אולי עד היום חייתי בחושך? דבר תורה לפרשת בלק

כשבלק – מלך מואב, שלח להביא את בלעם כדי שיקלל את עם ישראל, הוא אמר לו כך: "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ, עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" (במדבר כב, יא). מה המשמעות של המילים הללו? מה הפירוש "כסה את עין הארץ"? איזה עיניים יש לארץ? וגם, מדוע בלק נזכר ביציאת מצרים, שאירעה לפני ארבעים שנה?
פתרונו של מקרא הוא כך: העין, הוא האיבר המנחה את האדם בדרכו. אלמלא היא, לא היה אדם יודע לאן לנטות, מתי לקחת ימינה ומתי שמאלה, ללכת או לדלג.
למרות שהעין רואה את אשר לפניה, עדיין אין בכוחה לברור לאדם את עצמה של הדרך אשר ילך בה. כלומר, האם כדאי לו ללכת בה, האם דרך זו תקרב אותו אל ייעודו או שמא להיפך. העין רואה רק את המעטפת החיצונית, את המכשולים החיצוניים, אבל לא את המהות, את הפנימיות. כדי להבין ולדעת גם את מהות הדרך, על האדם להצטייד בעין נוספת – עין הדעת. מי שממליך את דעתו על גופו, אינו יוצא לדרך עד שהוא נמלך (מלשון מלך) בה תחילה, היא המתווה לו יעדים ועל ידה הוא חותר ומפליג. עין הבשר, קצרת טווח היא מאוד, והיא אינה משגת ואינה מנחה אותו אלא עד קצהו של האופק הקרוב בלבד.
אדם המונחה על ידי עין בשר לבדה, גרוע הוא מן העיוור, משום שהעיוור מודע למגבלותיו ומחפש הוא כלי עזר אחרים, ואילו הוא טועה לחשוב שהוא רואה, כך שבעצם הוא עשוי להלך כל ימיו במשעולים צרים שגויים, וסופו שיתקל בקיר מצוק גבוה.
משום כך, הסנהדרין וחכמי ישראל נקראים "עיני הקהל" (ויקרא ד, יג ועוד) או "עיני העדה" (במדבר טו, כד ועוד). חכמי ישראל הינם בעלי מבט זך, ארוך טווח, ומכוחו הם מנחים את העם כולו בדרך החיים.
נמצאנו למדים, שיש שני סוגי עיניים: עין בשר – עין ארצית, ועין הדעת – עין רוחנית.
מלך מואב רואה את עם ישראל, העם שיצא ממצרים בניסים גלויים המנוגדים בתכלית לעין הארצית. העין הארצית רואה רק טבע, ומה שמעניין אותה הוא בעיקר עניינים ארציים. מואב היו עם מגושם ומלאי תאוות ויצרים שליליים, וכפי שמספרת לנו סוף הפרשה שבנותיהם התחכמו וחיפשו עצות כיצד להכשיל את ישראל בענייני קדושה.
בלק רואה שדרכו של עם ישראל אפופה באינספור ניסים, והוא מתחיל לחשוש שאולי הוא טעה בדרך. אולי באמת ישנה נקודת עומק מוסתרת בעולם, איזה ממד של פנימיות הצפון "מתחת" הארץ הגשמית. אולי עד היום חייתי בחושך?
אומר בלק - "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ". מציאותו של עם ישראל שיצא ממצרים, קיבל תורה וחי על פיה, מכסה את הארציות ומערפלת את עין החומר המגושמת שלי ושל בני עמי.
נוכחותם של ישראל מולו, מציבה בפניו אתגרים של קדושה, והוא זועק ומזעיק את בלעם על מנת שיפסיק בכוח פיו את התופעה הרוחנית המרוממת הזו, שהוא רואה בה סכנה קיומית מיידית לעם מואב. לא סכנה גשמית של כיבוש ושעבוד, אלא סכנה עמוקה יותר - המצע הנפשי עליו מושתתים חיי מואב, עשוי לפקוע. תכנים רוחניים עשויים לכפות עצמם עליהם ולבלבל עליהם את עולמם המגושם.
אינה דומה שמיעה לראייה. בלק אומר: "והנה הוא יושב ממולי". הנוכחות של בני ישראל מול פרצופו הטמא, אינה נותנת לו מנוח.
במקום שבלק יחשב מסלול מחדש ביחס לעצמו ויתמודד עם האמת, קל לו יותר להתעלם ולנסות להשמיד חלילה את העם היהודי. כך הוא עשה בסופו של דבר, הוא גרר חלקים מבני ישראל אל ה"ארץ", והחטיא אותם עם בנות מואב.
ככל הנראה, זו הסיבה שבלעם קרא על עצמו "שתום העין" ("וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן"). עין אחת הייתה סתומה – עינו הרוחנית. עין הדעת.  
בתוך כל אדם יש גם משה רבינו וגם בלעם, גם יצר טוב וגם יצר רע. עלינו להשתמש בשני סוגי העיניים, לראות את הקדוש ברוך הוא בכל פינה ובמילים אחרות – לחיות באור.