שעה טובה: רק את והילד

מרגלית הלכה לקורס הנחית הורים וכל הזמן שמעה צמד של מילים: שעה טובה. לא כולן שמעו דווקא את צמד המילים הזה מהדהד במוחן. כל אחת שמעה את מה שהתאים לה, את מה שדיבר ללבה. את מה שהיה קרוב ביותר לתחום ההתמודדות שלה. צביה התעוררה בכל פעם שהזכירו הפרעות קשב וריכוז. שניים מתוך ארבעת ילדיה סובלים מהפרעות קשב וריכוז, ומטופלים בטיפול תרופתי על מנת להתמודד עם הבעיה. משום מה הטיפול התרופתי שממזער את הבעיה לא מצליח להעלים אותה, ועדיין ההתמודדות שלהם מורגשת ומשמעותית מאוד. יוכבד דווקא שמעה איך מדברים שוב ושוב על שלום בית. כמה פעמים הזכירה המנחה את הנושא הזה. כל הזמן חזרה ואמרה שאין כמו עוצמה של שני הורים המאוחדים בדעותיהם. אצל שפרה זה היה כבר מובן מאליו תודה לקל, שהיא אפילו לא הבחינה כמה פעמים מדגישים את העניין. קיצורו של דבר הוא שכל אחת שמעה את מה שדפק לה על דלתי הלב ועורר את מצפונה, מה שקרא לה לקום ולעשות מעשה של גבורה בתוך ממלכת החינוך. אצל מרגלית היתה זו השעה הטובה.
 
תרצה המנחה הזכירה את המושג שעה טובה כפתרון קלאסי למגוון רחב של בעיות.
הילדה דורשת תשומת לב באופן שלילי? תנו לה שעה טובה.
היא מחרחרת מריבות כל הזמן? תקבעו לה שעה טובה.
היא נחיתית? יש לה דימוי עצמי נמוך או שלילי? העניקו לה שעה טובה.
הילדה ממורמרת? זהו, שלא נתתם לה שעה טובה.
 
שעה טובה היא לאו דווקא שעה של שישים דקות. שעה טובה היא פסק זמן קצוב ומוגדר שבו נמצאת האם עם הילד. זו שעה שמוענקת לילד ללא תנאים, והיא קבועה בקביעות איתנה ובמסמרת של ממש. בשעה הטובה הזאת פנויה האם לצרכי הילד והיא נותנת את עצמה לרצונותיו. אפשר לצייר, אפשר לפטפט, אפשר סתם להקשיב. אפשר לאפות, אפשר לטייל ליד הבית. פשוט להיות ביחד.
 
ההיגיון שעומד מאחורי הרעיון הוא הידיעה הברורה שיש לילד פסק זמן שמוקדש במיוחד בעבורו. זמן קצוב שבו ההורה פנוי לילד ומניח בצד את כל עיסוקיו. זהו הזמן של הילד והוא יודע ששום דבר ואף אחד לא ייקח ממנו את הזמן הזה.
 
הקביעות היא העוצמה של השעה הטובה. הקביעות שאינה נבגדת מאירועי החיים השוטפים. זו הפינה שבה יודע הילד כי היא תהיה רק שלו. זו הפינה שלא תתנגש באירועים אחרים אלא תישאר עבורו – מחכה ופנויה רק בשבילו.
 
עניינה של השעה הטובה היא דווקא אשר היא מיוחדת לילד עצמו וקבוע בשעה שחוזרת על עצמה. בשעה הזו עוסקים בעיסוק משותף נעים לילד, ומחזק את הקשר בינו לבין אמא שלו / אבא שלו.

 על פי רוב נקבעת השעה הטובה עם האמא, שבטבע הדברים היא זו המבלה עם הילדים ושוהה עמם במהלך שעות היום.
 
שעה טובה! האומנם זה פתרון קסמים לכל בעיה? מתוך הלחץ הפנימי שחשה, והחשש שמא לא תצליח ליישם את הדבר, התקומם בה רגש עז של התנגדות. הן צעדו בחזור מן הקורס, קבוצת נשים מהורהרת. הן העבירו רשמים והחליפו דעות בהבעת פנים מלאת משמעות. "תרצה מדברת על השעה הטובה כאילו היה זה קסם", אמרה מרגלית, "כאילו זה הפתרון לכל דבר", היא רטנה במרמור. אפילו שניה אחת של שקט לא כבדה את המשפט שאמרה, כי אם מבול שוטף של תגובות. ארבע נשים היו שם וארבעה סיפורי מופת: "אצלי בבית זה עשה פלאים!" חרצה שפרה. "ליהודה שלי זה הציל את הביטחון העצמי", הכריזה יוכבד. "לדעתי זו התרופה הכי טובה שאימא יכולה לתת לילד שלה", אמרה נועה והוסיפה קריאת חיזוק: "מניסיון!"
 
בת שבע חשפה: "את כל הקשר שלי עם גדי אני חייבת למושג הזה. מאז יש לנו שעה טובה הוא משתף אותי במה שעובר עליו וזה עשה לנו פלאים".
 
יוכבד הרגישה מותקפת. למה מותקפת? הרי גם היא יכולה לתפוס את תרופת הפלאים הנפלאה הזו בשתי ידיים וליהנות מן הקסם הגדול. אז למה היא לא עושה את זה?
 
"אני לא מבינה איך יש לכן זמן", אמרה יוכבד.
 
"ואיך את מכינה עוגות שכבות?" שאלה אותה בהתנצחות שפרה. "ואיך את מכינה קוסקוס אמיתי כזה שאף אחת מאתנו בדור הזה כבר לא מכינה?"
 
"טוב," התנערה יוכבד, "זה לא נקרא". "למה?" ארבע נשים נפנו אליה בפליאה. למה זה לא נקרא?
 
"כי את זה אני עושה בזמן שנוח לי. פה אני אמורה להתחייב לשעה קבועה, ואני לא יכולה להבטיח דבר כזה. החיים לא צפויים ומסודרים במערכת שעות של בית ספר".
 
החברות שומעות את הלחץ שמדבר מתוך גרונה של יוכבד. הן מזדהות אתו, מי יותר ומי פחות, ויש להן עצות. השאלה אם יוכבד רוצה באמת לשמוע.
 
התועלת הרבה של השעה הטובה עלתה מן הדוגמאות הרבות בשיחה השוטפת וגרמה ליוכבד לרצות בה עוד יותר. מבעד למעטה המרמור וההתנגדות שכן רצון עז ועצום ליישם את הדבר.
 
אולי זה יהיה הפתרון לחוסר הביטחון של אילה? אולי כך יצליחו לרכך את הקשיחות שמלווה לאחרונה לכל הילוכו של נתי? אולי שעה טובה תגרום לשושי המתבגרת להיות פתוחה יותר ולשתף באשר עם לבה? אבל איך עושים זאת? היום יום גדוש ותובעני, אין בו בכלל חורים! איך מוצאים זמן ועוד מתחייבים עליו לילדים? הרי חלק מן הרעיון הוא הקביעה מראש, עם ההכרזה וההבטחה ששום דבר לא יבטל את השעה הזאת (מלבד סיכום מראש והחלפת המועד), אז איך אפשר? אולי זה רק בדמיונות? אולי רק לאימהות מושלמות? אולי רק לבתים אחרים שבהם הכול מתנהל על פי הכללים? יוכבד רצתה כל כך ובאותה מידה גם התקשתה להאמין שאפשר. בדמיון זה היה נהדר, אך נראה היה שדרוש נס כדי ליישם את הדברים.

 
לא ללכת בגדולות
 
כאשר הורים רוצים להחיל שינוי בבית, הרי כמו בכל שינוי יש מוקש גדול שנקרא מולו בקריאה של התגוננות: לא בגדולות. כאשר הולכים בגדולות ובנצורות גוברת הסכנה שיהיה כאן הפסד במקום רווח, סתירה במקום בנין. כאשר מבקשים להשיג יותר מדי, הרי שבסוף עלולים להשיג דווקא פחות מדי. במה דברים אמורים?
 
תהילה הבטיחה לילד שלה חוג אפיה מיוחד פעם בשבוע. היא רצתה לתת לו שעה מיוחדת, לא רק שעה טובה אלא שעה ממש מיוחדת. שעה שלא רק הוא יבנה בה את ביטחונו העצמי, אלא גם היא תשאב מלוא חופנים אישורים לאימהות הטובה שלה. בשביל לקבל את האישורים האלו עליה להיות אמא מיוחדת שנותנת הרבה יותר מכל אם רגילה, משהו מיוחד וייחודי שאף אחד לא נשאר אדיש מולו. בשביל זה היא לא רק מפטפטת עם הילד, אלא גם אופה אתו. ולא סתם אופה אלא יוצרת יצירות פאר המתיימרות לגנדר כל קונדיטוריה שעל פני העולם.
 
בשבוע הראשון הם אפו עוגת שכבות מדהימה. בשבוע השני הם הכינו גלידה מפוארת בשלושה גוונים. בשבוע השלישי הם הכינו מיני פרחים מבצק סוכר. בשבוע הרביעי התמוטט לו קורס האפיה הצעיר, וקרס באיבו. למה? זה היה גדול מדי. לא ניתן היה להתמיד במסורת כזאת בבית ברוך ילדים ותעסוקה. כמה אפשר להסתגר עם ילד אחד במטבח שבתוככי בית הומה? כמה אפשר להגיף את דלתות המטבח ולהקדיש זמן ליצירות פאר מיותרות, בתוך סערת השגרה התוססת?
 
אם כן, עצה בסיסית היא לשים לב שלא להלך בגדולות. לא להבטיח גדולות ונצורות, לא להשלות את הילד ואת עצמנו כי תפקידנו פה להפליא ביצירות פאר מלחיצות שיותירו אותנו בסוף בלי שום דבר. אם היתה תהילה מרשה לעצמה לצייר עם הילד שלה על דפים פשוטים, יש סיכוי גדול שהיא היתה מצליחה להתמיד במשימה הרבה יותר. אם היתה מקדישה את הזמן הזה בשביל לשיר אתו או לפטפט, יתכן שהם היו זוכים להמשיך את ההסכם הנפלא הזה למשך לתקופת זמן ארוכה ולראות ברכה. אבל באופן הזה הגרנדיוזי יצאו כולם נפסדים, והזמן האיכותי הזה לא רק שלא פרח ולא שגשג, אלא קרס והתבטל לגמרי.

 
איך מחברים זמן איכות עם מטלות הבית?
 
כאשר אמא מתקשה למצוא את הזמן בין שלל העיסוקים, כדאי מאוד לשדך את הזמן הזה לתועלת. פשוט לחבר אותו עם אחד העיסוקים הבלתי מתבטלים, ואז לזכות לתועלת כפולה. במה דברים אמורים? כדי להבין, ניתן להתחקות אחר מה שעשתה שפרה וללמוד מחכמת החיים הפשוטה והיפה שלה.
 
"ארוחת ערב מכינים בכל יום", כך היא מצהירה בפתח דבריה. "מכיוון שכך ארוחת ערב זה דבר קבוע שאפשר לסמוך עליו. כאשר ראיתי שליהי נעשית קצת מדוכדכת והביטחון העצמי שלה נפגע, החלטתי לקבוע אתה שעה טובה. שעה שתרומם את קרנה בעיני עצמה, שעה שבה היא תחוש מועילה וטובה. החלטתי שליהי מכינה אתי ארוחת ערב. זה זמן קבוע, זו תוכנית מוגדרת. רק שתינו נמצאות במטבח וליהי יודעת שזה הזמן שלנו. אם היא רוצה לשוחח – היא יכולה תוך כדי. אם היא רוצה להתייעץ – הרי יש לה את הזמן הזה בשביל שתינו. אנחנו יחד מכינות חביתות וחותכות ירקות. זה הזמן של ליהי ושלי! לא במקום הכנת הארוחה ולא בלחץ לפני הכנתה, אלא פשוט יחד. זה תענוג, תועלת לשתינו ולכל המשפחה. גם הילדים שממתינים בזמן הזה בעיסוקיהם, יודעים שאנחנו טורחות לכבודם וזה גורם להם להתאזר ביותר סבלנות".

 
כאשר הזמן האיכותי עם הילד משולב בתכנית היומית, הרי שיש כאן רווח כפול. סדר היום נשמר והזמן האיכותי נרתם אליו באווירה של עשייה חיובית. שעה טובה לנערה מתבגרת יכולה להיות הליכה משותפת באוויר הצח. כאן יש תועלת כפולה מצד המעלה הבריאותית של הליכה, שהיא התעמלות מומלצת לכל אחד ובכל זמן. ניתן גם להקדיש את הזמן של הקניה השבועית ולערוך אותה בצוותא. העשייה המשותפת דווקא נותנת כר לשיחות טובות בנושאים שונים, כמו כלכלה נכונה ונבונה (אדרבא, שתפו את הילדים בחישובים שלכם ובעמדות. אחרת מנין ידעו את הדברים בהגיע יומם?). ילדים אוהבים להשתתף בקניות הביתיות. זה מדגיש להם את תחושת השפע והיש בבית. הם נעשים מחוברים יותר להווי הבית וזה ממחיש גם את הגבולות בצורה נכונה וחיובית. (את זה אנחנו לא קונים, את זה כן. את זה הילדים בוחרים, על כך רק ההורים מחליטים.) כאשר כל המשפחה שותפה בקניה, הרי שתמונת המצב המשפחתית חוזרת על עצמה כבשגרה (מי המחליט ומי הדומיננטי, את מי שומעים וקולו של מי נעלם בירכתים), לעומת זאת כאשר בוחרים רק ילד אחד שמלווה את ההורים בקניה, הרי שזו הזדמנות להקדיש את תשומת הלב רק עבורו, לשמוע את קולו ולהבחין בענייניו ביתר תשומת לב.
 
יש לי חברה שהיתה הולכת הליכת בוקר עם ילדיה בתורנות, והם הצליחו להתמיד בכך במשך שלוש שנים. הילדים אהבו את השעה הזאת והיו מוכנים להקדים ללכת לישון בעבורה. הם קמו בחדווה וכל הבוקר נראה אחרת: רענן ומאורגן, עליז ונמרץ. הם הפסיקו עם המנהג כאשר נישא הבן והזוג הצעיר התחיל להפתיע בביקורים בשעות הערב. פתאום, כך מתארת חברתי, היא הפסיקה להיות אחראית לסדר היום. האורחים היקרים היו מפתיעים וקובעים את העניין... (נושא לכתבה בפני עצמה).
שעה טובה לא חייבת להיות מוקדשת רק לילד אחד. אפשר לערוך תורנות בין הילדים ולהקדיש בכל פעם את הזמן לילד אחר. שימו לב לשעות המתאימות. ילדי התלמוד תורה הצעירים צריכים ללכת לישון, ובערב הם בכלל עייפים מדי. נערות סמינר בוגרות אוהבות לשפוך את הלב דווקא בשעות הערב והלילה, ואם יש לכם סדר יום בריא ושעות שינה מסודרות, הרי שתוכלו לקבוע שעה טובה גם בבוקר השכם וליהנות מאויר צח ונקי של שחר.

 
לאו דווקא כל יום
 
ראובן הוא אבא מסור מאוד שהחליט ללמוד עם ילדיו בכל יום. פעם הוא היה מגיע הביתה מעבודתו בערב מותש מאוד. לאחר ששמע הרצאת חיזוק החליט להקדים לשוב ולבוא ללמוד עם ילדיו – האוצר היקר לו באמת.
 
הילדים היו מאושרים. הם פרחו ממש. הלימוד היה בפיהם מתוק מדבש, וכל הקשר שבין האב לבניו הפך להיות רוחני, מתוק וחם. הלימוד היה הפרס המשותף לכולם, הגם שלא תמיד היה זה קל ולפעמים היתה העייפות גורפת ומכריעה. בכל זאת הלימוד העקבי נמשך שלושה חדשים תמימים מתוך התלהבות ושמחה גדולה.
 
אחרי תקופה של שלושה חודשים הוא הרגיש שאין לו כוח. הילדים, שבתחילה היו כה מאושרים ללמוד איתו, רצו פתאום להתעכב למטה במשחק עם חברים. החן והטעם של הלימוד נפגם מעט, ולא ידעו כיצד להחיות אותו שוב. בהתייעצות עם הרב של חנוך בנו הבכור, הוא קיבל עצה טובה: "לא צריך דווקא כל יום. אתה יכול ללמוד עם כל ילד פעמיים בשבוע בתורנות מסוימת. עם כל אחד תלמד במשך חצי שעה, לא יותר. הילדים יצפו ללימוד וגם אתה. לא צריך דווקא כל יום". ראובן קיבל את העצה ויישם אותה כמעט בשלמות. את יוחאי הקטן הוא המשיך ללמד מדי יום, בגלל שהיה לו חסר בלימוד, הוא היה צריך להדביק את הקצב בלימודי הקריאה. אבל את שלושת בניו האחרים הוא השאיר ללימוד של פעמיים בשבוע. זה גם נהדר, הרגיע אותו המחנך של בכורו, וזה מצוין. פתאום היה הלימוד משהו שמחכים לו ולא דבר מובן מאליו שיש אותו כל יום.

 
התאמה היא מילת המפתח