הורה סמכותי - יש חיה כזו

על מנת שנוכל לנהל את הקשר עם הילד או התלמיד בצורה מועילה, חשוב מאד שנהיה בטוחים ביכולתנו לנווט ולהוביל את מערכת היחסים אל חוף מבטחים. קשיים רבים נערמים בדרכו של כל הורה ומחנך, ומאיימים לערער את הרגשת הביטחון שלו בדרך בה הוא נוקט בחינוך. לפעמים, המתחנכים הצעירים חשים בחוסר בטחון הקיים אצל המחנך, והדבר גורם אצלם למבוכה. הם עלולים לחשוב: "אם הורי לא לגמרי בטוחים במה שהם אומרים לי, אז ממי כן אוכל לשאוב בטחון? אם המחנך לא משדר הרגשת בטחון בדבריו, אולי הוא ´לא באמת´ מאמין בהם, ואמר את מה שאמר רק משום שהתפקיד מחייב אותו...".

עלינו להפנים ולשנן כי לא במקרה נקלענו לעיסוק זה. את המשימה הקדושה הזו התחלנו מצוידים במטען אדיר: ברצון טוב ובתחושת שליחות המתבססת על ההבנה כי העבודה שלנו הינה תפקיד רוחני - להאיר נשמות.

אנו יודעים כי איננו בודדים במערכה. הקדוש ברוך הוא מלווה את צעדינו, ויש לנו כישורים וידע שרכשנו, לצד עזרה ארגונית שוטפת. עם הזמן, צברנו ונצבור עוד מיומנויות ויכולות חינוכיות שונות.

זכירת מעלות אלו לצד ההבנה כי המיומנות המקצועית שלנו הולמת את תפקידנו, תסייע לנו לתכנן מראש את מערכת היחסים שלנו עם החניך, לפעול בתבונה ומתוך תחושת ביטחון.

נציג מספר סיטואציות מצויות שבהן נדרשים ביטחון פנימי ושיקול דעת.

כיוון שאנו רוצים להשיג מטרות מוגדרות ולא "להעביר את הזמן" מתוך ציפייה לתום הזמן המשותף שלנו עם החניך, עלינו לנהל את השיחה ולהוביל את מהלך הפגישה.

אם, לדוגמה, התלמיד פותח במונולוג ארוך ואופייני, המתאר כמה כולם (ההורים, המחנכים, המוסד הלימודי), אשמים במצבו, ורק הוא עצמו אינו אשם כלל, עלינו להמתין עד לסיום דבריו, ואז, מתוך שליטה עצמית והבנה כי "אנחנו בתפקיד´´, נאמר בנועם ובצורה חד משמעית: "אני מציע כי עכשיו נדבר דווקא עליך ולא על הוריך. יש לי ניסיון חיים, ועל פיו אני יכול לומר בוודאות כי גם עם התנאים שאתה מתאר, אפשר להצליח".

גם אם גישה זו אינה מוצאת חן בעיני הנער, והוא מנסה לשוב ולהסיט את הדיון, עלינו לשים גבולות ולומר: "עכשיו אנו עוסקים בנושא הזה, בוא נישאר בו ולא נסטה ממנו".

סמכות אינה פוגעת בקשר ובאמון. רוב האנשים נענים לסמכות, משום שהיא משדרת ביטחון. רוב האנשים מחפשים דמות שתעניק להם ביטחון.

לעומת הסמכות - ניצבת העליונות, אותה איש אינו אוהב לחוש. בין עליונות וסמכות יש הבדל גדול:

עליונות היא רצון לשלוט בזולת. היא משדרת לו שהוא "אפס" מוחלט, וממילא אין לו שום זכות לעמוד על שלו או להתנגד.

סמכות היא הכלי שבאמצעותו אנו מכוונים את הזולת מתוך ניסיון, ידע, תחושה של שליחות ורצון להעניק לו ביטחון. כל זאת בנחישות ומתוך כבוד. אפשר לשדר סמכות, מבלי שהזולת יחוש כי הוא מונהג.

חשוב מאוד שהתלמיד יחוש במסגרת הקשר המשותף, כי יש מישהו שאוחז בהגה ומנווט. מישהו שמחליט וקובע כיצד יראה הקשר, מה יקרה ומה לא, מתי ואיך.

לפעמים אנו נתקלים בתגובות קשות לצעדי ההתקרבות שלנו. כך לדוגמה יכול הנער לומר: "תפסיק בבקשה לקשקש. אל תשגע לי את הראש! אתה והמחנך מטרטרים אותי כל היום עם השטויות שלכם". או: "עזוב, המחנך שלח אותך אלי, עזוב אותי...", הנאמרות בטון מתנכר וקר.

במקרים כאלה תפקידנו הראשון הוא: לא להיבהל!

למרות האמירות הקשות, מוטל עלינו לפתוח פתח לשיתוף. אל לנו להיעלב ולהסתגר. אדרבה, עלינו לבטא בפניו בכנות את רגשותינו. כשנעים לנו, נאמר לו שנעים לנו, וכשהוא גורם לנו אי נעימות, נאמר לו שלא נעים לנו. כך יש סיכוי שהוא יתנצל ויאמר: "לא התכוונתי", דבר שייצור הזדמנות חדשה לבסס את הקשר ולומר: "עכשיו, אני באמת מרגיש טוב יותר, אני חש שיש לנו סיכוי לקשר נעים של חברות".

אפשר גם להתייחס לרגשות ולביטויים החריפים שהשמיע הנער, באם אנו מפתחים שיחה אודות רגשותיו, ולומר: "למה אתה מרגיש שמקשקשים לך בראש? מתי אתה מרגיש את זה במיוחד?", או: "תשמע, ייתכן שאני נציג של בית הספר, אבל מחר אבוא שוב כי חשוב לי להיות איתך", או "הרצון שלי הוא לעזור, אבל אוכל לעשות זאת רק אם תגיד לי מה כואב ומפריע לך באמת".

אף כאשר הוא מתריס ואומר: "אני לא צריך את העזרה שלך", אפשר להתאמץ ולמצוא פתח לשיתוף ולשאול אותו: "מה אתה כן צריך?". אם הוא יענה: "אני צריך כסף, סיגריות ומוסיקה", נמשיך באותו מסלול ונאמר לו: "זה נורמאלי, רוב האנשים בעולם רוצים דברים כאלה. האם אתה חושב שיש דרך להשיג אותם בלי להיתקל בהתנגדות בית הספר?". אמירה כזו פותחת דיון ואינה מעידה על רצון להתנגח בחניך.

חשוב לזכור: לעתים, אנו מגיעים אל הבחור בשלב של "כיבוי שרפות". הוא יודע שאנו יודעים באיזה מצב הוא נמצא כעת, ולכן, כאשר אנו משדרים לו תחושה של כנות - לא מסתירים ולא מתיימרים, אלא מתייחסים אליו בטבעיות וביושר - הוא מרגיש טוב ונותן סיכוי לקשר שלנו.

נזכור כי הנער מצפה מאוד לידיד כמונו! בדרך כלל, נער כזה שרוי בבדידות. הוא מסוכסך עם ההורים ועם ההנהלה, וגם חבריו על פי רוב אינם הגונים. הוא לא רוצה להיתפס כנער שחורצים את גורלו מראש כ"מקרה אבוד". הוא חש עצבות, פחד ובלבול, ולכן הוא מחפש דמות שיוכל לסמוך עליה. הוא רוצה להיות בקשר. כאשר הוא אומר: "אני לא צריך אותך", הוא אינו מתכוון למשמעות הדברים כפי שאנו תופסים אותה, אלא מבטא את מצוקתו, תסכוליו ופחדיו בדרך לא נעימה זו. אנו, המודעים לסוד זה, צריכים ללמוד לשמוע את הטמון מאחורי המילים הללו ולהגיב בהתאם.

ניסיונותינו להעמיק ולשאול פרטים שיסייעו לנו לקבל תמונה על הנער, עלולים לגרום לו להטיח בנו האשמה כבדה: "אתה סתם סקרן, לכן אתה מחטט בעניינים שלי". גם אם הוטחה בנו האשמה כזו, אל לנו לברוח, להתחמק או להעביר נושא. להיפך, בכל מקום בו אנו חשים כי האדמה נעשית בוצית ועלבונות מוטחים בנו, ניכנס עוד יותר פנימה ונאמר לו: "הדברים שאתה מספר חדשים לי, אולי תשתף אותי ותספר לי איך אתה רואה את זה? באילו נקודות אתה מרגיש זאת?", או "לקחתי את דבריך במלוא הרצינות. אחשוב עליהם בערב ואסיק מסקנות" (אם מתעורר צורך, אפשר לדון למחרת במסקנות אליהן הגעת).

נזכור: בכל קונפליקט קיים מתח הדורש התייחסות. המתח המושלך לכיווני כמטפל הוא "חומר מקצועי" חשוב. כאן יש יותר מאשר רמז על קיומו של רגש אמיתי הבוער בפנים, הטעון בירור, ולכן חשוב שלא לברוח מקונפליקטים, אלא לפתוח אותם ולהיכנס אליהם בלי מורא. המתח הוא הזדמנות מצויינת להעמיק את הקשר דרך התייחסות למתרחש בחדר. כאשר יש טענות עלי, אני מקשיב להן, ומעודד תהליך של תובנה שלי ושל הנער לגבי התחושות. באם טעיתי, אני מתנצל, ומרוויח הרבה נקודות על היושר. באם הנער טעה, הוא עובר תהליך של בגרות ולקיחת אחריות מודעת. בכל מקרה - הרווחנו בגדול. הרי סוף כל סוף בשביל זה אנחנו כאן – לטפל במה שדורש טיפול, עמוק בתוך הכאב הלא מובן והלא פתור...

ולסיום, נקודה חשובה ובסיסית:

מעבר לכל האמור לעיל, יש משקל רב לאישיותו של החונך. השפעתנו על ילדינו ותלמידינו אינה נובעת רק מן הקשר המילולי והמודע שאנו מנהלים איתם. לנוכחות ולאישיות של החונך השפעה רבה פי כמה מכל משפט שהוא עשוי להשמיע!

כאשר התלמיד מבחין כי החונך הוא אדם העובד על מידותיו, אדם ערכי ו"נקי", הוא רוצה להידבק אליו. הוא מעריך אותו ורוצה להשתנות בגללו ולהידמות אליו.

על מנת להעביר לתלמיד נקיות, עלינו להיות נקיים ואמיתיים. כלי שאינו נקי יכול להעביר רק לכלוך...

אחד המכשולים הנפוצים בתחום הנקיות נוגע להתעניינותנו וסקרנותנו בנוגע לפרטים שונים שמספר החניך. קשה לנו להבחין בין התעניינות לסקרנות, וכך אנו גולשים מהתעניינות בפרטים שעלינו לדעת לצורך העבודה עם התלמיד, לסקרנות גרידא.

לדוגמה, תלמיד מספר לתומו שאביו עוסק במכירת מוצרי חשמל, ומאחר שבדיוק אנו זקוקים למידע בעניין, אנו מפתחים את הדיון לכיוון המסקרן אותנו, על אף שאין בו שום תועלת לשיחה או לקשר שבינינו.

ההבחנה צריכה להיות ברורה: כל מה שאנו שואלים למען התלמיד הוא בגדר "התעניינות", ואילו כל מה שאנו שואלים לצורך עצמנו הוא בגדר "סקרנות". ייתכן ונפיק לעיתים רווחים משניים מהשיחה, אבל המטרה הראשונה חייבת להיות תועלת התלמיד בלבד.

ניהול שיחה לשם סקרנות גרידא, מורידה את רמת השיחה, ומוכיחה על חוסר נקיות המשודר לתלמיד, בין אם נרצה ובין אם לאו. נוסף על כך, מבחינה טיפולית, אנו נעשים נצלנים, שהרי אנו מנצלים את הצורך של התלמיד בקשר איתנו כדי להפיק ממנו מידע.

כולנו עלולים לטעות וליפול, ולכן חובה עלינו להיות ערניים במשך כל השיחה ולבחון את עצמנו: האם אנו מתעניינים בתלמיד, או שמא פועלים כדי להשיג דבר מה לעצמנו?