לאישה
חיה הרצברג: "בכתיבה אתה זוכה למצוא את הגיבורים שלך ולהלביש אותם במילים"
כבר שני עשורים שלספריה של חיה הרצברג שמור מקום של כבוד על מדפי הספרות החרדית. בריאיון מיוחד היא מספרת על מסלול הכתיבה הבלתי שגרתי שלה, ("התחלתי כמזכירת מערכת"), על ההפסקה שנטלה מכתיבה ספרותית ("בגיל 26 יצאתי לפנסיה מוקדמת", ועל המשמעות המיוחדת שיש לכתיבה עבורה ("לכתוב זה כמו להלחין")
- הידברות
- פורסם י"ג סיון התשע"ו
לסיפוריה של חיה הרצברג שמור מקום של כבוד בארכיון הספרים שעיצבו את ילדותי. אז, לפני עשרים שנה, מדפי הספרות החרדית היו דלילים הרבה יותר. את רוב הספרים שכן ניצבו עליהם לא חיבבתי במיוחד: בעידן החלוצי הזה של הספרות החרדית, דמויות נטו להיות שטוחות, תיאורים של חיי משפחה וחברה לקו באידיאליזציה, והספר כולו, לעיתים, דמה יותר לחומר תעמולתי מאשר ליצירה ספרותית.
הספרים של הרצברג היו אחרים. בסיפוריה יכולתי להתרגש עם נער שמתמודד בגילוי לב עם פוסט טראומה, לצחוק ממורה מלאת מקום המצוירת בצבעים אנושיים להפליא, ולהתפעל מהרפתקאות חיים שמתרחשות בזירות לא שגרתיות: חנות בשוק, למשל. וכך, חזרתי לספריה שוב ושוב, מוצאת בהם חן מיוחד כל פעם מחדש.
למרבה השמחה, הרצברג לא עצרה בספרי הילדים האלה. עד היום היא סופרת פעילה ומוכרת, שמאז הספיקה להוציא גם ספרים למבוגרים, ספר ילדים נוסף, וספרים המקבצים קטעי מחשבה, הומור ורגש. אולם כשביקשתי לראיין אותה על התוצרת הייחודית שהיא מפיקה בנוף הספרותי החרדי, גיליתי עד מהרה שלא רק סגנון הכתיבה שלה הוא ייחודי: גם על מסלול קריירת הכתיבה שלה היא יכולה לרשום פטנט.
העבודה הראשונה של חיה הרצברג בעולם העיתונות כלל לא היתה קשורה לכתיבה. היא הגיעה לעיתון 'משפחה' כנשואה צעירה שטרם מלאו לה עשרים, ועבדה כמזכירה במערכת. "הכתיבה ואני", היא אומרת, "גילינו אחת את השני באופן די מפתיע".
הכניסה שלה לעולם הכתיבה התגלגלה באופן בלתי צפוי ביותר: ביום בהיר אחד, קם עורך העיתון והתפטר לו. הנהלת העיתון נשארה עם דפים ריקים שיש למלא בדחיפות לפני הירידה לדפוס, וכך נקרא כל צוות העיתון – כולל המזכירה – לדגל. תכתבו, ביקש הבוס. יש לנו עיתון למלא!
וכך התחילה הרצברג לכתוב. היא כתבה טורים וכתבות מכל הסוגים – וגם גילתה בעצמה כשרון מפתיע לכתיבת ספרות ילדים. בששת השנים הבאות היא כתבה ארבעה סיפורים בהמשכים שיצאו לאור כספרים: 'הנערים מביתן 3', 'מורה ג'ינגית', 'עשרה ימים בחנות של קובה', ו'לנה'.
סיפוריה של הרצברג היו יחודיים מהתחלה. בספרות החרדית המעטה של אז, הם התבלטו בכנות, הומור, וריאליזם נטול קלישאות. גם הנושאים בהם דנו לא היו שגרתיים.
הנערים מביתן 3 היה סיפור שהקדים את זמנו בהרבה, בכך שתיאר התמודדות עם בעיות נפש פוסט-טראומתיות.
"נכון. קראתי חומרים על התמודדות פוסט טראומתית כדי לכתוב אותו. אבל הטריגר לסיפור דווקא לא היה תחום הפוסט טראומה, אלא רצון שלי לכתוב סיפור על רעות אמיתית בין בנים".
![]()
אם 'הנערים מביתן 3' דן בנושא רציני, 'מורה גי'נג'ית' הוא ספר מלא הומור על מורה ממלאת מקום שהיא – ניחשתם – ג'ינג'ית, בצבע ובטבע. "מעולם לא למדתי הוראה, שכן התחתנתי בסוף י"ב", אומרת הרצברג. "כששואלים אותי מי זו המורה הג'ינג'ית, אני אומרת שזו המורה שתמיד שחלמתי שתהיה לי, ושהסיפורים עליה הם מחווה לכל אותן מורות עם הבזקי הומור שזכיתי לפגוש בחיי".
אחרי 'מורה ג'ינג'ית' הגיעו 'עשרה ימים בחנות של קובה', ספר על ילד מחלים מסרטן ועל הרפתקאותיו בשוק שבו הוא הולך לעבוד, ו'לנה', סיפורה של ילדה מאוקראינה, המחליטה להתגייר. "לנה מבוסס ממש על סיפור אמיתי, ההורים שלי היו שליחים באוקראינה והכירו נערה כזו". לנה שבסיפור מתמודדת עם שאלות רבות כשהיא מתחילה ללמוד על יהדות. מהו קרבן? מה היתה חשיבותו של בית המקדש? "כמובן, אלה שאלות שמעסיקות גם יהודים שגדלו בבתים דתיים", אומרת הרצברג. "אני שומעת הרבה שמורות נעזרות בספר הזה כדי להסביר מושגים רוחניים לבנות. למשל, יש קטע בספר שממשיל את בית מקדש לפיר של חדר מדרגות. כמו שבפיר כזה אפשר לראות את כל הקומות, עד למעלה, כך מתוך בית המקדש אפשר היה לראות את כל המדרגות הרוחניות".
בגיל 26, אומרת הרצברג, היא שינתה כיוון באופן חד. "אפשר לומר שיצאתי לפנסיה מוקדמת. למעשה, כמה שנים לפני כן הייתי בריאיון אצל קוראת בכף יד שאמרה לי שבגיל שלושים אני כבר לא אהיה באותו מקום עבודה. באותו זמן הרעיון שאעזוב אי פעם את מערכת העיתון נראה לי לא נתפס ממש. הגבתי בבהלה: 'מה, אני אמות'? היא נזפה בי ואמרה שהיא בכלל לא מסתכלת על קו החיים, רק מדברת על שינוי כיוון מקצועי. ואכן, בגיל 26 שנים עזבתי את העיתון – ובמשך עשר שנים כמעט שלא כתבתי".
מה קרה בעשר השנים הללו?
"עברתי תהליך אישי עם עצמי, תליך רוחני חשוב. מצאתי חיבור מחדש. את יכולה לקרא לזה חזרה בתשובה של אדם שנולד חרדי. בשנים האלה כתבתי בעיקר קטעים לעצמי ולחברות שלי, אבל לא ממש פרסמתי. הילדים שלי נהגו לומר שהם ילדיה של סופרת לשעבר".
אבל העורכת שאתה עבדה הרצברג בעבר נהגה לשלוח לה מידי כחצי שנה מייל ובו שאלה האם היא רוצה לכתוב סיפור בהמשכים. אחרי עשר שנים, משהו התעורר בהרצברג. בפעם הראשונה היא ענתה שכן, היא רוצה. "הכתיבה הקודמת היתה מהמקום בו הייתי אז, ועכשיו רציתי לחלוק את המקום החדש שלי, גם בכתיבה. ידעתי שהפעם הכתיבה תהיה מאד פנימית, מאד עמוקה, והרגשתי שאין לי כוח להתמודד עם תגובות הסביבה. אמרתי לעורכת שאכתוב סיפור בהמשכים – אבל אני מתעסקת רק עם הכתיבה. היא תעמוד ביני לבין תגובות הקוראים".
כך נולד רב המכר 'צומת הדרורים'. "עבדתי קשה מאד על כל פרק – הכתיבה היתה לוקחת לי משהו כמו 12 שעות בכל פעם. לא דומה בכלל לקצב הכתיבה העיתונאית של העבר. היו לי 8 חברות שהייתי שולחת להם כל פרק, ומרגישה ממש כמו אמא שמראה את התינוק שלה בפעם הראשונה. התגובות שרציתי היו מסוג 'איזה מדהים הוא, הפרק שנולד לך'. תגובות עם הצעות לשינויים נראו לי פשוט לא רלוונטיות, כמו שאמא לתינוק לא יכולה להחליף את צבע העיניים שלו".
הספר, שמתאר את חיי הנפש של מספר דמויות, היה הספר הראשון בספרות החרדית שתיאר תהליך טיפולי. "עד אז לא היתה קיימת ספרות טיפולית חרדית שהתמקדה במעברים פנימיים. בשנים האחרונות זה באמת נהיה ממש ז'אנר כי טיפול הוא אכן חומר אנושי מרתק, אבל בזמנו הוא היה חלוץ. הוא נכנס למקומות רגשיים ועמוקים שהיו חדשים לקוראים".
את ההדים האמיתיים לספר הרצברג קיבלה רק אחרי שהוא יצא לאור. "בזמן הפרסום בהמשכים לא כל כך קיבלתי תגובות, וגם בחצי שנה הראשונה אחרי שהוא יצא היה שקט. אבל אז התחיל זרם של תגובות שלא נפסק עד היום. אנשים כל הזמן ניגשים ומספרים לי עד כמה הם התחברו לספר. זה ספר שמדבר, בסופו של דבר, על רובד שבו כולנו דומים. כמו שאבא של שושי, החרדי המבוגר והכבד, מתקשה למצוא מכנה משותף עם החתן שלו, יוחאי, אבל בסופו של דבר הם מגלים שהם יכולים להתחבר מהמקום הכי פנימי, מהחלק הרגיש והמחפש שיש בכולנו".
אחרי 'צומת הדרורים' הוציאה הרצברג עוד כמה ספרים: 'אמא למה' – אסופת קטעים הומוריסטיים ואותנטיים על אימהוּת וילדים ("הרבה מהקטעים בספר הזה הם סוג של תראפיה, בכתיבה שיפצתי את המציאות בהתאם לחלומות שלי..."), ו'מילים טובות' – המורכב בעיקר מטורים המתארים תובנות ושינויים בפגשה בעשר שנות ההפסקה מן הכתיבה. ספר המבוגרים הבא והאחרון שלה כרגע הוא הספר 'אני רוצה להיות', סיפורים קצרים על מסעות ותהליכים אישיים-פנימיים.
"קצת כדי לנוח מהעבודה הקשה על צומת הדרורים, התחלתי לפרסם בעיתון הילדים של משפחה סידרה בשם 'כולם בנים' על משפחה שכל ילדיה בנים. במשפחתי הפרטית שלי הבנות הן הרוב, והיה כיף להיכנס לראש הפוך לגמרי... זו היתה כתיבה משעשעת וכיפית, וכשכנתי את הספר לדפס התפללתי להשם שהוא יביא הרבה חיוכים והרבה חמצן לאימהות עייפות כמוני.. נראה לי שברוך השם, זה די הצליח". כל ספריה אלה, כמו גם ספריה הישנים, מופצים על ידי הוצאת 'אור החיים'.
לצד כל הספרים שנכתבו בשנים האחרונות, הרצברג גם התפנתה סוף סוף להוציא ספר שכתבה מזמן, בגלגול הראשון שלה כסופרת. הספר, 'הַפָּרָשׁ', התפרסם בזמנו כסיפור בהמשכים למבוגרים בעיתון משפחה.
![]()
איך יצא לאור 'הפרש', אחרי כל כך הרבה זמן?
"לא היה לי בכלל את הטקסט של 'הפרש' במחשב – החומר נמחק כשהמחשב הישן קרס. היה לי גם קשה לחזור לטקסט, לקרוא ולערוך. יש בספר הזה (כמו בשאר ספרי המבוגרים שלי) נגיעה ביוגרפית ברורה והתקשיתי לקרוא אותו. יום אחד פנתה אלי אתי ניסנבוים, עורכת עיתון הילדים של משפחה, ושאלה אותי מה עם להוציא לאור את 'הפרש'. אמרתי לה שאני צריכה לעשות שם המון עריכה ולא מצליחה להביא את עצמי לכך. היא אמרה לי: 'אין בעיה, אני מוכנה לקחת את העריכה על עצמי'...
"בהשגחה פרטית, יצא לי לפגוש שבועות אחדים קודם לכן את מר גליק מרמת שלמה שאמר לי שיש לו את כל הגיליונות הישנים של משפחה, ושאם אני צריכה משהו משם – הארכיון עומד לרשותי.
החלטתי לפנות אליו ולבקש רשות לצלם את כל הפרקים של 'הפרש' מן הגליונות הישנים שברשותו. הוא לא רק הסכים – אלא צילם עבורי את כל החומר במסירות רבה.
שבוע אחרי שמסר לי את הצילומים, הוא נפטר בפתאומיות... זה היה ממש בלתי נתפס.
סוף סוף היו הדפים ברשותי ובעידודה ונדנודה של אתי העורכת ישבת לקרוא בהם. גיליתי שאני אוהבת את הסיפור וסבורה שיש לו הרבה מה להגיד, אם כי הוא צריך עריכה איכותית. נתתי אותו לאתי שעשתה עבודה מעולה, וכך זכיתי ש'הפרש' ראה אור".
עברת מסלול כתיבה לא שגרתי. מה את יכולה לומר על כתיבה לנשים שמתעניינות בתחום?
"אני חושבת שיש כתיבה חיצונית יותר, כמו שעסקתי בה פעם כשהיה לי גרעין שאהבתי אבל אז פשוט הלכתי וכתבתי לפי הדרישה. ויש ספרים כמו 'צומת הדרורים' שהגיעו אלי מבפנים. אבל השינוי בכתיבה שלי – הוא בא משינוי בנפש שלי. הדברים המשמעותיים שקורים לך לעולם יתבטאו בכתיבה. אתה כותב כפי שאתה.
"הכתיבה של 'צומת הדרורים' היתה עומס אדיר לנפש שלי. שבעים ושישה שבועות של יצירה מוכרחת תחת איומי אקדח הדד ליין, שבמהלכם ילדתי בת ברוך השם, אבל הסיפור היה חייב להימשך ברציפות וכסדר... כשהוא נגמר היה לי צורך אדיר במנוחה, ואמנם, הפרויקט הבא היה הכתיבה הקלילה והמאווררת של 'כולם בנים'. היום אני כבר במקום מחובר יותר לכתיבה ופחות לחוץ. אני מודעת לצורך שלי להתחייב לפרסום במועד קבוע אחרת לא אכתוב אף פעם, ואני מודעת יותר מבעבר שהכתיבה היא צורך אמיתי של הנפש שלי. כמו שנגן צריך לנגן וצייר צריך לצייר, אני צריכה לכתוב. ההתחייבות החיצונית היא האילוץ שאני בונה לי במודע כדי להגיע ליצירה, והיצירה חשובה לי מאוד.
"ככלל אני רואה בכתיבה מתנה גדולה מאוד ומרגשת. לכתוב זה כמו להלחין: העולם מלא צלילים ואתה מוצא ביניהם את הניגון שלך..
העולם מלא גיבורים, מלא סיפורים: בכתיבה אתה זוכה למצוא את הגיבורים שלך ולהלביש אותם גלימת מילים שמתארת מה עובר עליהם ממקום אמיתי ומשתף. זאת מתנה גדולה וזכות גדולה, ואני מודה עליה להשם כל יום מחדש".
הספרים של הרצברג היו אחרים. בסיפוריה יכולתי להתרגש עם נער שמתמודד בגילוי לב עם פוסט טראומה, לצחוק ממורה מלאת מקום המצוירת בצבעים אנושיים להפליא, ולהתפעל מהרפתקאות חיים שמתרחשות בזירות לא שגרתיות: חנות בשוק, למשל. וכך, חזרתי לספריה שוב ושוב, מוצאת בהם חן מיוחד כל פעם מחדש.
למרבה השמחה, הרצברג לא עצרה בספרי הילדים האלה. עד היום היא סופרת פעילה ומוכרת, שמאז הספיקה להוציא גם ספרים למבוגרים, ספר ילדים נוסף, וספרים המקבצים קטעי מחשבה, הומור ורגש. אולם כשביקשתי לראיין אותה על התוצרת הייחודית שהיא מפיקה בנוף הספרותי החרדי, גיליתי עד מהרה שלא רק סגנון הכתיבה שלה הוא ייחודי: גם על מסלול קריירת הכתיבה שלה היא יכולה לרשום פטנט.
העבודה הראשונה של חיה הרצברג בעולם העיתונות כלל לא היתה קשורה לכתיבה. היא הגיעה לעיתון 'משפחה' כנשואה צעירה שטרם מלאו לה עשרים, ועבדה כמזכירה במערכת. "הכתיבה ואני", היא אומרת, "גילינו אחת את השני באופן די מפתיע".
הכניסה שלה לעולם הכתיבה התגלגלה באופן בלתי צפוי ביותר: ביום בהיר אחד, קם עורך העיתון והתפטר לו. הנהלת העיתון נשארה עם דפים ריקים שיש למלא בדחיפות לפני הירידה לדפוס, וכך נקרא כל צוות העיתון – כולל המזכירה – לדגל. תכתבו, ביקש הבוס. יש לנו עיתון למלא!
וכך התחילה הרצברג לכתוב. היא כתבה טורים וכתבות מכל הסוגים – וגם גילתה בעצמה כשרון מפתיע לכתיבת ספרות ילדים. בששת השנים הבאות היא כתבה ארבעה סיפורים בהמשכים שיצאו לאור כספרים: 'הנערים מביתן 3', 'מורה ג'ינגית', 'עשרה ימים בחנות של קובה', ו'לנה'.
סיפוריה של הרצברג היו יחודיים מהתחלה. בספרות החרדית המעטה של אז, הם התבלטו בכנות, הומור, וריאליזם נטול קלישאות. גם הנושאים בהם דנו לא היו שגרתיים.
הנערים מביתן 3 היה סיפור שהקדים את זמנו בהרבה, בכך שתיאר התמודדות עם בעיות נפש פוסט-טראומתיות.
"נכון. קראתי חומרים על התמודדות פוסט טראומתית כדי לכתוב אותו. אבל הטריגר לסיפור דווקא לא היה תחום הפוסט טראומה, אלא רצון שלי לכתוב סיפור על רעות אמיתית בין בנים".
אם 'הנערים מביתן 3' דן בנושא רציני, 'מורה גי'נג'ית' הוא ספר מלא הומור על מורה ממלאת מקום שהיא – ניחשתם – ג'ינג'ית, בצבע ובטבע. "מעולם לא למדתי הוראה, שכן התחתנתי בסוף י"ב", אומרת הרצברג. "כששואלים אותי מי זו המורה הג'ינג'ית, אני אומרת שזו המורה שתמיד שחלמתי שתהיה לי, ושהסיפורים עליה הם מחווה לכל אותן מורות עם הבזקי הומור שזכיתי לפגוש בחיי".
אחרי 'מורה ג'ינג'ית' הגיעו 'עשרה ימים בחנות של קובה', ספר על ילד מחלים מסרטן ועל הרפתקאותיו בשוק שבו הוא הולך לעבוד, ו'לנה', סיפורה של ילדה מאוקראינה, המחליטה להתגייר. "לנה מבוסס ממש על סיפור אמיתי, ההורים שלי היו שליחים באוקראינה והכירו נערה כזו". לנה שבסיפור מתמודדת עם שאלות רבות כשהיא מתחילה ללמוד על יהדות. מהו קרבן? מה היתה חשיבותו של בית המקדש? "כמובן, אלה שאלות שמעסיקות גם יהודים שגדלו בבתים דתיים", אומרת הרצברג. "אני שומעת הרבה שמורות נעזרות בספר הזה כדי להסביר מושגים רוחניים לבנות. למשל, יש קטע בספר שממשיל את בית מקדש לפיר של חדר מדרגות. כמו שבפיר כזה אפשר לראות את כל הקומות, עד למעלה, כך מתוך בית המקדש אפשר היה לראות את כל המדרגות הרוחניות".
בגיל 26, אומרת הרצברג, היא שינתה כיוון באופן חד. "אפשר לומר שיצאתי לפנסיה מוקדמת. למעשה, כמה שנים לפני כן הייתי בריאיון אצל קוראת בכף יד שאמרה לי שבגיל שלושים אני כבר לא אהיה באותו מקום עבודה. באותו זמן הרעיון שאעזוב אי פעם את מערכת העיתון נראה לי לא נתפס ממש. הגבתי בבהלה: 'מה, אני אמות'? היא נזפה בי ואמרה שהיא בכלל לא מסתכלת על קו החיים, רק מדברת על שינוי כיוון מקצועי. ואכן, בגיל 26 שנים עזבתי את העיתון – ובמשך עשר שנים כמעט שלא כתבתי".
מה קרה בעשר השנים הללו?
"עברתי תהליך אישי עם עצמי, תליך רוחני חשוב. מצאתי חיבור מחדש. את יכולה לקרא לזה חזרה בתשובה של אדם שנולד חרדי. בשנים האלה כתבתי בעיקר קטעים לעצמי ולחברות שלי, אבל לא ממש פרסמתי. הילדים שלי נהגו לומר שהם ילדיה של סופרת לשעבר".
אבל העורכת שאתה עבדה הרצברג בעבר נהגה לשלוח לה מידי כחצי שנה מייל ובו שאלה האם היא רוצה לכתוב סיפור בהמשכים. אחרי עשר שנים, משהו התעורר בהרצברג. בפעם הראשונה היא ענתה שכן, היא רוצה. "הכתיבה הקודמת היתה מהמקום בו הייתי אז, ועכשיו רציתי לחלוק את המקום החדש שלי, גם בכתיבה. ידעתי שהפעם הכתיבה תהיה מאד פנימית, מאד עמוקה, והרגשתי שאין לי כוח להתמודד עם תגובות הסביבה. אמרתי לעורכת שאכתוב סיפור בהמשכים – אבל אני מתעסקת רק עם הכתיבה. היא תעמוד ביני לבין תגובות הקוראים".
כך נולד רב המכר 'צומת הדרורים'. "עבדתי קשה מאד על כל פרק – הכתיבה היתה לוקחת לי משהו כמו 12 שעות בכל פעם. לא דומה בכלל לקצב הכתיבה העיתונאית של העבר. היו לי 8 חברות שהייתי שולחת להם כל פרק, ומרגישה ממש כמו אמא שמראה את התינוק שלה בפעם הראשונה. התגובות שרציתי היו מסוג 'איזה מדהים הוא, הפרק שנולד לך'. תגובות עם הצעות לשינויים נראו לי פשוט לא רלוונטיות, כמו שאמא לתינוק לא יכולה להחליף את צבע העיניים שלו".
הספר, שמתאר את חיי הנפש של מספר דמויות, היה הספר הראשון בספרות החרדית שתיאר תהליך טיפולי. "עד אז לא היתה קיימת ספרות טיפולית חרדית שהתמקדה במעברים פנימיים. בשנים האחרונות זה באמת נהיה ממש ז'אנר כי טיפול הוא אכן חומר אנושי מרתק, אבל בזמנו הוא היה חלוץ. הוא נכנס למקומות רגשיים ועמוקים שהיו חדשים לקוראים".
את ההדים האמיתיים לספר הרצברג קיבלה רק אחרי שהוא יצא לאור. "בזמן הפרסום בהמשכים לא כל כך קיבלתי תגובות, וגם בחצי שנה הראשונה אחרי שהוא יצא היה שקט. אבל אז התחיל זרם של תגובות שלא נפסק עד היום. אנשים כל הזמן ניגשים ומספרים לי עד כמה הם התחברו לספר. זה ספר שמדבר, בסופו של דבר, על רובד שבו כולנו דומים. כמו שאבא של שושי, החרדי המבוגר והכבד, מתקשה למצוא מכנה משותף עם החתן שלו, יוחאי, אבל בסופו של דבר הם מגלים שהם יכולים להתחבר מהמקום הכי פנימי, מהחלק הרגיש והמחפש שיש בכולנו".
אחרי 'צומת הדרורים' הוציאה הרצברג עוד כמה ספרים: 'אמא למה' – אסופת קטעים הומוריסטיים ואותנטיים על אימהוּת וילדים ("הרבה מהקטעים בספר הזה הם סוג של תראפיה, בכתיבה שיפצתי את המציאות בהתאם לחלומות שלי..."), ו'מילים טובות' – המורכב בעיקר מטורים המתארים תובנות ושינויים בפגשה בעשר שנות ההפסקה מן הכתיבה. ספר המבוגרים הבא והאחרון שלה כרגע הוא הספר 'אני רוצה להיות', סיפורים קצרים על מסעות ותהליכים אישיים-פנימיים.
"קצת כדי לנוח מהעבודה הקשה על צומת הדרורים, התחלתי לפרסם בעיתון הילדים של משפחה סידרה בשם 'כולם בנים' על משפחה שכל ילדיה בנים. במשפחתי הפרטית שלי הבנות הן הרוב, והיה כיף להיכנס לראש הפוך לגמרי... זו היתה כתיבה משעשעת וכיפית, וכשכנתי את הספר לדפס התפללתי להשם שהוא יביא הרבה חיוכים והרבה חמצן לאימהות עייפות כמוני.. נראה לי שברוך השם, זה די הצליח". כל ספריה אלה, כמו גם ספריה הישנים, מופצים על ידי הוצאת 'אור החיים'.
לצד כל הספרים שנכתבו בשנים האחרונות, הרצברג גם התפנתה סוף סוף להוציא ספר שכתבה מזמן, בגלגול הראשון שלה כסופרת. הספר, 'הַפָּרָשׁ', התפרסם בזמנו כסיפור בהמשכים למבוגרים בעיתון משפחה.
איך יצא לאור 'הפרש', אחרי כל כך הרבה זמן?
"לא היה לי בכלל את הטקסט של 'הפרש' במחשב – החומר נמחק כשהמחשב הישן קרס. היה לי גם קשה לחזור לטקסט, לקרוא ולערוך. יש בספר הזה (כמו בשאר ספרי המבוגרים שלי) נגיעה ביוגרפית ברורה והתקשיתי לקרוא אותו. יום אחד פנתה אלי אתי ניסנבוים, עורכת עיתון הילדים של משפחה, ושאלה אותי מה עם להוציא לאור את 'הפרש'. אמרתי לה שאני צריכה לעשות שם המון עריכה ולא מצליחה להביא את עצמי לכך. היא אמרה לי: 'אין בעיה, אני מוכנה לקחת את העריכה על עצמי'...
"בהשגחה פרטית, יצא לי לפגוש שבועות אחדים קודם לכן את מר גליק מרמת שלמה שאמר לי שיש לו את כל הגיליונות הישנים של משפחה, ושאם אני צריכה משהו משם – הארכיון עומד לרשותי.
החלטתי לפנות אליו ולבקש רשות לצלם את כל הפרקים של 'הפרש' מן הגליונות הישנים שברשותו. הוא לא רק הסכים – אלא צילם עבורי את כל החומר במסירות רבה.
שבוע אחרי שמסר לי את הצילומים, הוא נפטר בפתאומיות... זה היה ממש בלתי נתפס.
סוף סוף היו הדפים ברשותי ובעידודה ונדנודה של אתי העורכת ישבת לקרוא בהם. גיליתי שאני אוהבת את הסיפור וסבורה שיש לו הרבה מה להגיד, אם כי הוא צריך עריכה איכותית. נתתי אותו לאתי שעשתה עבודה מעולה, וכך זכיתי ש'הפרש' ראה אור".
עברת מסלול כתיבה לא שגרתי. מה את יכולה לומר על כתיבה לנשים שמתעניינות בתחום?
"אני חושבת שיש כתיבה חיצונית יותר, כמו שעסקתי בה פעם כשהיה לי גרעין שאהבתי אבל אז פשוט הלכתי וכתבתי לפי הדרישה. ויש ספרים כמו 'צומת הדרורים' שהגיעו אלי מבפנים. אבל השינוי בכתיבה שלי – הוא בא משינוי בנפש שלי. הדברים המשמעותיים שקורים לך לעולם יתבטאו בכתיבה. אתה כותב כפי שאתה.
"הכתיבה של 'צומת הדרורים' היתה עומס אדיר לנפש שלי. שבעים ושישה שבועות של יצירה מוכרחת תחת איומי אקדח הדד ליין, שבמהלכם ילדתי בת ברוך השם, אבל הסיפור היה חייב להימשך ברציפות וכסדר... כשהוא נגמר היה לי צורך אדיר במנוחה, ואמנם, הפרויקט הבא היה הכתיבה הקלילה והמאווררת של 'כולם בנים'. היום אני כבר במקום מחובר יותר לכתיבה ופחות לחוץ. אני מודעת לצורך שלי להתחייב לפרסום במועד קבוע אחרת לא אכתוב אף פעם, ואני מודעת יותר מבעבר שהכתיבה היא צורך אמיתי של הנפש שלי. כמו שנגן צריך לנגן וצייר צריך לצייר, אני צריכה לכתוב. ההתחייבות החיצונית היא האילוץ שאני בונה לי במודע כדי להגיע ליצירה, והיצירה חשובה לי מאוד.
"ככלל אני רואה בכתיבה מתנה גדולה מאוד ומרגשת. לכתוב זה כמו להלחין: העולם מלא צלילים ואתה מוצא ביניהם את הניגון שלך..
העולם מלא גיבורים, מלא סיפורים: בכתיבה אתה זוכה למצוא את הגיבורים שלך ולהלביש אותם גלימת מילים שמתארת מה עובר עליהם ממקום אמיתי ומשתף. זאת מתנה גדולה וזכות גדולה, ואני מודה עליה להשם כל יום מחדש".