דבר תורה לפרשת שלח: לא כמו כולם

התייר חיכה בקוצר רוח שבני המקום יעלוהו לראש ההר, לאתר ההיסטורי המפורסם שהגישה אליו כל כך קשה. לאחר דקה משתלשלת סלסלת ענק קשורה בחבל בודד מראש ההר, ומלווהו מסמן לו בידיו להיכנס עמו לתוכה.

בעודם מתנודדים באוויר, נבעת התייר למראה החבל הבלוי ושואל: "מתי מחליפים את החבל?"

"כאשר הוא נקרע"... לאחר שמתו המרגלים ונגזר על ישראל שלא ייכנסו לארץ, אומר הקב"ה למשה: "ועבדי כלב, עקב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה". כלב זוכה להבטחה מיוחדת על כך שלא השתתף בעצת המרגלים.

שתי שאלות נברר בהבנת הדברים ומשם נמשיך לנושא אחר לחלוטין, כמובן, על מנת לחזור עם יסוד וביאור: א. בפסוק כתוב שכלב היה נבדל לטובה מהמרגלים "עקב הייתה רוח אחרת עמו", הוא מלכתחילה לא התכוון להבאיש את הארץ בעיני העם. מהו החידוש שהתורה מדגישה בשכר מיוחד? ב. ואם כבר שכר מיוחד, אז מדוע רק כלב מודגש לטובה ויהושע לא מקבל שום הכרה בכך שלא השתתף עם המרגלים במזימה? הוא נעמד באמצע הרחוב, סתם כך בלי סיבה וראשו נטוי כלפי מעלה - מספר המשל העממי - זה שהלך אחריו תהה מי יודע מה רואים שם במרומים, נשא אף הוא את עיניו והחל משוטט בעולמות עליונים... אחריהם כבר נצטרפו עוד ועוד בני אדם לשורה ההזויה הזו וכולם מחפשים בעיניהם בדממה מוחלטת אחרי הבלתי נראה.

לאחר חמש דקות הוריד הראשון את ראשו, יישר את כתפיו ורצה להמשיך ללכת. "היי, לאן אתה הולך?!" שאלו כולם בתהייה, "מה ראית?".

"שום דבר", נבהל הראשון מהמתקפה. "בסך הכל ירד לי דם מהאף, נאלצתי לעצור, להרים את הראש ולחכות בסבלנות שהשטף ייפסק"...

על פי המשל הזה, שלא כל כך משנה אם אכן היה או שלא-נברא, ניגש לדבריו של הרה"ק רבי משה טייטלבוים מאוהעל, בעל "ישמח משה" על פסוק בפרשתנו שאינו נוגע כלל לחטא המרגלים. התורה מדברת על מצב שבו כל ישראל שגו בדבר הלכה וחטאו בו, ככפרה לכך עליהם להביא קרבן ציבור לכפר על כל העדה.

לסיכום כותבת התורה את הפסוק המוכר לנו כל כך מתפילות היום הקדוש, יום הכיפורים: "ונסלח לכל עדת בני ישראל... כי לכל העם בשגגה".

אומר על כך ה"ישמח משה": התורה רוצה ללמדנו כאן, שמצב של "לכל העם", כשכל אחד חושב "כולם עושים כך", אם ככה אז זה בוודאי מותר - "בשגגה", אין לך שגגה גדולה מזו.

כעת ניתנה ראש ונשוב לשאלות בהן פתחנו לגבי כלב, וכך שמעתי מהג"ר דן סגל בצעירותי: טעות היא לחשוב שכלב הלך בדעה שלא לחטוא. אלא ההבנה בדברי הפסוק כך היא "ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו", מתחילה. ורוח זו - לנהוג ככל המרגלים - היא 'אחרת' לרצון הבורא, ואף על פי כן התגבר עליה "וימלא אחרי" על ידי שהלך להתפלל בקברי אבות בחברון, "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה".

כעת נבין מדוע יהושע לא מקבל הכרה מיוחדת בתורה על שלא היה בעצת מרגלים. משום שיהושע זכה להגנה רוחנית בברכתו של משה, ליהושע היה ניסיון פחות קשה.

נחבר את שני היסודות אחד אל אחד: ה"ישמח משה" מלמדנו שהשגגה והטעות הגדולות ביותר הן ללכת לפי "כולם עושים כך". ואם כלב היה נוטה לעשות "כמו כולם" הוא לא היה מגיע לקברי האבות להתפלל כי כולם לא הלכו לשם, אז מדוע להיות שונה?!...

ואפשר שכלב שהתגבר נגד הרצון הטבעי שלא להיות חריג במובן שלילי מכולם, "הייתה רוח אחרת עמו" ולמרות הכל הוא נשמע לצו מצפונו הרוחני והלך נגד כולם, לכן קיבל שכר חריג לטובה. כולם ימותו במדבר והוא - לבד, בשונה מכולם - "והביאותיו אל הארץ". כאן המקום להדגיש: נכון שאסור להיות חלק מ"תופעת העדר". אך באותה מדה אסור בהחלט להיות 'חכם' יותר מכולם. באופן סימבולי נוכל להצביע על העובדה שכלב הלך להתפלל על "קברי אבות", הוא לא נשען על דעתו והבנתו, הוא ביקש סיוע מהגדולים ממנו.  

מותר וצריך למשוך את החבל לכיוון הנגדי כאשר יש בכך צורך. אולם יש להיזהר שהחבל לא ייקרע, שהמשיכה לכיוון הנגדי תהיה מעוגנת ומאוזנת בדעת תורה וחכמי הדור.