גם בנישואים אפשר להתגרש, אבל מילדים לא מתגרשים, זה נשאר תמיד שם. ומשכך, אנחנו רואים איך גם מי שברח כל החיים - בשביל הילדים הם מוכנים לעשות עבודה פנימית אמיתית, הרבה מעבר למשהו ברמה של לעשות כאילו או להראות כלפי חוץ.
 
"וזה מה שיפה כל כך בעיני. הילד הוא שירות נפלא עבור ההורים. הוא מראה שבאה להראות לי שיש לי שוקולד על הלחי או אבק על הכתף. חינוך ילדים זו הזדמנות נהדרת לתיקון המידות. כי כל העבודה היא בעצם תיקון המידות. בשפה יהודית כך זה נקרא. עכשיו ההורה לא מושלם וברור הוא לא יכול להיות מושלם אבל הוא כן צריך להשתדל לתקן את מידותיו. אני חושבת שכמה שהורים יותר משקיעים בהתפתחות של עצמם זאת מתנה לילדים שלהם גם באופן ישיר".
 
איזו עבודה פנימית נדרשת בהורות?
"עבודה שדורשת לראות בעיקר את עצמי, איפה אני תקועה, מה הדפוסים שלי, למה אני מאוימת כל כך, או מה מביא אותי לכעוס כל כך, או מה מטריד אותי כל כך. רגע קודם זה מרגיש כמו העבודה הכי קשה שיש, ורגע אחר כך זה הדבר הכי טריוויאלי".

 
"ההורים אף פעם לא אשמים"
בתור מי שנמצאת בתחום כבר לא מעט שנים, למאיר יש הרבה מה לומר על השינויים הבין-דוריים שעברו עלינו כהורים במהלך השנים, שנובעים לא מעט מכרסום במעמדו של התא המשפחתי. "פעם אימא היתה בטוחה שהיא אימא, ושהיא אימא טובה – ולא היו תסבוכים בנושא הזה", היא מתארת. 
 
"זה דבר טבעי שאימא רוצה לעשות את הכי טוב עם הילדים, אבל ההורים של היום חווים גם הרבה יותר תסכול, תחושות של חוסר בטחון ורגשות אשמה שמובילים בסופו של דבר גם לחוסר יציבות בהורות. גם המיקום של הילדים וההורים הפכו מאוד לא ברורים", היא מתארת. "יש היום פתיחות מאוד גדולה שלא היתה פעם והסמכות ההורית מאוד חסרה, והילדים, נהיו מאוד בראש הפירמידה. גם בהם חל שינוי. מצד אחד הם חכמים ונפלאים, אבל גם מרשים לעצמם הרבה יותר מאי פעם.
 
"אבל האמת היא שזה הרבה יותר עמוק מזה. יותר ויותר הורים מוצאים את עצמם במקום מובילים – כנגררים אחרי הילד. כמה הוא נותן לילד להוביל, עד שכל מצב רוח שלו וכל המצב הנפשי שלו תלוי בו".
 
בתוך כך, יש מבחינתה קשיים מהותיים שניכרים במיוחד בדור שלנו. "יש בעיקר המאבקים עם הילדים שגדלו והפכו קשים יותר, והחוצפה שלהם, שגדלה לאין שיעור", היא מתארת. "גם הגילאים מאוד יורדים, אם פעם ראינו מאבקים כאלה בגילאי העשרה המבוגרים - היום כבר לפני גיל 12 אנחנו רואים ילדים שחוצים את הקווים האדומים. ברוך ה' אין הרבה כאלה, כי הם עדיין ילדים, אבל בכל זאת יש".
 
"מצד שני, עם הקשיים, יש גם יותר נכונות לשינוי. האבות היום למשל הרבה יותר שותפים. זה שינוי שהוא ממש מן הקצה אל הקצה. הגברים מאוד רוצים להיות חלק מכל זה. יש גם יותר פתיחות, אנשים פחות מחפים על קשיים. פחות מכסים, יותר מוכנים להודות בטעויות שלהם".
 
אפרופו טעויות, ההורים תמיד אשמים?
"להיפך! הם אף פעם לא אשמים! הם אולי נקלעו לאיזו מסכת יחסים עם הילד, למאורות אפלות ודרכים עקלקלות, אבל זה כמו מישהו שנסע בכביש מהיר וטעה בדרך, אז הוא אשם? ממש לא! הוא עשה איזושהי טעות, ועכשיו הוא רק נדרש לעלות לדרך בחזרה. חשוב שלהורים לא יהיו רגשי אשמה. זה הכי חשוב. כי ההורים באמת רוצים טוב לילדים שלהם".
 
ובאמת, כמנחת הורים, מאיר מתארת, שמרבית העבודה שלה מבחינת מסתכמת בלהחזיר להורים את הביטחון ההורי האבוד שלהם וללמד אותם לסלוח לעצמם. "בעבודה שלי עם הורים יותר מהכול חשוב לי להחזיר להם את הביטחון שלהם בהורות שלהם, במעמד שלהם, במחילה שלהם לעצמם, בחמלה, באמת זה הכי חשוב לי. שההורים ירגישו טוב בתפקיד שלהם".
 
ומה קורה כשאין שלום בית בין ההורים עצמם? איך זה משפיע על החינוך של הילדים?
"זה כמו לבנות בית בלי יסודות, אבל אני לא יכולה להגיד שהורים שהתגרשו או שאין ביניהם שלום - אין סיכוי לחינוך הילדים שלהם. בשום אופן לא. אז לפעמים אני גם על תקן של יועצת שלום בית, אני קוראת לזה 'איפה שההורות ושלום הבית נפגשים או מתנגשים'".

 
"נוער נושר? אל תקנו את הפוזה הזאת בכלל"
תחום נוסף שמאיר פוגשת בו לא פעם כחלק מתחום העיסוק שלה, הוא תופעת הנשירה. "בגדול, אני תמיד אומרת להורים: כל הזמן לאהוב ולקרב את הילדים שנושרים, לקבל אותם כמו שהם, ולהאמין שהם עוד ישובו. וכשאני אומרת 'לקבל אותם כמו שהם', זה לא אומר לקבל את חילול השבת שלהם חלילה, אלא להאמין בנשמה שלהם, בטוב שלהם, בחזרה שלהם לשמירת מצוות. לא לקנות את הפוזה הזאת של הנושרים, לא להתחבר לזה בכלל, אלא לפנימיות. והעיקר לא להיות מאויימים מזה. לא להראות להם שזה עניין מבחינתנו".
 
מה הטריגר לתופעה הזאת לדעתך?
"אני מאוד נזהרת בדבריי. בעיני, האשמה היא לא במערכת החינוך או בהורים. אני חושבת שבכל דור יש את הניסיון שלו. ברור שאין דבר יותר נעים כמו נחת, כמו לגדל ילדים בנחת, ומנגד, הצער שהילדים גורמים להורים כאלה - זה קשה. יש משפחות נפלאות שזה קורה אצלם, למרות שהם אנשי חינוך ובאמת עשו כמיטב יכולתם, וזה פשוט כמו לעמוד בכל ניסיון אחר שה' מביא עליך, בלי לחפש אשמים. נכון, זה כאב גדול מאוד. אין מה לומר. 
 
"אני זוכרת שבא אליי להנחיית הורים פעם אבא ששני הילדים שלו סרו מהדרך, ואמר לי: 'אני לא מצליח לישון בלילות, מרוב שכואב לי בכל הגוף מצער על הילדים שלי'. ונורא כאב לי בשבילו. אי אפשר לתאר כמה. אבל שוב, במקרה כזה חשוב לדעת: זה לא שההורים לא מוצלחים או דפוקים. הרבה פעמים אין בזה שום הגיון, לכל אחד יש את הניסיונות שלו".
 
הסטטיסטיקות מדברות על נשירה בעיקר אצל משפחות של בעלי תשובה. אז איפה הבעיה שלהם?
"אם אני חוזרת לביטחון בהורות, אז יש את הפחד שיאבדו את הדרך, אבל הפחד הזה הוא כבר לא טוב. יש מקרים של בעלי תשובה שבגלל הצד הטוב הזה שיש להם את האומץ לשנות דרך, אז לפעמים, ואני אומרת את זה בזהירות, הם מוכנים שוב לשנות דרך וזה יכול ליצור תחושה של חוסר יציבות, ובחינוך ילדים זה מסוכן במיוחד, כי העקביות היא חשובה. חוץ מזה, מרוב רצון לטוב, לפעמים לא יודעים בדיוק להתנהל. 
 
"יש סיפור למשל על בעל תשובה שבא שמח לרב שלו וסיפר לו שהוא סופסוף הצליח לעשות שולחן שבת כמו שצריך ולהגיד דברי תורה בלי שהילדים יפריעו. בתגובה, הרב אמר לו: 'בפעם הבאה תספר בדיחות'. זאת אומרת, שבעלי תשובה לא תמיד באמת יודעים להתאים את עצמם למצב. לפעמים הם קצת מדומיינים. ברור שאין מה להגיד, ושהורה שגדל באופן טבעי בבית תורני - הרבה יותר קל לו להעביר את זה הלאה, ולהוות דוגמא לאיך נראית צניעות, איך אמור להיראות חג ואיך שבת, זה הרבה יותר פשוט וקל. אבל למי שלא, לפעמים זו ממש עבודה מאפס".

 
"בעלי תשובה הם הפייבורייט שלי"
ואם כבר בבעלי תשובה עסקינן, לאורך הריאיון, קל להבחין איך הנימה של מאיר משתנה כשהיא מדברת עליהם, מסגירה הערכה גדולה. כשאני מפנה את תשומת ליבה לכך, היא אומרת: "'הם הפייבוריט שלי', ואני שומעת קצת התרגשות מהולה בקול שלה.
 
"שני המגזרים שאני הכי עובדת איתם, והם בראש סדר העדיפויות שלי, הם בעלי תשובה ושליחים של חב"ד. אני יכולה להיות מאוד עסוקה ולא לענות לאף אחד, ופתאום תתקשר איזו שליחה מהצד השני של העולם, ואני אעשה את המקסימום בשבילה. כי גם הם וגם בעלי תשובה זה אנשים שיש להם באמת זכויות גדולות, ואני מנסה 'לעמוד במקום של בעלי תשובה'. יש לי גם קבוצות של אימהות בעלות תשובה. זה ציבור אהוב עליי במיוחד, כי זה גם ציבור שמוכן לעשות עבודת עומק, כי הם כבר עשו מהלך מאוד משמעותי בחיים ולכן זה טבוע בהם. הם מוכנים לשמוע אמת וללכת איתה".
 
אפרופו בעלי תשובה, מעניין לגלות שגם לא מעט חילונים מגיעים למאיר כדי לקבל הדרכת הורים, זאת למרות הטייטל שלה, שעשוי להתריע את חלקם, כרבנית ("אבל אני לא מגדירה את עצמי כשייכת לזרם מסויים. אני שייכת לכלל עם ישראל").
 
מה את חושבת שהחילונים מוצאים בך, שהם באים דווקא אליך ולא למנחות חילוניות?
"זאת שאלה שאני שואלת אותם הרבה פעמים", היא צוחקת. "בעיקר כשמזמינים אותי להרצאה. 'למה הבאתם מישהי דוסית לחנך את הילדים שלכם?'. אני חושבת שלהיות הורים זו שותפות עם ה'. זה תפקיד אלוקי וזו ממש משימה, ואני חושבת שגם הורים חילונים מבינים שיש פה משהו שהוא מעל לכל תפקיד אחר שעושים, ולכן הם מחפשים גם את החיבור הזה לקודש, למרות שבדרך כלל אני כמובן לא מכניסה את דעותיי האישיות לייעוץ". 
 
איך זה להדריך חילונים למול דתיים, שעולם המושגים שלהם לגמרי שונה משלך? איזה הבדל את רואה בין הזוגות?
"במשפחות דתיות הגבולות הרבה יותר ברורים בדרך כלל, אפילו גבול כמו לשמור שבת וגם מושג כמו כיבוד הורים, הכנעה ודחיית סיפוקים. ילד שגדל בבית דתי - מלכתחילה נתקל בכל מיני סייגים ואיסורים שברור לו שאין עליהם עוררין ואין על זה בכלל דיון. קצת כמו לא לחצות את הכביש באדום. בעולם החילוני יש גם משפחות חילוניות נפלאות, אבל עדיין יש מושגים מאוד משמעותיים בבית שלא קיימים, וזה חשוב, כמו כיבוד הורים ודרך ארץ". 

 
"אינטרנט זה יותר גרוע מלתת לילד שלך סטירה"
לתחום העיסוק שלה, היא משתדלת שלא להביא את דעותיה האישיות, ומנסה לעזור להורים למצוא את המקום והעמדות האישיות שלהם. יחד עם זאת, כשאני שואלת אותה על כך, נראה שיש לה דעות אישיות ברורות ומגובשות מאוד בכל מה שנוגע לחינוך, ובפרט לכל מה שקשור לטכנולוגיה ואינטרנט. 
"בעיני זו סוגיה מאוד מורכבת ומאוד לא פשוטה", היא מתארת. "הכי קל זה לא להרשות, אבל גם אם ננסה לסגור את הילדים שלנו - הרי זה קיים כבר מכל כיוון, ובסופו של דבר גם הם ייחשפו לזה איכשהו, נרצה או לא נרצה. אז העיקר הוא שצריך לתת דגש על חינוך לגבולות פנימיים של מה אסור ומה מותר, וזה לא פשוט בכלל. 
 
"זה כמו בכשרות, שאף אחד לא יניח על השיש משהו טרף, אז למה בתקשורת כן? אנחנו לא מרביצים לילדים שלנו, אבל בעיני זאת התעללות נוראית לחשוף ילדים לכל מי דברים שהם לא אמורים להתקרב אליהם. בעיני, עדיף שילד יקבל סטירה מאשר שיחישף לדברים איומים כאלה שכוללים סטיות מכל העולם. הפגיעה הרבה יותר חמורה, מבחינת הנזק הנפשי שהיא תעולל לו. 
 
"אנחנו כאילו בחיים ובחברה יותר נאורה וסטרילית, שחרתה על דגלה שלא לנהוג באלימות כלפי ילדים, והכל כאילו נקי ויפה, אבל מתחת לפני השטח יש כזאת זרימה של טינופת ותכנים כל כך בעייתיים שהורים חושפים את הילדים שלהם אליהם במו ידיהם, שזו לפעמים ממש התעללות בנפשות. ככה שברור שכל מגזר שהוא, דתי ולא דתי, שרוצה שתהיה המשכיות נורמלית לעולם, ושיהיו חיים טבעיים וטהורים - צריך כמובן מאוד לסנן תכנים ולבדוק לעומק את מה שבוחרים לחשוף את הילדים אליו".
 
ומה דעתך על ריטלין?
"אני לא רופאה, כך שאני לא יכולה להביע עמדה ברורה. אני כן יכולה להגיד שאני יודעת שיש הרבה ילדים שזה ממש מציל, כי בעיית הקשב והריכוז שלהם יוצרת להם רצף של חוויות שליליות, והריטלין הרבה פעמים מאפשר להם סופסוף לחוות חוויות חיוביות. מצד שני, פס הייצור שנהיה מזה - זה ממש נורא בעיני. יש ילדים שזה הופך לאפאתיים ומוריד להם את התיאבון וממש מיותר עבורם".

 
"הצבת גבול אמיתית לילדים היא סמכותיות שקטה"
יחד עם האהבה הרבה שמאיר מדגישה כראשונה במעלה בכל מה שנוגע לחינוך ילדים, היא גם יודעת היטב את חשיבותם של הגבולות, וטוענת שההורים צריכים להלך כל העת, בקו הדק שבין השניים. בשפה שלה, אם תרצו, היא קוראת לשילוב הזה 'סמכותיות שקטה'. "זה לא כוח, זו סמכותיות", היא מסבירה. "זה בטחון פנימי. זה הפוך, הפגנת כוח לא נובעת מסמכותיות, אלא מתחושת חולשה. גם בחיים זה ככה. כשאנחנו מרגישים חלשים או מאוימים - אז אנחנו צועקים. 
 
"סמכותיות זה כשיש לנו בטחון פנימי, שפירושו כוח מאוד שקט, ברור, יציב, לא מאוים. זה לא התעקשות על המילה שלי, כי אני יכולה לבדוק את המילה שלי עוד פעם, אלא זה מקום פנימי יותר, שההורה לא מאוים בו. כי בסופו של דבר, אנחנו לא רוצים שהילד שלנו יהיה צייתן. אנחנו לא מגדלים חיילים, אבל אנחנו כן רוצים שיתוף פעולה ותקשורת טובה. מאוד חשוב לי תקשורת טובה עם הילדים. שתהיה צנרת פתוחה בין הלב של ההורה ללב של הילד".
 
כל משפחה היא ברת תיקון בעיניך?
"לגמרי. ולהפך, דווקא משפחה שקשה לה - מגלה נכונות לשנות הרבה יותר. להפשיל שרוולים ולהשקיע מעצמם. והעיקר זה המון סייעתא דשמיא, זה המוביל הכי רחב והכי משמעותי בכל המערכת הזאת. 
 
"דבר שני, אני לא מסתכלת על זירת ההורות, בחלוקה של כישלונות והצלחות. זה לא כמו לעבוד באיזה עסק ובסוף החודש לעשות את המאזן, של ההפסדים והרווחים. זה ממש לא ככה בעבודה רוחנית. מדובר בעבודה יותר נפשית, של הנשמה. אנחנו משתדלים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים – וזורקים את זה לה', שהטוב בעיניו יעשה".
 
שאלה לסיום: תגידי, איך הילדים שלך (ידידיה מאיר, הזמר יצחק מאיר ועוד) יצאו כאלה יצירתיים? מה שמת להם במרק?
"זה לא מהמרק", היא צוחקת. "זה יותר מהסידור, זה באמת הכל תפילה, מתנות מה'. זה ישירות ממנו. מה שכן, מה שאני מאוד מאוד מאמינה בו הוא אמון בילד, לפתוח אותו לאפשרויות שלו, להראות לו ולשדר לו כל הזמן, גם במה שמעבר למילים, 'כמה אתה נפלא', 'כמה אתה יכול',  'איזה נשמה ענקית יש בך', 'איזה אפשרויות גדולות יש לך', ו'איזה יכולות'. באמת להאמין בזה ולשדר את זה. לחיות את זה, וכמובן לא להפסיק להתפלל עליהם. אפילו לרגע".
 
רוצים ליצור קשר עם הרבנית זיוה מאיר? להגיע לייעוץ פרטני או להצטרף לקבוצה? תוכלו לכתוב לה Meir114@gmail.com