ארבע תפיסות שגויות על היקום

צביקה שואל: "שלום. למדתי שגודלו של כדור הארץ הוא כגרגיר ביחס לגודל השמש, ויש ביקום כוכבים שגדולים יותר מכל מערכת השמש שלנו! הגודל האדיר של היקום גורם לי לחלישות הדעת, בפרט כשאני חושב עד כמה האדם קטן, ועד כמה אלוקים חייב להיות גדול ואינסופי. איך אפשר לתפוס זאת?"

שלום צביקה, ותודה על שאלתך.
למדת כי היקום אדיר בגודלו, ויש בו טריליוני טריליונים של כוכבים, חלקם גדולים ועצומים. אך יש עוד מספר ידיעות מדעיות שכדאי לך להכיר, שמשנים את כל תמונת המציאות:
 
1. אנו מתפעלים מכמות הכוכבים שיש ביקום. אך גילוי האטומים הוכיח שאפילו בדברים הקטנים ביותר בעולמנו - נמצאים מספרים בלתי נתפסים בכמותם. בכפית אחת של מים יש יותר אטומים - מאשר יש כפיות של מים בכל האוקיינוס!
במוחו של אדם אחד יש יותר סינפסות (-קשרים בין נוירונים) מאשר יש כוכבים בכל הגלקסיה. ובשונה מן הכוכבים המפוזרים, הסינפסות במוחו של האדם נמצאים בקשר הגיוני, פועלים יחד והמאפשרים את הפעילות המוחית.
ההתפעלות מכמויות ומספרים משתנית, ברגע שאנו מבינים כמה כמויות ומספרים יש בכל מקום שאליו נביט. אפילו בדברים הזעירים ביותר מסתתרים מספרים בלתי נתפסים בכמותם. בכל חפץ מסתתרים חלקיקים במספרים כה גדולים שלא נוכל לתפוס בדעתנו. הידעת שבגרגיר אחד של חול יש יותר מחמישים טריליון אטומים? אילו היו האטומים בגרגיר חול גדלים לפתע, הם היו נראים לנו כגלקסיות מלאות במיליארדי כוכבים. אילו היה תא זעיר אחד בגופנו גדל לגודל של הר, הוא היה נראה לנו כמו עיר אדירה ומורכבת המלאה ביצורים מכאניים שפועלים ביניהם בשיתוף. כל אחד מאיתנו הוא מעין ג'ונגל מהלך של מיליארדי מכונות חיות. הכמות של המספרים אינה רלוונטית כלל, כאשר אנו יודעים שאפילו הדברים הקטנים ביותר יכולים להיות מורכבים מביליוני מיליונים של חלקיקים.
 
2. אנו מתפעלים מגודל. אך כיום אנו יודעים שהמרחב הוא רק אשליה פיזיקלית. מחקרים מלמדים כי בעבר היה היקום כולו, על כל הכוכבים האדירים והגלקסיות האדירות שבו - צפופים ומכווצים כולם בתוך נקודה סינגולרית אחת שאינה עולה בגודלה על גרגיר חול!
מבחינה תיאורטית היה ניתן לדחוס את כל האטומים של מגדל אייפל, לתוך ארנק כיס; את כל האטומים של העולם כולו ניתן היה לדחוס לתוך גרגיר. גם המוצקות והחוזק של החפצים הגדולים ביותר - אינה אלא אשליה פיזיקלית - שהרי הם כולם מורכבים מחלקיקים זעירים שנעים במהירות מדהימה, ובזכות תנועתם המהירה יוצרים אשליה של גודל ומוצקות. אילו רק היו מפסיקים החלקיקים מתנועתם האדירה, היה הנפח האדיר שלהם נעלם כלא היה, כל המוצקות והחוזק והגודל של כוכבים היו נעלמים בשבריר שנייה. זוהי הוכחה נוספת למאמר: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" (ברכת יוצר אור). אילו היה עוצר ה' את התנועה של החלקיקים, היה היקום כולו חוזר בן רגע לתוהו ובוהו. כל הגדלים העצומים ביקום אינם אלא אשליה.
 
3.אנו טועים לגבי מרכז. גם המושג "מרכז" הוא אשליה. מאז רגע הבריאה, היקום מתפשט לכל הכיוונים (בדומה לבלון שמתנפח), כך שאין אף נקודה מדעית ביקום שניתן לכנותה בשם "מרכז היקום". המקום היחיד שניתן לכנותו בשם "מרכז" הוא רק היכן שנמצא הצופה - המקום שממנו נחקר היקום.

4. אנו טועים לגבי זמן:
תורת היחסות מלמדת שאין מושג של זמן אובייקטיבי. בכל מקום שאליו ניקח שעון - מחוגיו ינועו לפי קצב המהירות שבה הוא נתון. באופן דומה, אם אסטרונאוט היה טס בחלל במהירות שקרובה למהירות האור, הוא היה מסוגל בימים ספורים לנוע עשרות שנים לעתיד של כדור הארץ. מכיוון שהמושג "זמן" תלוי במהירותו של הצופה, לא קיים מושג של זמן אובייקטיבי ביקום. אין הבדל אמיתי בין מיליארדי שנים לבין ימים ספורים, כי אם רק מהירות פיזית ועוצמת כח הכבידה שבה חפצים נתונים במרחב. אם נרצה לצעוד צעד אחד קדימה, לייבניץ טען שהזמן הוא בסך הכל חוויה של התודעה, תפיסה אנושית שלא קיימת בפני עצמה (מונח דומה בביולוגיה נקרא בשם "תפיסת זמן"). אם צדק לייבניץ, ניתן לומר שלפני בריאת האדם לא היה כלל מושג של "זמן" ביקום, בדיוק כפי שלא היתה קיימת מוזיקה (מוזיקה היא רק פרשנות מוחית של גלי קול. וגלי קול כשלעצמם הם תנודות חסרות צליל).

5.ורבים טועים לגבי אלוקים:
רק אדם בעל גוף הנמצא בתוך מציאות של מרחב, גודל, כמות, נפח - מסוגל להתפעל ממושגים כמו גודל וכמות. כי האדם משווה את עצמו לדברים גדולים ממנו, או רבים ממנו.
אך אלוקים הוא אינסופי, חסר גבולות. אלוקים הוא לא קטן ולא גדול, לא נמוך ולא גבוה, לא רחב ולא קצר. הוא נמצא בכל מקום ובכל זמן, כי הוא אינסופי. אין במציאות שום דבר - גדול או קטן - שיכול לשוות לאלוקים. פירוש הדבר שאין מבחינתו של אלוקים כל הבדל בין החלקיק הקטן ביותר שמרצד בתוך אטום זעיר, לבין הכוכב הגדול ביותר, או הגלקסיה עם הכוכבים הרבים ביותר. מבחינתו של אלוקים, גודל וכמות אין להם אף משמעות. כי הוא עצמו אינו בעל גודל או כמות, כך שאין משהו גדול מידי או קטן מידי, שישווה אליו.
 
ובלשון זו נאמר לבני ישראל: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז).
גודל וכמות אינם מקנים לאף חפץ משמעות, התודעה והבחירה הם שמקנים משמעות וקשר אישי עם הקב"ה. אם נביט ביקום, נמצא שגלקסיה וכוכב אינם מסוגלים לחשוב ולהבין דבר, כי הם אינם יותר מגופי חומר משוטטים. היקום מלא באור, אך רק יצור בעל עיניים מסוגל להבחין באור הזה. לכוכב אדיר בגודלו אין עיניים, ואין בו יכולת להבחין באור. פירוש הדבר שאפילו העיניים הזעירות ביותר מסוגלות לקבל יותר אור מאשר ענק חסר עיניים. כך בנמשל: בכוחו של האדם לקבל הטבה והשגחה ("אור") מן הבורא האינסופי יותר מכוכב ואפילו גלקסיה, דווקא משום שיש לאדם "עיניים". הוא יכול לראות, כלומר לדעת ולהבין. ולכן ביכולתו לקבל יותר ידיעה וקשר עם הבורא. בעלי חיים אינם חושבים, ואין להם יכולת להשיג ידיעה על בוראם, הם כחסרי עיניים מבחינה זו. אך לאדם יש דעת ויכולת להכיר את בוראו ולבקש לעובדו, ולכן הוא צריך לקבל השגחה יותר מכל היצורים והחפצים ביקום, לא בגלל שהוא גדול, אלא משום שיש לו עיניים לראות. עיני השכל והלב. זו הסיבה שהאדם הוא נזר הבריאה: "ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים ברא אותו" (בראשית א, כז), "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז).
 
כך המחיש דוד המלך את ההתפעלות מהיקום האדיר: "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?", אך מיד לאחר מכן הוסיף: "ותחסרהו מעט מא-לוהים וכבוד והדר תעטרהו!" (תהילים ח, ד). למרות שהבריאה מופלאה ומדהימה, ה' הפך את האדם לנזר הבריאה, ועיטר אותו בכבוד והדר כאשר ברא אותו בצלם אלוקים. הם שמייחדים את האדם, מקנים לו משמעות וקירבה רוחנית לבורא יתברך יותר ממיליארדי אטומים ומיליארדי גלקסיות. העובדה שקיבלת עיניים, ונבראת בצלם אלוקים.