מכתבים מרטיטים של אמא, שנפטרה בגיל צעיר, לילדיה

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (י"ח י"ט)
 
לכשתקראו את הדברים שנכתבו בדם-תמציתה של אם בישראל, אחת מיחידות-הסגולה של הקהילה החרדית באשדוד, שנפטרה בגיל צעיר, לא תוכלו לעצור בעד זרם הדמעות שישטוף את עיניכם. דמעות אלה תצטרפנה למעיינות הטוהר שהקדישה מרת חיה בריינדל לינדנפלד ע"ה, לילדיה, בעת ששכבה על ערש דווי, במשך ארבע שנים, ממתינה בצלילות הדעת לרגע שבו תינטל נשמתה הימנה.
אם סיפורים על מעשיהם של גדולי ישראל הם כספרי מוסר, כמו שכותב מרן החזו"א זצ"ל, על אחת כמה וכמה שמכתבים אלה שכתבה הנפטרת, אחותה של תיבדל לחיים מרת ד. ריבל תושבת הקריה, לילדיה ולמשפחתה, מסוגלים לאלְפֵנו דעת ומוסר וללמדנו את ערכם האמיתי של החיים עלי אדמות. "ה' הטוב ידאג לכל מחסורכם, כמו שעזר לי בשעותי הקשות... אנא, פנו רק אליו, התפללו, התחננו ובקשו", כתבה הנפטרת ע"ה ממיטת חלייה לארבעת ילדיה.
 
לילדיי באהבה,
צר לי שנאלצתי להשאיר אתכם בלעדיי. אלוקים רצה כך, ואנו קיבלנו את הגזירה. אתם ואני. רציתי לזכות להוביל אתכם לחופה, קוויתי שאספיק לפני פטירתי לראותכם מסודרים איש איש בביתו, אך אלוקים הוא המכוון וכך רצה, ואם זה רצונו הרי שזה לטובה, אפילו שקשה לכם לראות מה הטוב הטמון באסון זה, אך דעו "כל מה שד' עושה הכל לטובה".
אהבתי אתכם, ילדיי. כל ימי חשבתי רק עליכם. חיי היו למענכם. רציתי שתמיד יהיה לכם טוב, שתהיו מאושרים ושמחים בחלקכם. שאפתי מאד שתהיו בעלי מידות, שתהיו נותנים, גומלי חסדים. אהבתי אתכם והשתדלתי להעניק לכם כל שיכולתי.
אני מצפה שתמשיכו להיות ביחד, לדאוג זה לזה, לעזור זה לזה וכך ביחד תתרגלו ותשלימו עם הכאב.
זיכרו! הייתי עליזה, אהבתי לשמוח ולצחוק אתכם, אהבתי לשמוע את ספוריכם, ואפילו אהבתי לחתום לפעמים על עונש או ציון לא כ"כ טוב, שמחתי שאתם בני-אדם, שלפעמים גם נכשלים.
כאבתי עמכם כל כאב, הן פיזי כאשר הייתם חולים, והן נפשי, כאשר לא הכל הסתדר איך שרציתם וקיוויתם (כמו ילדים).
אהבתי לשמוע את זמירותיכם בשבת, את הברכות שנאמרו בכוונה, את שירי הגן וסיפורי פרשת השבוע, אהבתי כל חיוך, כל תנועה. אולי אהבתי יותר מדי, אבל אהבתי בכל לב.
צר לי מאד, צר לי שלא נשארתי להשגיח, לשמור ולהגן עליכם, כשם שנהגתי לעשות.
הייתם נהדרים. אני מבקשת מאלוקים ומייחלת שתמשיכו כך ביחד, עיזרו לאבא לעזור לכם, הֶיו לחטיבה אחת מאוחדת, וחזקו זה את זה. שימרו על קשר חם עם סבא וסבתא, סעו לבקר אותם, שימרו על קשר עם כל משפחתי, עודדו אותם - ע"י שתמשיכו לקיים מצוות וללכת בדרך ד'.
קשה לי לחשוב על כך שאני משאירה אתכם לבד, אך אלוקים הוא הקובע בענייני חיים ומוות, ובכל ענייני החיים, וזה ודאי לטובתי, לטובת אבא ולטובתכם.
השתדלו לעזור לאבא למצוא אשה אחרת שתהיה לכם כאֵם, ותעזור לכם להתחנך ולגְדול.
אני מבקשת סליחה בהזדמנות זו על דברים שהייתי צריכה לעשות למענכם ולא עשיתי, ועל אי הבנות שהיו.
באהבה רבה
אמא
 
לילדיי,
כך דרכו של עולם, כך רצון אלוקים, והכל לטובה, על אף שכרגע זה לא נראה כך.
אני מנסה לסכם את חיי, לנסות לחשוב האם מיציתי את התפקיד עד תום, וכמובן, מגיעה למסקנה שלא, כלל וכלל לא. איני יודעת מדוע זה כך, אך גם עכשיו, כשקיצי קרב, איני ממצה, איני עושה די, ומדוע?
אני חוזרת ושואלת את עצמי, מדוע איני עושה יותר, ותשובה אין. יתכן שאני עסוקה יותר מדי בעצמי, בכאבי וביגוני - דבר שהוא בניגוד להגיוני ושכלי, אך כנראה הרגש גובר בשלב זה על השכל.
אני רוצה לפעול יותר, להעניק לכם יותר, להיות יותר במחיצתכם, ללמדכם, לחנך אתכם, להשתעשע עמכם, וליהנות מכם, אך מדוע אני כ"כ מסוגרת, כ"כ עצובה, כ"כ מדוכאת...
אנא, אל תכעסו עלי ילדים אהובים אם לא הייתי לאחרונה נחמדה כדרכי, השתדלו לזכור את העבר, את התקופה בה ישבתי עמכם, שחקתי עמכם, שמחנו בצוותא, והייתי אמא במלוא מובן המילה.
אנא, ילדים המשיכו לשמוח ולפרוח! השתעשעו! שימחו והֶיו נחמדים זה לזה!
עבדו את ה' בשמחה וייטב לכולכם.
הזכירו זה לזה אפיזודות יפות שהיו לנו בצוותא, משחקי המחבואים, ההתעמלות המשותפת, השיחות והטיולים בתורנות וכו' וכו'.
אך זכרו - מעל הכל אהבתי אתכם בכל ליבי, לא ידעתי גבול לאהבה זו, הייתי מוכנה להקריב למענכם הכל, מעל ומעבר ליכולתי, הייתם עיקר חיי, השתדלתי להעניק לכם רגשית ושכלית כל שהיה לאל ידי לעשות.
כאשר כאבתם - כאבתי עמכם, תמיד הבנתי ללבכם, לרגשותיכם, אפילו שלעיתים לא הראיתי זאת, כי רציתי לחשל אתכם לחיים; יתכן שעלבתי בכם, ואני מבקשת שתסלחו לי על כך, אך זה וודאי לא היה במטרה לפגוע, או שזה נבע מחוסר תשומת לב, או שאתם הייתם מדי רגישים ופגיעים. השתדלתי מאד לכבד אתכם, הן משום שהערכתי אתכם, והן משום שנהגתי תמיד בכבוד ובהתחשבות כלפי האדם באשר הוא אדם, ובפרט כלפיכם ילדיי האהובים.
אמת, שהמריבות ביניכם הרגיזו אותי, וכעסתי על-כך רבות, אבל ברגעי מחשבה ידעתי שאתם ילדים, וכדרך כל הילדים גם אתם רָבים, וזה בהחלט טבעי.
הענקתי לכם גם מבחינה פיזית, והנני מקווה שבס"ד תמשיכו להסתדר בכוחות עצמכם.
אנא, היו מאוחדים, דבר שיעזור לכם להתגבר על הקושי להיות בלעדיי, עצוב לי לחשוב שלא אהיה עמכם עוד, שלא אתרום עוד, שלא אסייע, כי זו היתה מטרת חיי עד כה. אך בטוחני, ילדיי הנהדרים, שתעודדו זה את זה, וכאשר תעשו פעולה כל שהיא, חיובית כמובן, זיכרו - אמא הייתה אוהבת זאת ומעודדת, וכך פעלו רק טוב.
וד' הטוב ידאג לכל מחסורכם כשם שדאג לנו עד כה, וכמו שעזר לי בשעותיי הקשות, יעזור גם לכם ברגעים קשים. אנא, פְנו רק אליו והתפללו והתחננו ובַקשו, והרחמן בחסדו הטוב ירחם עליכם ויעזור לכם.
אהבתי תלווה אתכם גם הלאה,
חותמת בדמעות
אמא
 
לבתי האהובה,
בדמע ובצער כותבת אני מילים אלו אך בחושבי שוב על מצבי, אני מבינה שאלוקים הטוב, נתן לי זכות להשאיר מכתב זה, ולא למות מוות פתאומי, בלי אפשרות להפרד.
אהבתי אותך מאוד, את שיחותינו המשותפות, הערכתי מאד את חשיבתך המבוגרת. זוכרת אני ברגעים אלו שיחות רבות שהיו לנו, אך ברצוני להתייחס למשפט שלך - "אלוקים נותן חיים לכל כך הרבה אנשים, אז מה איכפת לו לתת לעוד אחת, לאמא שלי?"
משפט זה הטריד רבות את מנוחתי.
כיצד אסביר לך, ששיקולי ד' הם מעל להבנתנו. איננו מבינים מדוע, אך אנחנו חייבים להאמין שכך זה לטובה. ורק כך. אם אלוקים החליט שלא מגיע לאדם מסויים חיים ארוכים, אז בודאי שזה לטובה, בוודאי שיש סיבות לכך.
ברגעים קשים אלו, בעת כותבת אני זאת, אני רוצה לומר לך המון, להפרד ממך, להשאיר לך עקרונות חיים, שיעזרו לך בעתיד, להקל עליך את הפרידה, הכל הכל, להשאיר לך נכס רוחני, דרך חיים שתלווה אותך, אך אני נרגשת ומבולבלת.
מעולם לא ידעתי איך נפרדים, תמיד התרחקתי ופחדתי מפרידות, פרידות פשוטות של אנשים שעברו דירה, של חברות שפרשו מהעבודה. פרידות קטנות, מזעריות, שהן כאין וכאפס לעומת הפרידה שלי, של אמא האוהבת עד כלות הנפש, מבתה הבכורה, פרידה שלי, ממך, בתי שלי.
דומני שעלי להפרד לא רק מבת, שכן היית לי כחברה, שותפה, דיברתי אליך כאל חברה, הבנת אותי והשתתפת תמיד בשמחותיי ולהפך בצרותיי, הערכתי אותך מאד מאד, אני חושבת שאת מיוחדת במלוא מובן המילה, את רגישה, עדינת נפש, ענווה (והפעם ברצינות) חכמה מאד, אינטלגנטית, ועוד.
איני רוצה להגיד את כל שבחייך בפנייך, אך נצלי את כל תכונותיך הטובות לעבודת ד', דעי שאלו מתנות שניתנו לך מהקב"ה, כל תכונה אפשר לנצל לטוב ולרע. לדוגמה, את רגישה - נצלי זאת לטוב, כדי להרגיש כאב הזולת, לעזור ולהתחשב, ולא לרע - להעלב ולהפגע ללא צורך וכך הלאה.
בתי שלי, נצלי הכל לטוב, עִבדי על המידות שתהיינה אך ורק לטובה, הפסיקי לייחס ערך לדברים חומריים, הם חולפים מהר מאד.
ובקשה מיוחדת, השתדלי להיות האחות הגדולה, הדואגת, העוזרת והמרגיעה. אני בטוחה שאחיותייך ואחייך יסתכלו על פעולותייך ומעשייך, הם יראו בך ממלאת מקום, יתייעצו אתך, יעשו כמוך, ואת תהיי להם הדוגמא, וזה כמובן מאד מחייב.
 
להורי, אחי ואחיותי,
את מכתבי זה דחיתי כל הזמן, איני יודעת מדוע, אך כתיבה זו קשתה עלי יותר מכל, וזאת אולי משום שאני יודעת שאתם רגישים במיוחד. אני מבקשת מאלוקים, שיעזור לכם להתגבר, להתאושש ולהמשיך במסלול החיים הרגיל, למען ילדיי, למען ילדיכם.
 חייבים להמשיך.
אלוקים הוא הנותן חיים, והוא המחליט מתי מלאו שנות החיים, ובוודאי שזה לטובה, למרות שקשה לכם אולי לראות הטובה ברגעים קשים אלו.
בַּקָשָתי שתדאגו לילדים, עיזרו להם להתגבר על המשברים שבוודאי יהיו להם, אבל אל תרחמו עליהם, שלא יגדלו מתוך רחמים כי אז ייראו מסכנים בעיני עצמם.
אני מודה בהזדמנות זו על כל מה שעשיתם למעני, לכולכם ביחד, ולכל אחד בנפרד, קשה יהיה להודות על כל פרט ולכן איני מתחילה לפָרֵט, ומבקשת שזכות זו תעמוד לכם לעד.
אני מבקשת שתדאגו לחנוך הילדים, ליראת שמים ולמידות, הַפחיתו בערך הציונים, העיקר זה המידות. עיזרו להם למצוא שידוכים ולהקים בתים על אדני התורה והמצוות.
אני מבקשת בהזדמנות זו מחילה על כל מה שחטאתי כלפי מי מכם, בכוונה או שלא בכוונה, אנא סלחו.
יהי רצון שיבוא המשיח ושוב נפגש בקרוב.
בנחמת ציון תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד!
חיה