הנחש שהציל את חיי החייל

"והנחש היה ערום" (ג' א')
 
לפנינו סיפור מדהים בענייני אמונה ובטחון, ממנו אפשר להיווכח עד כמה מלווה ההשגחה הפרטית את היהודי בכל צעד ושעל. את הסיפור שמענו מפיו של הרב עמנואל תהילה.
מכתב מרתק ומדהים הגיע אל אחד מתלמידי ישיבת "אור שמח" מחבירו המתגורר בחו"ל. המדובר בשני ידידים ותיקים שדרכם נפרדה כאשר אחד מהם, זה הלומד כיום ב"אור שמח", חזר בתשובה, והשני נשאר חילוני ונדד עד למדינות המזרח הרחוק ונטמע שם בין הכתות המסוכנות.
ויהי היום, כך מספר החבר במכתבו מחו"ל, התגייסתי לצבא של הגויים במדינה בה הייתי ונשלחתי לאפגניסטן יחד עם חטיבת חיילים. בהגיענו אל היעד המבוקש נערכנו לחנייה ארוכה. במקום זה היינו צריכים לחסל כיסי מורדים אחרונים שנותרו באיזור. הייתי יהודי בודד בין מאות גויים, וכאשר נערכה החטיבה לחניה, הלכתי לטייל בינות לגבעות ההרריות שהיו נדירות ביופיין, ובהיותי חוקר טבע מצאתי ענין רב בנוף החדש שנתגלה לנגד עיני.
החבר ממשיך לספר שבהימצאו בתוך עומק השטח ההררי, נתקל לפתע בנחש ענק שכמותו לא ראה מעולם. כאחד המומחים בחקר החיו­­ת והטבע, ידע שאפשר ליצור קשר עם הנחש, עד כדי התקרבות מוחשית אליו ועד אפשרות לשחק עם הנחש כחברים וידידים.
 
ברכת פרידה
הוא החליט לנסות את מזלו והחל לזרוק לעבר הנחש עלים וזרדים. הנחש בלָעָם במהירות, ולאחר דקות מספר התקרב הבחור קצת לעבר הנחש והשליך לו עוד משהו, וכך במשך הזמן רכש את אמונו ונעשה ל"ידידו" הטוב. מדי בוקר בבוקרו, לפני היציאה לשטח, היה מגיע להתרועע עם "חבר" וותיק וחוזר לחטיבתו. אף אחד מהחיילים לא ידע לאן נעלם חברם היהודי מדי בוקר.
כך עברו שלשה חדשים.
ויהי היום, מקבלת החטיבה פקודה לזוז מהמקום ולשוב לבסיס-האם. מיודענו רץ במהירות הבזק לקחת "ברכת פרידה" מהנחש. הרי לא יראה אותו יותר... והנה הוא מגיע אל קרחת-היער בו נמצאת מאורת הנחש, וכמימים ימימה מקבלו הנחש 'בסבר פנים יפות'. הם 'משחקים' דקה-דקותיים ולפתע אירע דבר בלתי צפוי לחלוטין.
 הנחש מזדקף.
כל חובב-טבע יודע כמושכל ראשון שכאשר נתקלים בנחש מזדקף, אסור לזוז מהמקום. כל תזוזה, כמוה כפיקוח נפש של ממש. הנחש עלול להכישך בו-ברגע.
 
הנחש לא זז
בלית ברירה, עמד החייל היהודי על עמדו בלי נוע. הוא עומד והנחש עומד, מולו. שניהם מביטים אחד בשני. כך עובר זמן רב מאוד, והנחש אינו חושב לשוב למקומו ולשחרר את מיודענו העומד "על קוצים" ורוצה לשוב לחטיבתו שמן הסתם כבר זזה ממקומה והתרחקה מאוד.
לאחר שירד הנחש מהזדקפותו הממושכת, רץ החייל כל עוד נפשו בו וניסה להשיג את הלוחמים האחרים.
וכך הוא כותב במכתבו שהגיע לישיבת "אור שמח":
"רצתי לפי סימני הגלגלים של הנגמ"שים והטנקים, וניסיתי לאתר את החניה הבאה. אני רץ ורץ, במשך כמעט שלש שעות רצופות, עד שהגעתי לעמק צר בין שני הרים גבוהים, ולתדהמתי אני מגלה את כל חברי שחוטים למרגלות הטנקים. מסביבם - נחלי דם. אוייביהם השיגו אותם ולאחר קרב לא נישאר איש מהם בחיים".
המראה הזה, על כל הכרוך בו ועל כל הניסים שהתרחשו לו, עשה עליו רושם מזעזע. "הרי אף אחד לא היה מסוגל לגרום לנחש שיעמוד במשך כל כך הרבה זמן ויעכב בעדי מלהמשיך עם חבריי כדי שבזכות זה אנצל ממוות בטוח - רק אלוקי השמים והארץ! רק הוא היה יכול לעשות זאת", כתב החבר במכתבו והודיע שהוא מתכנן לשוב בקרוב ארצה ולהתחיל בהליכי חזרה בתשובה.
מדהים.
וחז"ל הרי מספרים לנו שבעוונותינו איבדנו שליח מצויין, הוא הנחש, ואילו זכינו והאדם הראשון לא היה חוטא, היה הנחש הופך לכלי-עזר מעולה לאדם.