בתו של האב הגוסס ביקשה שיניחו לו תפילין. אבל זה לא קרה

"הילד איננו ואני אנה אני בא" (בראשית ל"ז ל')

וברש"י: "אנה אברח מצערו של אבא"
 
כאשר אבא - הלא הוא אבינו בשמים, מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא - כועס, צריך לפייס אותו. וכמו ראובן שצעק "הילד איננו ואני אנה אני בא", ופירש רש"י 'להיכן אברח מצערו של אבא', גם אנחנו במצב של 'הילד איננו', שהרי הרבה ילדים מעם ישראל אינם אומרים 'שמע ישראל' ולא מניחים תפילין, מה שכמובן מגביר את כעסו של האב היושב במרומים.
נוסיף לכך את העובדה שהאוייבים מגרשים אותנו מן הארץ, ואת האיומים וצחצוחי החרבות של שכנינו מצפון וממזרח, ומנת היסורים הפוקדת כל יחיד ויחיד, ונגיע מהר מאד למסקנה שאבא אכן כועס. הפיוס צריך לבוא באמצעות הקפדה גדולה יותר על קיום המצוות, להדר בפרטיהן ככל יכלתנו, ולדעת שבכך אנחנו מקיימים רצונו של מקום ומסבים לו נחת רוח.
כלל ידוע הוא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו דורש מהם יותר ממה שהם מסוגלים לעשות, אבל מה שמצוי בתחום השגתנו צריך להיעשות בשמחה, בהתלהבות, ושמעשינו לא יוכיחו, חלילה, שאנו מזלזלים במצוות.
 
האשה הסכימה לכסות את ראשה, אבל איחרה את המועד
הרב מרא דאתרא הביא שתי דוגמאות שבכוחן להמחיש לנו כמה צריך להתאמץ לתפוס את המצוות, כדי שלא נגיע למצב שבו יראו לנו משמים שאיחרנו את הרכבת.
יש רופאים יראי שמים המתפללים על חוליהם שיירפאו ברפואה שלימה, ואחד מהם שאל האם מותר לומר דבר שבקדושה, כגון דברי תפילה וכד', ליד אשה שראשה מגולה בעת טיפולי ההקרנה שהיא עוברת. השאלה התעוררה לאחר שהתברר שבגלל הטיפולים הללו אין בראשה שערות. 
תשובת הרב היתה שאם אין שערות, מותר, אלא שבינתיים נודע שהאשה החולה שלא קיימה מצוות מחייה, הסכימה לכסות מעתה את ראשה. באותו מעמד אמר הרב לרופא שהנה אותה אשה איחרה כבר את הרכבת, כי עכשיו שאין בראשה שערות אין בכיסויו משום מצוה.
 
דוגמא נוספת היתה סיפורו של ד"ר שלמה דוקס, מנהל מחלקה פנימית בבילינסון, שבהיותו במחלקה קראה לו לפתע אשה בדחיפות, וביקשה ממנו... להניח תפילין לאביה.
"כשניגשתי למיטתו של האב", סיפר הרופא, "ראיתי שהוא במצב של גסיסה ואי אפשר כבר להניח לו תפילין מכמה סיבות". היהודי הגוסס, כך התברר מאוחר יותר, לא הניח תפילין מעודו, והנה לנו עוד ראייה חותכת שכאשר יש כבר מישהו שרוצה להניח לו תפילין, ולסייע בעדו לקיים את המצווה, נסגר השער, והחולה איחר את הרכבת.
אנחנו, בסיעתא דשמיא, לא נמצאים במצב כזה, ויש בידינו אפשרות להניח תפילין עד מאה ועשרים שנה. צריך רק להקפיד לקיים את המצווה הזו, וכל יתר המצוות, מתוך שמחה וטהרת הלב, ולהודות לקב"ה על שזכינו להיות עבדיו.