"פתאום, תקעו לי אקדח לפרצוף. ראיתי את המוות בעיניים. לא האמנתי שזה קורה לי"

חשבתי לעצמי, כמה מוזרים החיים האלה. אדם לא יודע מה יש לו ביד, עד אחרי שהוא מאבד אותו ומקבל אותו מחדש.

הכול התחיל כשהייתי ילד קטן. הייתי ילד רגיל בשכונה חרדית. אהבתי להשתובב עם החברים, אבל דבר אחד הבדיל ביני ובינם - הם יכלו לשחק בכיף, בלי להרגיש שום רגשות אשמה, ואילו אני - בכל פעם שנהניתי ממשחק כדור רציני, שאתה מסיים אותו מרוח כולך בבוץ ושחור כמו אפריקני, הייתי מרגיש כאילו גנבתי משהו.

ההבדל ביני ובינם היה אבא שלי. אבא שלי הוא רב חשוב. הוא מכובד מאוד בשכונה. הוא נתן לי להבין, בלי לאפשר לי להסתפק בכוונות שלו, שאני חייב להיות ייצוגי כבנו של הרב. כאשר כל הילדים היו רצים לשכונה אחרי החיידר, הייתי אני צריך לשנן את מה שלמדו בכיתה.
כשגדלתי, גדלה הצרה אתי. תמיד הייתי צריך לשוות לי סבר פנים למדני ורציני, כדי שלא לבייש את אבא - הרב החשוב.

בתוך תוכי היה סיפור אחר לגמרי. בתוכי רחש קן צרעות. אסור היה לי לגלות לאיש, כולל אני עצמי, שאני שונא את כל המשחק הזה ואת הקדוש ברוך הוא הזה שבגללו אני אמור להיות משהו שהוא כל כך שקרי.

אבא שלי הוא באמת איש טוב, חשבתי לי, אבל למה הוא לא מבין שאני לא רוצה ללמוד כל היום ולהיות רב גדול בישראל?

אז מה אם אני בן יחיד?
 
היום אני במקום אחר לגמרי. אמנם אני לא התגשמות החלומות של אבא, אבל אני מה שאני באמת - יהודי שאוהב את השם ומשתדל להיות "בסדר". היום אני מבין, שהייתי צריך לעבור את כל מה שעברתי, כדי לגלות את האמת שבי. נראה, שאי אפשר לגלות את האמת אם לא יודעים מהו השקר ואם לא עוברים בתוכו לעומק.
אבל לא אקדים את המאוחר.
  
אני זוכר היטב את יום הפורים ההוא. אמי ואחיותיי היו עסוקות עד מעל לראשן במשלוחי מנות וטבעו בצלופנים ובעוגות. ההמולה וההתרגשות היו רבות, כמו תמיד, בפורים.

הבנים הלכו כולם ל'אבות ובנים', ללמוד עם האבא. מובן שאיש לא שאל אותי אם  בכלל אני רוצה ללכת. פשוט הלכתי ללמוד עם אבא. הייתי אז כבר כל כך מיומן בהצגת החיים שלי – ב'איך אני אמור להתנהג' וב'מה אני אמור לעשות' - עד ששכחתי מה אני רוצה לעשות. אפילו לא חשבתי שיש דבר כזה, שנקרא 'אני רוצה'. עושים מה שצריך וזה הכול. מה עוד יש חוץ מזה?
 
אבא מעולם לא הכריח אותי. הוא פשוט לא חשב שיש אפשרות אחרת מזו שהוא מצפה לה מהבן האהוב שלו. גם יתר המסרים עברו באוויר בלי שיהיה מי שיתווכח עליהם.

די היה שאבא יראה לי פנים לא מרוצות, וכבר "חזרתי בתשובה". קן הצרעות שסיפרתי לכם עליו, היה קן צרעות מתורבתות. מאולפות, כמו שהייתי אני בעצמי. איש לא אילף אותי. פשוט, לא חשבתי שיש אופציה אחרת.
 
כאמור, בפורים ההוא הלכנו אבא ואני זה לצד זה לבית הכנסת ל"אב ובנו". החברים שלי ואני היינו מחופשים, והייתה התרגשות רבה באוויר. גם אבא שמח, בדרכו האצילית והמאופקת.

אני אוהב את אבא. יש לו לב טוב, אבל אין בינינו קשר בכלל. מעולם לא סיפרתי לו על מה שמציק לי. אולי הוא לא חשב שיש משהו שמציק לי, אולי לא היה לו פנאי לשאול אותי מה קורה אתי. בכל אופן, לא מצאתי שום פתח לשיחה עמוקה אתו, יותר ממה ש"מקובל".

נכנסנו לבית הכנסת. ההמולה הייתה רבה. אבות ובנים היו שם, לומדים בקולי קולות. ראיתי את החברים שלי לומדים עם האבות שלהם, ולאחר זמן קצר הם יצאו לשחק בחצר. 
רציתי לצאת לשחק אִתם, אבל התאפקתי ונשארתי ללמוד ליד אבא. עברתי על המשניות בקול מתנגן. אני דווקא אוהב ללמוד, אבל אז, בפורים ההוא, בער בי הרצון ללכת לשחק עם החברים. רציתי לשחק, אבל באותה מידה רציתי להוכיח לאבא שאני עומד בציפיות שמצפים ממני כ'בן הרב החשוב'. אפילו לא רמזתי שאני חסר מנוחה. את חוסר המנוחה שילחתי, כמו תמיד, לקן הצרעות המתורבתות שלי.

בתום שעה וחצי, קם אבא ממקומו וסגר את הספר. הוא חייך אלי, וחשבתי שאולי ראיתי בעיניו מבט מרוצה, אבל לא הייתי לגמרי בטוח בזה. הוא רק חייך ואמר "נחזור הביתה, מחר יהיה משתה פורים שמח".

משהו בי התאכזב נורא. הרגשתי שציפיתי למשהו והוא לא הגיע. נשארה בי הרגשה חלולה. מין חוסר מנוחה שבדרך כלל ידעתי להסתירו. משהו בשריון המאופק שלי לאחרונה, נסדק קצת. אולי מפני שאז כבר התקרבתי לגיל בר-מצווה. פעם שמעתי שכאשר ילד מגיע לגיל בר-מצווה, הוא מתחיל לחוש קצת בלבולים. אז לא הבנתי למה הכוונה ב'בלבולים', וגם כשהם התחילו להתחיל אצלי, לא זיהיתי אותם, לא הבנתי שהם הבלבולים, רק ידעתי שציפיתי למשהו, וכשהוא לא הגיע, אפילו שלא ידעתי מהו, כבר לא הייתי מיומן כל כך בהשתקת התחושות הלא נעימות שעלו בי.
 
כשהתקרבנו לדלת, ניגש אלינו אחד המתפללים הקבועים בבית הכנסת של אבא, לחץ לאבא את היד בחיוך ואיחל לו 'פורים שמח'. אחר כך, הוא הסתכל בי ואמר: "בלי עין הרע, איך הוא מסור ולומד יפה. מעולם לא ראיתי דבר כזה". אבא רק חייך אליו ואמר: "שתהיה נחת מהבנים", וכך יצאנו לכיוון הבית.

צעדתי לצד אבא. המחשבות שריחפו במוחי היו זרות לי ולא מוכרות. התחלתי לחשוב לעצמי, שאבא לא אמר לי או עלי אפילו מילה טובה אחת. כל החברים שלי יצאו לשחק תוך ארבעים וחמש דקות של לימוד, ואני ה"צדיק" לא משתי מעמדתי שליד אבא... ואף לא מילה אחת... שום הכרה במאמץ לכבד, במאמץ לאהוב, להיות מה שאבא רוצה שאהיה.
 
הייתי בהלם מהמחשבות החדשות האלה. הלב שלי דפק. אולי כי נעלבתי מאוד ואולי כי העלבון הצליח לפלס לו דרך להכרתי.

מאותו יום פורים, משהו בי השתנה. המחשבות החדשות האלה לא הלכו אלא המשיכו והסתעפו וחדרו לתוך קן הצרעות המתורבתות שלי. הן שחררו כמה צרעות והן התחילו לעקוץ את הצִדקות שלי.

אף אחד לא ידע שום דבר. אבא המשיך לחשוב שהדבר המובן מאליו ביותר הוא, שהבן שלו צועד לידו בלי "לעשות גלים".
 
עד שבא הצונאמי.

זה היה כשלמדתי בישיבה הגדולה. הייתי בן שש עשרה. רחוק מהבית. זמן לחשוב. חברים שמכניסים לך רעיונות לראש. שאלות רבות ותשובות מעטות.

יוסק'ה הוא שעזר לי להבין שצריך לעשות שינוי. לא ידעתי למה אני שומר מצוות. שמרתי מצוות בגלל אבא, שחשב שהדבר המובן ביותר בעולם הוא שהבן שלו "צדיק". הוא - לא ציפה למשהו אחר, ואני - לא חשבתי שיש משהו אחר.

אבל כשזה בא - זה בא בגדול.
 
תוך חודשיים מתחילת הלימודים ברחנו מהישיבה. יוסקה היה מסודר. היו לו חברים בתל-אביב, והם שמחו לארח אותנו. לפעמים היה נדמה לי, שהם מרגישים מעין ניצחון על הדגים השמנים שנפלו בחכתם - שני דוסים, שחצו את הגדר והעדיפו את הים הכחול על פני הגמרא. לא הייתי בטוח שכך הם באמת חושבים, וזה לא היה ממש אכפת לי. הם היו נחמדים ומאירי פנים והים היה רטוב וחמים בלילות. הרוח על העור החשוף הייתה חוויה שלא הכרתי מימיי, כך שלא נעצרתי לחשוב מה הם חושבים. פשוט השתחררו לי כל הצרעות עד לאחרונה שבהן, ויצאו בהורה סוערת.

מובן, שהמצפון היה מדיר שינה מעיניי, לילה אחר לילה. עוד לא אזרתי אומץ להתקשר להורים. לא ידעתי מה לומר להם, וגם לא יכולתי לחשוב עוד על רגע נוסף של לימוד גמרא בלי לדעת למי אני לומד ומי אני בכלל בתוך כל המערכת ה"קדושה" הזו.

עברו כמה ימים עד שקיבלתי אני את שיחת הטלפון שפחדתי ליזום. אבא היה על הקו.

חשבתי שאני מת. איך הוא הגיע אלי? לא הייתי מוכן. הוא שתק מעבר לקו, וגם אני שתקתי. גם אילו רציתי לדבר לא הייתי מצליח. פלא שלא התעלפתי מפחד. עמידה מול אבא בלי להיות מה שהוא תמיד ציפה שאהיה, הייתה חוויה חדשה בשבילי. והאמת, מפחידה עד מוות.

בסוף הוא ניתק את השיחה בלי לומר כלום. הוא רק אמר "דוד?" ואני עניתי "כן", ואז הייתה שתיקה ארוכה ארוכה, שנמשכה אולי שעה. אולי דקה. לא יודע. בסוף הוא ניתק.
 
זו הייתה טבילת האש הראשונה. משם כבר הגעתי לכל מיני מאורות מלאות עשן, שמעולם לא חלמתי שהן קיימות בעולם הזה.

מהר מאוד הבנתי, שחיי פרעות חסרי רסן לא ממש מתאימים לי. הייתי בחור עדין ומתחשב, וכל החיות הטורפות התל-אביביות לא היו בחירה ראשונה שלי.

יום אחד הגיע חבר והציע לי לעבוד בבורסה, להיות שם נער שליחויות. משכורת טובה, תנאים לא רעים, למה לא?

התקבלתי והתחלתי לעבוד. המשכורת שלי הייתה יפה. הצלחתי לרכוש את אמונו של הבוס, והוא צ'יפר אותי מדי פעם בבונוסים ובחופשות. אז התחלתי להכיר את החיים הנוחים שהכסף זורם בהם. אמנם לא הרבה כסף, אך הרבה יותר ממה שהכרתי כנער חרדי.

התחלתי "לתור את הארץ". "הרבצנו" טיולים מהצפון לדרום. ואדיות, ימים, הרים, מדבריות. נפקחו לי העיניים, ובסך הכול הייתי מאושר. במשך שנה, בכלל לא דיברתי עם אבא שלי. הוא ודאי עבר את הגיהינום הפרטי שלו בשקט. עם אימא דיברתי מדי פעם. שיחות קצרות, רוויות כאב מהצד שלה.

היו לי חברים רבים והכול "דפק יופי" בחיים שלי. כבר התרגלתי לכאב השותק של אימא ולשקט המוחלט של אבא, ואפילו התחלתי להצליח להירדם בלילות, בלי להתהפך שעתיים מצד לצד.

את הקדוש ברוך הוא של החרדים מעולם לא הכרתי, כך שלא היה לי למי להתגעגע. לגמרא דווקא התגעגעתי מאוד, ומדי פעם הייתי יושב על המרפסת בדירה השכורה שלי בתל-אביב שאין לה הפסקה, ולומד דף גמרא. זה היה כמו לפגוש חבר ותיק ואהוב, אך לא היה בכך כדי לרגש אותי, רק לתת לי תחושה של מפגש קצר, של "לשמור על קשר".
 
זה היה בבוקר יום ראשון. הייתי אפוף כולי בקורי שינה, אחרי לילה שנמשך עד השעות הקטנות, עם בירות, גיטרות וסיגריות, והרבה חברים שבאו והלכו בתוך דירתי הקטנה.

נכנסתי למשרד, מנסה להתעורר תוך כדי הליכה. כוס קפה שלישית עשתה את העבודה. נשלחתי למשרד של קולגה של הבוס, כשבידי קלסר קטן שערכו נמדד בסכום שמסתיים בהרבה אפסים...

זו הייתה שליחות רגילה בשבילי. כבר סיפרתי שעשיתי לי שם של שליח אמין, ומספר האפסים שלאחר הספרה השמאלית, בערכם של הקלסרים הקטנים שנמסרו לידיי, הלכו וגדלו בהדרגה.

כבר הצלחתי להתעורר טוטאלית ודילגתי מהאופנוע לעבר המשרד שהיה היעד שלי. נכנסתי לחניון ופניתי לכיוון המעלית שתוביל אותי ישירות לתוך הפרוזדור שבו שוכן משרדו הפרטי של הקולגה. כבר הכרתי את כל נבכי הבניין הזה.

פתאום, תוך רבע שנייה, הייתי שרוע על רצפת החניון המזוהמת מפיח אגזוזים, כשאקדח ברוחב צנרת ביוב תקוע לי לתוך הפרצוף. הם היו שניים. גרבי ניילון מכסים את פניהם, כמו הדמויות מהסרטים שהתוודעתי אליהם בתקופה ההיא.

הם תחבו ידיים לכל כיס אפשרי, עד שמצאו את הפאוץ' שבו נשאתי את הקלסר, ואז הבהירו לי בקול צרוד, שנשמע כאילו הוא בוקע היישר מן הגיהינום בעצמו, שתזוזה אחת קטנטונת תסיים את חיי לאלתר.

ראיתי את המוות בעיניים. לא האמנתי שזה קורה לי, ומובן, שלא העליתי בדעתי להגיב או לזוז. רק קיוויתי שזה יעבור.

בתוך כל הזוועה המטורפת הזו, הרגשתי מעין נוכחות. איש מלבדנו לא היה שם, אבל את הנוכחות שאני הרגשתי, אי אפשר היה לראות. הוא אמר לי בדרכו השקטה והברורה שהוא שם ושלא אפחד. שהכול מתחיל ונגמר ממנו. הוא אמר לי, שכל העולם הזה הוא שטות והבל רוח ושלשום דבר אין משמעות. הוא היה בטוח מאוד לנוכח פרפורי פחד המוות שלי. הוא היה אמתי מאוד בנוכחותו ובלתי נראה לעין, לחלוטין. 

כל הסיפור ארך רק כמה שניות, והם נעלמו, משאירים אותי רועד מקור ומפחד.
 
התעוררתי במשרד המפואר של הקולגה, זה שהייתי בדרך אליו. כנראה, אחד העובדים עבר שם וסחב אותי למעלה. המשכתי לרעוד עוד זמן רב. אינני זוכר מה היה שם, מעבר לפחד הנורא שאחז בי למראה המוות שהתגלה לי בצורת צינור מתכת צמוד לפנים, ומעבר לנוכחות השקטה, האמתית והבוטחת ביותר, מכל שפגשתי אי פעם עלי אדמות.
 
ידעתי שזה הוא. מאז שאני תינוק סיפרו לי על בורא העולם שאוהב כל יהודי, אבל מעולם לא הרגשתי שהוא אוהב אותי. סיפרו לי שהוא גם מעניש, ודווקא לפחד ממנו ידעתי היטב. בסופו של עניין, תל-אביב, העיר שאינה מפסיקה לגעוש ביום ובלילה, הצליחה להשכיח אותו ממני. כמה אפשר לפחד ממישהו שאמור לאהוב אותך תוך כדי עונשים, ובמיוחד אם לא מכירים אותו בכלל?
 
מאז החלו יחסים חדשים ביני ובינו. קוראים לזה טראומה. מאותו יום כבר לא מצאתי עניין בחברים החדשים. הייתי יושב על המרפסת, מביט בגלים שהציצו אלי מבין שני הבניינים שהסתירו לי את הים ומנסה לזכור שאני חי.

לא היה לי עם מי לדבר. החברים נראו לי זרים ומוזרים. לא נשאר לי כלום מהעבר. מה שנקרא, עברתי את הגשר, שפכתי עליו טרפנטין ושרפתי אותו עד תום.
אז דיברתי אתו. הוא היחיד שהיה אתי שם בפחד האיום, ברגע הגורלי. הוא היה מוכר כל כך, ועם זאת - רחוק כל כך.

אז דיברתי אתו. הרגשתי שהוא מקשיב לי. מוזר. נזכרתי באיזה קונטרס שראיתי פעם - 'דַּבֵּר עם השם', שמו. היה כתוב בו, שהשם מקשיב לכל יהודי ורוצה בקשר אתו. אני זוכר שהדברים נראו לי מוזרים. שטויות של בעלי תשובה, ברסלבים כאלה. הקונטרס הצחיק אותי ונשכח ממני, כמו שהופיע לחיי.

אבל עכשיו נזכרתי בו. ניסיתי להיזכר מה היה כתוב בו, אבל כל מה שזכרתי משם הוא, שיהודי יכול לדבר עם השם בכל מקום ובכל מצב, והשם מקשיב לו.

אז דיברתי אתו. סיפרתי לו על הפחד הנורא שהיה שם, שהזכיר לי שאין לאן ללכת ושהכול חולף. כל הכיף הפך למשהו סתמי וחסר משמעות, בשנייה של פחד מוות. הדבר היחידי שהיה אתי שם היה - הוא. כך סיפרתי לו. הודיתי לו על האהבה שהוא נותן לי כשאין לי לאן ללכת. אמרתי לו שאני לא מכיר אותו ושאיך יכול להיות שהוא לא כועס עלי, שהרי אני רשע גמור. אפילו אבא שלי לא מדבר אתי, ואיך הוא כן מדבר אתי ומקשיב לי בסבלנות רבה כל כך, כאילו אני חשוב באמת?!
 
כל יום דיברתי אתו. הייתה לנו פגישה קבועה. הייתי מחכה לה כל היום, לפגישה שלנו. לאט לאט הוא התחיל לענות לי ולתת לי תשובות. לא, לא השתגעתי והתחלתי לדמיין דברים. הוא פשוט היה מדבר אתי בתוך הראש שלי. לפעמים בתוך הלב. תלוי על מה היינו מדברים.

החלטתי לברר את הנושא קצת יותר לעומק. שמעתי שהברסלבים קוראים לשיחה הזו 'התבודדות'. רציתי להבין מה זה 'התבודדות', ואם זה לא שייך רק למשוגעים ולמדומיינים. ואם כן, כנראה גם אני משוגע ומדומיין, כי אני לא יכול לחיות עוד, בלי לדבר אתו כל יום. בלי השיחה היומית הזו, אני מתפרק.
 
הברסלבים מהשכונה דווקא ממש נחמדים. אמנם, הם מדברים על הבורא כמו על חבר טוב, וארך לי זמן רב להתרגל לזה. לאט לאט נכנסתי לראש שלהם, רציתי ללמוד איך להיות יותר חבר של ה"חבר" החדש שלי .

הם אמרו לי שהפגישה אתו היא זמן של חשבון נפש. אני יודע שחשבון נפש הוא וידוי והאשמה עצמית, אבל הם אמרו שיש חשבון נפש אחר. כזה, שתוך כדי שאתה מספר כמה אתה לא מי יודע מה, אתה ממשיך לזכור שהבורא השופט הזה הוא גם האוהב הגדול ביותר שיש לך בעולם.

האמת? אני לא מבין שום דבר. איך הוא יכול לשפוט אותי ולאהוב אותי באותו זמן? אבל מה, הלכתי על זה. מה יש לי להפסיד? ללכת אחורה לא יכולתי עוד וללכת קדימה - לא ידעתי איך. לכן אמרתי לעצמי שאנסה להיות "משוגע" כמוהם, ונראה מה יקרה.
 
זה היה מאוחר בלילה. בחוץ הבהבה מנורת הרחוב הצהבהבה במין מלנכוליות כזו. כאילו שהיא מבינה מה קורה לי בלב. ניתקתי את הטלפון. כך הם אמרו - תנתק את הטלפון. תשכח מהעולם. תעשה זמן איכות עם השם.

זהו. המילים 'זמן איכות' היו בשבילי פעמון בעל צליל צורם ומעצבן. ישר אל הכאב. "אבא'לה", אמרתי לו. הם, הברסלבים, אמרו לי שהוא אבא'לה של כולם. אפילו שלי. דווקא מצא חן בעיני. "אתה יודע, הם אמרו לי לעשות אתך זמן איכות, אבל אני לא יודע איך עושים את זה. איך נותנים לי מקום בתוך עצמי, אם מעולם לא היה 'אני' ו'עצמי'. תמיד עשיתי מה שאמרו לי לעשות או ברחתי ממה שאמרו לי לעשות, אבל מעולם לא חשבתי מה אני רוצה לעשות". הרגשתי את הדמעות בוערות לי בתוך ארובות העיניים - לא בטוחות שמותר להן לצאת ולא יודעות אם הן לא תשרופנה את כל העולם באש שלהן.

ואז הרגשתי יד יושבת לי על החזה. חמה, אוהבת. היא ליטפה לי את הדמעות, והן זלגו ולא הפסיקו, עד שכבר כל הפנים שלי היו שטופות, כאילו יצאתי מהמקלחת.

"איך אני אמצא אותי? איפה אני, בכלל? מתי איבדתי אותי בדרך? איך מוצאים אותי עכשיו? ריבונו של עולם, אתה מכיר את כל המקומות בעולם, אולי תגלה לי את המקום שלי". ואז ראיתי את דמותו של אבא צפה מולי. אבי מולידי. אבא הטוב. אבא הצדיק. "אבא", אמרתי לה לדמות שצפה מולי. ידעתי שהבורא יודע שעכשיו אני מתכוון לאבא שילד אותי. הוא יודע הכול. רק בזכותו, בכלל, יכולתי לאזור אומץ מול דמותו של אבי מולידי הטוב. והדמעות שוב חנקו לי את הגרון.

"אבא", פניתי שוב בקול חנוק. מזל שלא שומעים אותי, חשבתי לעצמי, כי ודאי אני נראה מטופש עכשיו, כמו ילד בן שלוש, בכיין ומסכן. אבל לא היה אכפת לי. "אבא הטוב", הוא נראה עייף כל כך, ועיניו הביטו בי בהקשבה, "תמיד רציתי את האהבה שלך. כמה הערצתי אותך תמיד! כל כך רציתי שתהיה שמח בי, כל כך רציתי, עד שהייתי מוכן אפילו להיות לא אני בשביל זה. אבל אתה, אבא, כנראה לא הבנת כמה אתה חשוב לי. הייתי חייב לברוח ממך, אבא, כדי למצוא אותי. אתה מבין, אבא? זה לא אתה. זה אני.
לא ברחתי ממך, פשוט ברחתי אלי".

הרגשתי שסלע בגודל מדינה ירד לי מהלב. התחלתי לצחוק ולבכות. אפילו המנורה הפסיקה להבהב מרוב התרגשות. "עכשיו, אבא, גיליתי שיש לי עוד אבא. הוא גם אבא שלך, והוא לגמרי רואה אותי. אתה מבין? גם אותך, אבא, הוא רואה, ואפילו אוהב. הוא אוהב אפילו אותי(!) שאני כזה... כזה... כזה בן טוב, שפשוט איבד את הדרך".
 
זהו. לא יכולתי לדבר עוד, אבל ידעתי שקרה לי משהו גדול מאוד. התחלתי למצוא מישהו שלא הכרתי מעולם. אותי. את השיחות עם אבא שבשמים ואבא שבארץ. המשכתי כך יום יום. כל יום קיבלתי עוד חתיכה אחת מהפאזל של עצמי.

היום, כמו שסיפרתי בתחילה, אני לא הבן שאבא תמיד חלם עליו. אני פשוט יהודי שאוהב את השם ומשתדל להיות בסדר.

גם אבא שמח בי היום. אחרי האפיזודה של תל-אביב והשתיקה הרועמת, הוא כבר מקבל הכול באהבה ובשתי ידיים.