"עבור סבתא שלי, סבא והלימוד שלו היו הדברים הכי חשובים בחיים"

בזמן שהעולם הספרדי כולו שרוי באבל על פטירת אשה גדולה, אשת נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, הגאון חכם שלום כהן שליט"א, סופרת אתר JDN ישבה לשיחת מלאת געגועים עם נכדתה הגב' מירי כהן תחי' בת בתה הרבנית יפה.
 
מירי מספרת על בית צנוע בלב הרובע היהודי, ששם התנהלו חייה הצנועים של הרבנית הדגולה, הבית שהוא רק מטבח, סלון, ושני חדרים - ושם נמצא כל מפעל חייה שעליו עבדה ואותו טיפחה בעוז, כדי לשמור על כוח התורה של בעלה הגדול חכם שלום הכהן, שלא יפסיק מלימודו ושאיש לא יפריע לו בעניינים אחרים. 
 
על ביתה הפתוח לרווחה שבו היתה מבשלת לכל נצרך וכל אורח מספרת הנכדה: "היא היתה מכינה הכל לבד ללא שום עזרה. גם בשנותיה האחרונות היא לא הסכימה לקבל עזרה ובישלה את מעדני השבת במו ידיה, והיתה זוכרת בדיוק מה כל אחד אוהב וקונה ומכינה במיוחד. לדוגמא: אחד הנכדים לא אהב פלפלים ממולאים אז היא היתה ממלאה לו עגבניות, ואני, לא אהבתי עגבניות, אז היא היתה מסמנת על הסיר מה לכל אחד".
 
כשנשאלת מירי איך היתה הרבנית מחנכת את ילדיה היא תיארה: "תמיד בנועם, תמיד ברוגע. מעולם לא כעסה ולא הרימה קול. כשמשהו היה מפריע, היתה אומרת הערה כבדרך אגב, בקול שקט ומכבד. כולם היו נשמעים לה כי היא היתה מכבדת את כולם".
 
הדבר שהיה הכי חשוב לה בחיים, לא תופתעו לשמוע, היה בעלה הגאון הגדול הרב שלום כהן. ועל כך מוסיפה הנכדה: "המטרה של סבתא במשך כל חייה היתה סבא שלי, הרב שיאריך ימים. הלימוד שלו. הזמנים שלו. האוכל. המנוחה. אלו היו הדברים העיקריים של החיים. תמיד דאגה שלא יפריעו את מנוחתו ואת לימודו. כשהנכדים היו משחקים בבית הקטן, היתה מבקשת, עוד לפני שהגיע, שיפנו לרב את המעבר. היא היתה מנהלת לרב את הזמנים ודואגת שהכל יעבוד כמו שצריך".
 
על השנה האחרונה שבה חלתה את חוליה האחרון שממנו לא קמה יותר סיפרה הנכדה: "סבתא חלתה לפני כשנה וחצי, בחודש אדר. היא אושפזה ונותחה והיו תקופות שהיה נראה שהכל עבר. היא נלחמה על החיים בכל הכח. כל מה שיכלה עשתה בכוחות עצמה. כשהיה לה קשה, לא הסכימה שהנכדים-הילדים יבואו לבקרה. "הילדים לא צריכים לראות אותי במצב לא נעים". כך אמרה, והסכימה שיבואו רק זוגות נשואים.
"סבתא, מה שלומך?" שאלו אותה כולם. "הכל בסדר, הכל טוב", היא תמיד ענתה. שום תלונה או סימן שמשהו כואב או מציק.
"ובכלל, אצלה תמיד היה: "הכל בסדר, הכל טוב!". אף פעם לא שמענו אותה מתלוננת או מדברת לא טוב על משהו. פעם, לפני שנים, התארחנו בשבת באיזה מקום שהתנאים שם היו ממש לא נעימים, בלשון המעטה, וכולנו, כל בני במשפחה, התלוננו וקיטרנו. אבל היא, אפילו שלא היה לה נעים, לא שיתפה איתנו פעולה: "הכל בסדר, הכל טוב, לא נורא, יעבור".
"האישה הגדולה הזו", כך מסיימת הנכדה המתגעגעת, "הצמיחה לעם ישראל את גדול הדור מרן ראש הישיבה, יאריך ה' ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים".