הפרשה החסידית לפרשת קרח: זהירות מסכנת המחלוקת:

"אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת, המכלה הגוף הנפש והממון. ראיתי לבנים השחירו, משפחות נספחו, עיירות נתעוררו, קיבוצים נפרדו, חסידים נפסדו, אנשי אמונה אבדו, ונכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת. נביאים ניבאו וחכמים חכמו ויוסיפו לספר רעת המחלוקת, ולא הגיעו לתכליתה" (לשון הרמב"ם בצוואתו).
בתקופה שלפני השואה, לרוב הישיבות לא היו פנימיות ללינת הבחורים. כמו כן לא היה מקום מרוכז לאוכל. איך הסתדרו? הבחורים התחלקו בין אנשי הקהילה המקומיים לאכילה וללינה.
בכל עיירה בה הייתה ישיבה היה יהודי אחד ממונה. הוא היה מסכם עם התושבים המקומיים על הכנסת בחור ישיבה אחד לביתם לשנה הקרובה. בבית זה היה הבחור אוכל ביום יום וגם בשבתות וחגים, שם היה גם ישן.
היו בתים שקיבלו את האורח בכבוד גדול ובחום רב כיאה לבחור בן תורה, והיו גם בתים בהם הבחור התקבל באדישות ופעמים אף בזלזול. סיפורים רבים ואנקדוטות מעניינות ומשעשעות מסופרים על חוויותיהם של הבחורים בבתים אלה.
לבעל הבית של אחד הבחורים נמאס יום אחד להכניס עוד לביתו את הבחור האורח. החליטו בעה"ב ואשתו לעשות לו תרגיל. בזמן הארוחה הבעל יטעום מהאוכל ויגיד לאשה שהאוכל ממש לא טעים. האשה כמובן בתגובה תטעם גם היא ומיד תגיד 'מה פתאום האוכל ממש מצוין'. אז הם יחליטו לשאול את הבחור לדעתו. אם הוא יטעם ויגיד שהצדק עם הבעל והאוכל אינו טעים, האשה תכעס עליו ותגרש אותו מהבית. אם הוא יגיד שהאשה צודקת והאוכל טעים, הבעל יגרש אותו.
כמתוכנן, בארוחה הבאה התיישבו כולם לאכול. ואז הוויכוח מתחיל, הבעל צועק, האשה צועקת, בלאגן. שאל בעל הבית את הבחור מה דעתו. הבחור שכלל לא היה טיפש הבין שהוא לא ייצא טוב מהסיפור הזה.
ענה ואמר 'היום אני מצונן ולא כ"כ מרגיש טוב, אני אוכל ממש בלי תיאבון. לצערי אינני יכול לקבוע אם האוכל טעים או לא'. כמובן שהוא יצא מהסיפור הכי טוב, בני הזוג אהבו את התשובה החכמה והחליטו להמשיך להחזיק אותו בביתם.
כך נדרש בגמרא על הפסוק 'תולה ארץ על בלימה'. העולם עומד על מי שבולם עצמו, שותק ואינו מגיב בשעת מריבה.
בפרשת השבוע אנו לומדים על המחלוקת הקשה של קורח ועדתו מול משה רבנו ע"ה. הבה ניכנס קצת לפרשת הסבוכה הזו שנוכל לקבל פרספקטיבה נכונה שתשפוך אור על הפרשה.
בשונה ממה שנדמה במבט ראשון, קורח כלל לא היה אדם רגיל מהשורה שהחליט יום אחד לצאת לריב ולערער על סמכותו של משה רבנו. קורח היה אדם פיקח, וגם אדם בדרגה רוחנית גבוהה. הוא רצה בסך הכל להתקדם ולהתעלות לדרגות רוחניות גבוהות יותר ולהתקרב יותר לבורא עולם. לשם כך הוא מבקש להיות כהן כדי לעבוד את ה' ולעשות לו נחת רוח.
עצם העובדה שלא כל העם יצא חוצץ נגד קורח, תעיד על דרגתו הגבוהה. כולם ידעו שהוא צדיק, ואף אחד לא פסל את דבריו וטענותיו מכל וכל.
דבר פלא מביא האדמו"ר רבי משה טייטלבוים זי"ע, בספרו 'ישמח משה' הוא כותב שהוא זוכר עדיין את עצמו בגלגול הקודם כשהיה בדורו של משה רבנו, והוא זוכר את תקופת מחלוקת קורח עם משה רבנו. לדבריו גדלותו של קורח כלל לא הייתה מוטלת בספק, ולכן על אף שעם ישראל הכיר במשה רבנו כמנהיג העם, כשהם ראו עין בעין שהוא עולה להר סיני והקב"ה מדבר איתו כדבר איש אל רעהו. הם זכרו היטב את כל הניסים והנפלאות שהוא עשה להם בשליחות ה', למן המכות במצרים וקריעת ים סוף, ועד הורדת השליו, הורדת המן וכו'.
בכל זאת מאחר ודווקא קורח הצדיק יצא נגד משה רבנו הדבר בלבל אותם לחשוב שמא אולי הוא צודק בטענותיו. כשנשאל הרה"ק ר' משה טייטלבוים לאיזה צד הוא נטה, השיב שבאמת לא ידע מה לעשות ולא נטה לשום צד, הוא ניסה שלא להתערב כלל במחלוקת  ורק השקיף מהצד.
קורח לא חיפש לעצמו כבוד ומעמד גרידא, וודאי שלא רצה סתם להוריד את מנהיגותו של משה רבנו, הוא יצא לדרכו ממניעים כשרים לגמרי. חיפש לקיים עוד מצוות שיהודי רגיל אינו יכול לקיים שהרי ישנם מצוות רבות שרק כהן יכול לקיים; להקריב קרבנות, להיכנס למקומות המקודשים ביותר בתוך בית המקדש, לאכול את מאכלי הקודש המיוחדים, תרומות ומעשרות ובשר הקודש שרק כוהנים יכולים לאכול.
ובכל זאת, ברור שהיה אסור לו לעשות זאת, בפרט כשהדבר היה כרוך במחלוקת, בכך הוא הפסיד את כל עולמו. כי הרי זה מצוה הבאה בעבירה, מה גם שהוא חלק על איש האלוקים משה רבנו שהקב"ה מינה כדי להנהיג את עם ישראל.