בואו שעריו בתודה: אבל איך אפשר בכלל להודות כשכל כך כואב בפנים?

תפילה פרטית היא דבר עמוק מאוד, והקו המנחה הראשון בקשר אליה הוא "העיקר שהכול תלוי בו לילך בדרך האמת על פי מדרגתו". אבל גם לגבי האמת החיונית הזאת יש זווית של תפיסה שצריך להבין נכון.
כל עוד את באה לתפילה הפרטית רק עם ההנחיה להיות אמתית, את עלולה למצוא שאת חווה את התפילה הפרטית כעול, כחוב וכמתח, כמו משימה שמחכים שהיא תעבור כדי לחוש לאחריה הקלה ושחרור. למה? כי את אמנם משתדלת להיות הכי אמתית ולומר את האמת ורק את האמת, אבל הפרשנות הפנימית מזמזמת לך ברקע – "...וזה נורא! זה אמתי, אבל זה נורא!!".
את אומרת מה שאת באמת מרגישה, אבל באותו זמן את שופטת את עצמך ומרגישה אשמה: "המקום שאני נמצאת בו עכשיו הוא נורא. הסיטואציה הזאת, היא מאוד שלילית, היא מאד לא טובה". את מתביישת מה'. את משתפת אותו ואת מתביישת ממנו. "זה לא בסדר ככה. לא היית אמורה להגיע לכאן בכלל, את כזאת טעות אחת גדולה, מהראש עד לרגליים, מה יהיה אתך אי פעם...?".
אם את מגיעה ממקום של אשמה, של הסתייגות פנימית, של ביקורת, של בושה ושל קטנות - כמה שתהיי אמתית ותבקשי ותבכי, את עלולה להיתקע עם הדמעות הקבועות האלה ולא ללכת הלאה.
כשאת מדברת עם ה' ממקום של הלקאה עצמית, ומרגישה רע על שגרמת רע, בעצם את מתכווצת יותר ויותר. הקב"ה רוצה לתת לך חכמה, בינה ודעת, כוח, אומץ ותבונה, ומוצא דבר סגור ומכווץ שאומר: "אני רעה, אני גרועה, אני לא בסדר", ולא יכול, כביכול, לגאול..
אז איך אפשר לקבל גאולה מהקולות הפנימיים של הביקורת ושל האשמה? באמצעות הכלי הנוסף והמאוד משמעותי שנקרא 'הודיה'.
האמת היא החותם של הקב"ה. כמו ספרות הקוד. האמת פותחת. אבל ההגעה אל השער צריכה להיות מהזווית של התודה. זה חידוש גדול מאוד לנפש. מזל שאמרו לנו במפורש: "בואו שעריו בתודה".
אני כאן עכשיו ככה
מצד שני, כשאומרים לנו "תבואי ותודי" אנחנו ישר נלחצות: "רגע, דקה, אני לא יכולה שיגידו לי 'צריך'. אני לא יכולה שיכתיבו לי רשימות. אני לא יכולה שיגידו לי מה לעשות. לְמה אתה מתכוון עם התודה? תסביר לי".
ההבנה הבסיסית היא שכשאדם נמצא במציאות מסוימת, הוא צריך קודם כל להתחבר למציאות שלו ולקבל אותה בתפיסה נכונה של דעת. את לא יכולה לבוא ממקום מסוים ולהגיד לה': "קח אותי מפה! אני לא רוצה להיות פה! מהר, בבקשה, פליז, קח אותי מפה!" - הלו. רק רגע. שניה. אני לא יכול לקחת אותך לפני שהיית! תהיי רגע, קודם תהיי!
בכל מצב, בכל סיטואציה שאת נמצאת בה, תתחברי רגע לעולם שאת נמצאת בו: "ריבונו של עולם, אני כאן עכשיו ככה. בוא נעצור ונסתכל שניה מהצד. תראה, אני קיימת פה עכשיו, במציאות הזאת. אפשר לראות פה גם דברים טובים: אני פה ואכפת לי. אני פה מאוד מעוכה ולא מחמיאה לעצמי, אבל מצד שני רוצה טוב... ריבונו של עולם, אני פה עכשיו, גוש בטטה... אבל לא כתום בכלל, יותר אפור כזה... וקודם, לצערי, הייתי דווקא ערנית, כשהייתי כזאת עצבנית וכזאת שיפוטית. זהו, אני מודה. זה המקום שלי. פה אני נמצאת".
כשאני יושבת על הבלטה של עכשיו ומבינה שהמצב שלי - כל מצב שהוא, אם מחמיא פחות ואם מחמיא עוד פחות - קיים רק אם ה' רוצה בקיומו. גם הפאשלות, גם הטעויות, גם הנפילות. ברגע הזה של ההווה, הנוכחות שלי כאן היא נוכחות שה' בורא כי יש לו רצון בה. לכל סיוט יש תכלית. לכל התפרקות יש תכלית. כל פעם שאני מרגישה הכי רע בעולם, המחשבה הנכונה היא – מי יודע איזו פקעת מצליחה דווקא עכשיו, בריקבון הכאוב הזה, להיפתח בי. איזו הכנעה חדשה, איזה גילוי עמוק, איזה טוב שעד היום עוד לא פגשתי.
ריבונו של עולם. הנה אני כאן ויש לזה תכלית. אני כל כך מודה לך!!
להבין את זה זה לקבל, סוף כל סוף, פטור עמוק מאוד מהביקורת ומהשפיטה השלילית. אני מצליחה לשחרר סוף סוף את הקטנות המכווצת הזאת, ודברים עמוקים ונפלאים יכולים להתגלות ולהיפתח.