איך מתמודדים עם חוצפה מצד הילדים?

מוטי היה בן חצי שנה כאשר ניצב על ארבע ונענע את המעקה של עריסתו. מה הוא חשב? בראשו הקטן והתמים חלפו מחשבות כה יומרניות. הוא חשב שהוא יצליח להזיז את המעקה ממקומו. זה מה שהוא בדק. חקר את זה לעומק, התנסה בכל מרצו וגילה שלא. המעקה הזה חזק מדי ואי אפשר לטלטל אותו במחי יד.

פנים חדשות ובלתי מוכרות ניצבו בפתח החדר. הילדים סקרו אותו לרגע קט וכבר הבינו מה זה אומר: מורה ממלא מקום נכנס לכיתה. מבט בזק עבר בחופזה בין התלמידים, מבט מלא משמעות. לחלק מהם הבעיר המבט הזה אש להבה של סקרנות משולבת ברצון לנצל הזדמנות. מה טומנת בחובה ההזדמנות הזאת?

"מה לומדים עכשיו?" שאל דודי, הראשון שמתנדב למשש את המצב. קבוצה של ילדים תלו מבט מתעניין. מה פשר ממלא המקום הזה ומה טיבו? עוזי היה נמרץ ונועז מדודי. הוא שלף בקבוק מים והחל מתיז לכל עבר בעזוז נעורים.

"אתה תביא אישור מנהל", בקע קולו של ממלא המקום מגרונו בבטחה. "אתה תחזור לכאן בהמשך עם אישור, ואתה", פנה לדודי, "אחליט תכף מה בעניינך".

שוב חלף מבט שקט בין הילדים, מבט שאמר: "הי, חבר'ה, הוא שולט פה בעניינים. תיזהרו, כי הסמכות בידיו". אחרי הרגע הזה כבר קוטלגה דמותו של ממלא המקום כבעל שליטה ומשמעת. כבר לא ניתן היה להתעלם מקיומו, והילדים הפנימו את העובדה שלא כדאי להתחיל אתו. יש לו קשר עם המנהל וביטחון עצמי להעניש. כדאי לבחון את האפשרות להקשיב ולציית.

בתיאורו של מוטי נשקפת בעצם אותה סיטואציה שחווה כיתת התלמידים מול ממלא המקום. מוטי ממשש את חוזקו של הגבול, וגם התלמידים עושים זאת. הם מנסים לזעזע את הגבול, לבדוק את חוזקו. לוודא אם הוא עמיד אם לאו וכך לכלכל את צעדיהם.
 

מה הגבול?

ילדים בכל שלב חדש ומול כל סיטואציה חדשה בודקים את הגבול. הם מגששים סביבם כדי להבחין היכן הגדר. ממש כמו סומא באפילה הם בוחנים את הסביבה ואת האופן שבו היא מגיבה למעשיהם. אם אני דוחף – הגדר זזה? אם אני מכה – העצם שמולי נשבר? על פי התגובה יוכל הילד לנחש את חוזקו של הגדר שמולו.

בפעם הראשונה ששומע הילד את המילה 'אסור' הוא מיד בודק מה משמעותו של ה'אסור'. איך הוא ידע? על ידי ניסוי. רק כאשר הוא יתנסה בעצמו בדבר האסור, יוכל לדעת מה הן תוצאותיה של פעולה כזאת.

ילדים בבית יודעים לזהות את המנגינה של הוריהם ולקבוע על פיה את המשמעות הנלווית של דבריהם. פעם אחת אמרה אמא: "תיכנסו למיטות". אבל בסוף דבריה היה מין סימן שאלה כזה שמנגן את הדברים בצורה של הצעה, משהו נתון לבחירה, בלתי החלטי וממש לא סופי.

פעם שניה אמרה אמא: "תכנסו למיטות!" בסוף דבריה היה הפעם סימן קריאה כה נחרץ שאף אחד לא העז להתעכב בדרך. אמא אמרה להיכנס למיטות! מבעד לדברים שלה בצבצה עוצמה זאת שהכריזה: חייבים להיכנס למיטות תכף ומיד. אוי ואבוי למי שלא יעשה את זה בזה הרגע...

המילים היו אותן מילים, אבל הילדים ידעו לזהות מתי היה זה רציני, ומתי גמיש ורכרוכי.

בבית משפחת מלכה היה תמיד בית מסודר. הילדים היו אורזים את חפציהם בתום כל פעילות. משחק או ארוחה הסתיימו תמיד בארגון החפצים בסדר מופתי. הילדים המחונכים המשיכו לשמור על הבית המסודר והרוו את אמא שלהם רוב נחת בנושא. זר כי נכנס לבית לא יכול היה אף פעם לדעת מה נעשה בו. האם אכלו כאן? ציירו? שיחקו? העיפו כריות? מה פתאום. הכול תמיד שוכן במקום בסדר נפלא ומושלם.

כאשר בגר איציק הבכור הוא נסע ללמוד בישיבה מחוץ לעיר. הוא חזר לשבת חופשה בתחושת מלך ממש. כולם התרגשו לכבודו והכינו לקראתו והבית לבש חג. איציק הגיע הביתה ורצה כל כך לחוש את הבית. אבל הוא לא ידע מה היא בדיוק ההגדרה שלו. האם הוא ממש ילד כאן בבית או שכולם מבינים שהוא כבר עצמאי? הרי יש לו אפילו מיטה במקום אחר! בישיבה.

איציק פתח את המקפיא והוציא לעצמו גלידה. כילד בבית הוא אף פעם לא עשה זאת, כי בבית תמיד מבקשים רשות. אבל עכשיו זה משהו אחר. הוא היה בטוח בכך.

אבא נכנס לחדר ואיציק זע באי נוחות. בתת מודע הוא ידע שיש פה איזו שאלה שעומדת באוויר. השאלה דנה בנושא די רגיש. השאלה הזו דנה במעמדו. האם הוא יכול לקחת כאן מה שהוא רוצה? היתה משמעות רבה לתגובה של אבא בעיניו. יש בתים שילדים לוקחים דברים מן המקרר והמקפיא בלי רשות. אבל אצלם זה אף פעם לא היה. אז מה עכשיו? אבא שלו ניגש ואמר לו: "איציק אתה באמת גדול ועצמאי. אבל לפעמים שומרים בבית דברים עם מטרה ותוכנית. גם אני לא פותח קופסת עוגות בלי לשאול את אמא אם שמרה אותן לשכנה או ייעדה אותן לאיזו מטרה. אף שאתה גדול, אנחנו מצפים שתמשיך לשאול רשות". איציק קיבל את הדברים, נראה היה שהוא אפילו ציפה להם. את הגלידה הוא הפסיק ללקק, תוהה מה דינה. אבל אבא המשיך: "ועכשיו תאכל את הגלידה, כי היא ממש נקנתה בשבילך".

כאשר ילדים מנסים לזעזע את אחד הגבולות בבית, הרי שזו שעת מבחן. הם בודקים. זה הזמן לענות להם על השאלה שטרם נשאלה בפה, אך מרחפת היא בהחלט באוויר. כך קורה בפעם הראשונה שילדים מרימים יד, מרביצים, מתחצפים או מפרים את כללי הבית. יש באוויר ציפייה דרוכה שכולנו זוכרים אותה מהחוצפה הראשונה שהשמיע הילד בכיתתו של מחנך חדש.
 

פעם ראשונה

מוריה היתה מתוסכלת בפעם הראשונה שילדיה רבו. היא חשבה שילדי השכנים רבו מרגע היוולדם, ולכן היתה בטוחה שהשלום השורר בין שני ילדיה הולך להישמר על כנו לעולמי עולמים. מה מאוד רבתה אכזבתה כאשר נכנסה הביתה ומצאה אותם מכים זה את זה ברוגז רב. האומנם זה קורה גם לה? האם באמת הילדים שלה מרביצים? היא עמדה מולם נבוכה וחסרת אונים, כאילו סטרו לה בפרצופה שלה. האם זה יכול להיות? טוב שבאותו רגע דפקה השכנה ואמרה לה: "זו רק פעם ראשונה, אבל תעצרי אותה. גם אם זה לא יצליח לעצור את הפעמים הבאות, זה לפחות יעביר להם את המסר שזה לא מקובל עליך".

בפעם הראשונה יש משמעות רבה לתגובה, משמעות גדולה יותר מאשר לפעמים אחרות. המשמעות העיקרית היא שבפעם הראשונה עדיין ניתן למנוע את הפעמים האחרות.

גילי היתה תלמידה חלשה. היא התרגלה שהמורות מוותרות לה, הרי ציונים גבוהים אין ביכולתה להשיג. היא הגישה מבחנים ריקים, ואת שיעורי הבית כלל לא חשבה להכין. כך זה היה כבר במשך השנים האחרונות ועבר בשתיקה אצל כל המורות.

המורה אביבה היתה אחרת. כבר ביום השני ללימודים בדקה את כל המחברות ומול מחברתה של גילי הרימה את קולה בחוסר אמון: "גילי? אין לך שיעורי בית???" גילי הסמיקה מאוד, אבל הבינה את המסר. המורה לא מוכנה שתהיינה כאן תלמידות בלי שיעורי בית. מאז דאגה להשלים את שיעורי הבית דבר יום ביומו. לקראת המבחן הראשון היתה גילי מוטרדת, ולא בכדי. המורה אכן סירבה לקבל את המבחן הריק שהגישה. "את תיבחני מחר שנית", אמרה. "אני מוכנה להפחית לך חומר וגם לא מחייבת אותך לקבל ציון מושלם. אבל ללמוד ולהיבחן – את חייבת". אולי נראה שהמורה הציקה לה, לא התחשבה, ודרשה ממנה יותר מדי. אך בפועל הוכיח מצבה הרגשי של גילי כי היתה כאן מסירות של ממש. גילי החלה להשקיע ולהאמין בעצמה. היא אמנם נבחנה רק על חומר חלקי וגם ציונים של מאה לא קצרה. אבל היא היתה תלמידה מלאה סיפוק וחוויה של למידה. היא היתה תלמידה שווה שהיא חלק ממעגל הלמידה המתרחש בכיתה. גילי פשוט למדה.

המורה אביבה חושפת את הכלי שלה: "החכמה היא לעצור התנהגויות כאלו בפעם הראשונה שבה נתקלים בהן", היא מסבירה. "אם מראים לילד בפעם הראשונה שאנחנו מסכימים להתנהגות שלו, אז קשה הרבה יותר לעצור אותה. כי בפעם הראשונה הילד עדיין דרוך לראות את התגובה. בצורה הזאת אני מביעה התנגדות לייאוש שילדים סגלו לעצמם, ולחוסר האמון שלהם בעצמם. אני מוכיחה להם כי אין לי ספק בכך שהם ינסו ויצליחו. הילדים משיבים לי על כך בחזרה באמון ובמוטיבציה. יש להם בטבעם רצון בריא ואפשר להדליק אותו עם הדרכה והכוונה של תנאים מתאימים".
 

חוצפה יסגה

בעקבתא דמשיחא, בימים שכבר נשמעים פעמי משיח, תופעת החוצפה גם היא מאפיינת. כולנו מקווים לראות בה את אחד הסימנים לגולה הקרבה, כי בינתיים היא מזכירה לנו לא פעם את היותנו בגלות.

כאשר ילד מעז פנים ופונה בצורה בוטה להוריו הוא בעצם מגשש אחר הגבול. המופקדים על אותו גבול הם ההורים שלו והם חשים את כובד האחריות המוטלת עליהם. הגבולות לא נועדו רק לשרת את החיים הנוחים של השגרה בבית. מטרתם של הגבולות היא לחנך את הילד להתגבר, להתאים את עצמו, לעדן את התנהגותו, לשלוט על דחפיו ולעבוד את אלוקיו.

כאשר הורים חשים את הגבולות שהציבו מזדעזעים, הם מרגישים איך התפקיד מעורר אותם, קורא להם ומאיץ: בואו תעשו מעשה!

לפעמים התחושה היא תסכול, כאילו התפקיד שלהם בא מולם בתביעה ואומר: הי, נכשלתם. משהו פה לא מסתדר בצורה נכונה! אתם לא בסדר, עובדה שדברים כאן מתערערים.

גלות הדעת היא הגדרה טובה לבלבול שחשים הורים מול תופעת החוצפה. ההתלבטות הגדולה מה לעשות וכיצד להגיב, התהייה והחיפוש אחר הדרך הנכונה והטובה. החשש מפני קצרים בתקשורת ופגיעה ברגשות ובשלווה – כל אלו ועוד מפריעים את הריכוז וגורמים לסיטואציה להיות מורכבת עוד יותר.
 

חשבתי שרק פה

נעמה היא אם חורגת לבתיה בת השלוש עשרה. בתיה היתה בת שנתיים כאשר נשאה נעמה לאביה. מאז היא האם המגדלת אותה. לבתיה אין עוד אם בתמונת חייה. סיפור חייה העגום חושף אם רחוקה ומתמודדת בארץ רחוקה, המחפשת שם את עצמה. נעמה מגדלת את בתיה במסירות, לא פחות ממה שמגדל בעלה את הבן הביולוגי שלה. הם משקיעים את נשמתם ולא חוסכים דבר מילדיהם. במשך השנים נולדו להם עוד ילדים, והבית התוסס מלא חיות ושמחה.

באסיפת הורים שנערכה בבית ספרה של בתיה התעכבה נעמה שעות ארוכות. לאחר שלוש שעות שבה הביתה חדורת כוחות חדשים. "מה נתן לך כל כך הרבה כוח?" אבא של בתיה ציפה לשמוע בשבחה של בתו. מה יכול כל כך לשמח את אשתו?

"פשוט קלטתי שאנחנו נורמליים", הכריזה נעמה בהקלה עצומה. "חשבתי שבתיה מתחצפת בגלל שהיא בת חורגת שלי, ואין לנו תקשורת מספיק טובה כי היא לא בת ביולוגית שלי. אבל גיליתי שכל האימהות מתמודדות! ספרה שם אמא אחת על מאבקי כוח קשים ואחרת על חוסר תקשורת כואב. איזה נס שהן הסכימו לשתף. אני רק שתקתי ולא דיברתי, ופתאום תפסתי שזו בכלל לא בעיה פרטית שלי, אלא של הרבה אימהות לילדות מתבגרות. קיבלתי מזה הרבה כוח להתמודד".
 

אז מה עושים?

איך מתמודדים עם תופעת חוצפה שחודרת לבית? מה עושים מול ילד שמתחצף? יחד עם כללי 'עשה' יש גם כללי 'לא תעשה'. מה לא עושים עם ילדים מתחצפים?

הכלל הראשון – אל תאשימו את עצמכם. אתם יכולים לבדוק את המניעים ולברר את הרקע. חשוב מאוד להתבונן בגורמים ובחומרי הבערה שקדמו לאש המתפרצת. אבל לא להאשים! הדבר האחרון שחסר למתבגר מגשש – הוא הורה חלש. אם תלקו את עצמכם ותתנו למצפון לנגוס בכם, תהפכו להיות יותר חלשים וילדכם לא יוכל למצוא בכל את העוצמה שהוא זקוק לה כל כך דווקא עכשיו.

הכלל השני – פנו מזמנכם להקשיב לילד. צאו אתו להליכה משותפת או הסבו לארוחה שקטה. אפשרו לו לדבר, אולי יבחר לשתף במה שמעיק עליו? הידברות יכולה להיות תחליף נפלא להבעת המצוקה, כי באמצעותה ניתן לפתור או למזער אותה.

במקרים רבים החוצפה של הילד נובעת מן המצוקה שלו ולא מרגש שלילי כלפיכם. חובה לזכור זאת ולא לערער את כל הביטחון שלכם כהורים. ילד לחוץ לקראת מעבר לישיבה חדשה, או ילדה שדואגת בגלל מצב כלכלי דחוק שהוגנב לאוזניה. ילדים בדורנו נחשפים למקרים של חולי ואבדן והם לפעמים כורעים תחת הנטל הרגשי. כהורים אתם הכתובת הראשונה לפול על צווארכם ולפרוק את כל הרגשות הטעונים. פעמים רבות מהווה החוצפה דרך לקרוא לכם לעזרה.

הכלל השלישי – אל תתביישו. אם הילד שלכם מתמודד, וגם אם הקשר ביניכם מאיים להיפגם – אין בכך אות קלון כלל וכלל. אתם יכולים להמשיך לזקוף את ראשכם בהודיה לקדוש ברוך הוא על שנתן בכם את האמון שאתם יכולים לגדל את הילד הזה. גם אם אין בכליכם את הדרך הנכונה להתמודדות עדיין תוכלו בכבוד רב לבקש את הכלי הזה ממישהו אחר. כשאין לכם בבית מערוך אתם מתביישים לבקש? זכרו שאין הבדל כה גדול בין שאילת עצה להשאלת כלי. אין כל סיבה להתבייש ולהסס כאשר מבקשים עצה חינוכית. להפך, ככל שהנושא יקר וחשוב כן ראוי להיעזר ולרתום בעבורו את כל מי ומה שאפשר.

הכלל הרביעי – בדקו את הגבולות שהצבתם בבית והחליטו על מה אתם באמת שמים את כל כובד המשקל. בכל בית יש כללים שהם בסיסיים ואי אפשר לעבור אותם. יש גם כללים שאפשר להגמיש. תנו דעתכם לגיל לסיטואציה ולתנאים מסביב, ונסו לבדוק מה גרם להתפרצות. הפרידן בין הגורם לבין התוצאה. כך יתכן שהילד מתוסכל מדבר מסוים וזה לגיטימי. אך הצורה שבה ביטא את תסכולו אינה מקובלת עליכם. הסבירו לילד את ההבדל שבין תחושות דיבורים ואופן הביטוי שלהם.

הכלל החמישי – גם אם השתמשתם בשמאל הדוחה - אל תשרפו את הימין המקרבת. גם אם ראיתם לנכון להעניש או לגעור – אל תגמרו עם כל רעיונותיכם לפנק ולאהוב. דווקא זה שאתם הורים מתיר לכם להחליט להעניש ולהמשיך בד בבד לאהוב. ככל שתשכילו להמשיך לשלב בין השניים, יהיה כוחכם גדול. כך למשל אם הילדה התחצפה ונמנע ממנה טיול, אין זה אומר שתיקחו לה את הממתקים. אם הילד נענש שלא ייסע לחתונה – בכל זאת שתפו אותו בשיחה המשפחתית ובבדיחות הנשמעות. עזרו לו להיחלץ ממצב רוחו הירוד, אף שאת העונש לא תבטלו.

הכלל השישי– אולי ישמע לכם מיותר. אבל אל תתחצפו! אם אתם מצפים מילדכם לכבד מבוגרים – היו אתם הראשונים להדגים להם את ההתנהגות הזאת. כבדו את המבוגרים מכם וזמנו להם את ההזדמנויות לראות זאת. אל תרשו לעצמכם לתקן את העולם ולדבר בבוטות ובד בבד לצפות מהם לפנות לכל אחד בעדינות ובאצילות. ילדים מחקים את הוריהם, גם אם לא בטווח הקצר. רישומם של דבריכם יהיה ניכר בדיבור שלהם, גם אם ייקח להם כמה שנים לבטא זאת.