הפרשה החסידית לפרשת בהעלותך: "סבא שלי היה רב" - אז מה?

רבים מאיתנו אוהבים לספר בגאווה בלתי מוסתרת, לכל מי שרק מוכן להקשיב: 'אתה יודע בכלל מי אני? אתה יודע מי היה סבא שלי? סבא שלי היה רב!'.
חשבתם פעם מה זה מוסיף לנו? אם סבא שלך היה רב זה אומר משהו עבורך? אתה הופך לאדם חשוב יותר? ואולי אם סבא שלך היה רב זה מחייב אותך הרבה יותר? האם סבא שלך גאה איתך?
מסופר על תלמיד ישיבה שהתחיל להידרדר מבחינה רוחנית. יום אחד הוא החליט להתגייס לצבא. במצבו היה חשש כבד שהוא יתקלקל לגמרי בצבא ויעזוב את היהדות. טרם שעשה את הצעד הגיע לקבל את ברכתו של הגאון הגדול רבי יעקב דוב ויידנפלד, הרב מטשעבין זצ"ל. בחכמתו הבין הרב שלא יצליח להניא אותו מצעד זה. לאחר מחשבה אמר לו כך: 'תקשיב היטב יוסי יקירי. אתה יודע מי אתה? אתה לא סתם יוסי מהרחוב, אתה נכד לשושלת המלוכה של האדמורי"ם מזידיטשוב. אם אתה נכדם אז אתה נסיך! זוהי זכות עצומה, אבל זה גם מחייב. אבותיך הקפידו לא לומר 'נפילת אפיים' שאחרי תפילת שמונה עשרה, בימי ששי. אתה כנסיך צריך לשמור בגאווה על המסורת הזו...'
הבחור התרגש מהדברים ובמקום קיבל על עצמו לשמור מכל משמר על המנהג הזה, בשום אופן הוא לא יאמר 'נפילת אפיים' ביום ששי. הוא התגייס. לאחר שבוע של הפקרות רוחנית טוטאלית, בלי תפילות, הגיע יום ששי. הוא נזכר בייחוס המלכותי שלו, והחליט, יהיה מה שיהיה - נפילת אפיים הוא לא יאמר. אבל באותו רגע הרגיש מטופש... הוא הרי לא מתפלל כלל, ברור שגם נפילת אפיים אינו אומר, איך הוא אמור להקפיד לא לומר נפילת אפיים?...
במקום הוא החליט שהיום הוא חייב להתפלל כדי לשמור על המנהג המלכותי ולא לומר נפילת אפיים. אחרי התפילה הוא הרגיש לא טוב עם עצמו, 'איך אני שומר על המנהג הייחודי, הרי כל השבוע אינני אומר נפילת אפיים...'. בשבוע הבא הוא אילץ את עצמו כבר מתחילת השבוע להתפלל ולומר נפילת אפיים כדי להבליט ביום ששי את המנהג המלכותי שלא לאמרו.
כל השבוע הוא נלחם עבור תפילה במניין, השכים מוקדם בבוקר, התבזה, וכמובן אמר נפילת אפיים... הכל כדי שבסופו של שבוע יוכל לשמור על מנהג בני האצולה. ברור שמי שנלחם למען תפילה במניין לא יחלל שבת כמה שעות לאחר מכן...
כיום, החייל הינו רב המוסר שיעורי תורה בירושלים... הכל בזכות חכמתו והבנת הנפש של הגאון מטשעבין. בפרשת השבוע הקב"ה מצווה את משה רבנו לקחת את הלויים ולהבדיל אותם מתוך שאר בני ישראל, לקדש ולטהר אותם, דינים מיוחדים ועבודות מיוחדות חלות עליהם. מאז עד היום שבט לוי הוא השבט המיוחד. ברור שכל מי שמיוחד גם צריך להתנהג בצורה מיוחדת.
בפרשת במדבר נאמר כך גם על כל עם ישראל. כפי שכתוב (פסוק י"ח) "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם", מפרש רש"י שכל אחד הביא את ספר הייחוס שלו עם עדים המעידים מי היה אביו וסבו עד יעקב אבינו.
מבארים ספרי החסידות שאדם צריך תמיד להכיר ולדעת מי היו אבותיו מדורות קודמים, כך הוא ישאף להידמות להם. כפי שכתוב בתנא דבי אליהו 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'. וזאת לא סתם לשם גאוה 'אני נכדו של...', אלא שכשיידע את השושלת שלו, הוא ירצה ללכת בעקבותיהם, כי בן מלך שיודע שהוא בן מלך, שומר על עצמו ועל התנהגותו, אבל בן מלך שאינו יודע מי הוא, מתנהג כאחד מפשוטי העם. איך נראה בן מלך שיודע מי הוא ובכל זאת מתנהג כאחד הריקים? הרי עונשו כפול ומכופל, כי הוא מזלזל בכל שושלת אבותיו.
אם נחזור למשפט הפותח 'סבא שלי היה רב', זוהי אמנם זכות גדולה להיות הנכד של..., אבל בתנאי אחד, שאתה ממשיך בדרכו ובמסורת הנעלה של תורה וקדושה ברמה אחת יותר מכל אחד אחר. רק אז זכות אבותיך הצדיקים ותפילותיהם עליך יעזרו לך להתעלות מעלה מעלה. אבל אם אינך ממשיך בדרכם, ורק מנצל אותם כדי להתפאר בשושלת המפוארת, אתה רק מקלקל לעצמך. אבותיך מלמעלה ממש לא יאהבו שאתה מזכיר אותם כשאינך צועד בעקבותיהם.
ולהיפך, גם אם 'סבא שלך לא היה רב', יש לך סיכויים טובים שצאצאיך יוכלו לומר בגאווה 'סבא שלי היה רב'. כך מסופר על ממשיך דרכו של הבעל שם טוב, המגיד רבי דוב בער ממזריטש. בילדותו פרצה שריפה בבית הוריו. כל בני המשפחה נמלטו החוצה בעור שיניהם וניצלו. כשבני המשפחה עמדו בחוץ, פרצה האמא בבכי למראה האש האוכלת את הבית. שאל הילד הקטן את אמו על מה את בוכה כ"כ על הרכוש הנשרף? 'לא זה מה שגורם לי לבכות, בני היקר. אני בוכה בעיקר על מגילת ייחוס עתיקה בו מפורט הייחוס שלנו, דור אחר דור עד התנא הקדוש רבי יוחנן הסנדלר. מגילה זו נשמרת אצלנו שנים רבות ונמסרת מאב לבן, והנה עתה הוא נשרף'. השיב לה הילד 'אל תדאגי אמא, ממני יתחיל יחוס חדש...', וכך היה.
מסתבר, אם כן, שעדיף שהילדים שלנו יהיו מיוחסים ויוכלו לומר 'אבא שלי רב', מאשר שאנו נאמר 'סבא שלי היה רב'...