אז מה יותר חשוב: אהבה או יראה?

באיזשהו רגע ביום עצמאי שכזה, בו המחשבה קיבלה קצת מנוח, הבנתי הבנה חשובה. הבנתי, שאני רוצה לעשות מצוות כדי לחיות בשלמות - ולא לחיות בשלמות כדי לעשות מצוות. המצוות הן האבנים הזוהרת המרכיבות את הדרך ל'ארץ לעולם כן'. הן הדבר החשוב ביותר במציאות שלנו. הן כלי הדיוק בין האהבה שלי לתאווה שלי. הגבולות של כלי הקבלה שלי, ומדייקות את המידה והאופן שבו אני מקבל חיים מהקב"ה בכל רגע ורגע. בלעדיהן אני כמו עיוור בחושך. ומאידך, אם אנחנו הופכים את המצוות וקיומן לתכלית, אנחנו עלולים להיות מוכים באור סנוורין, לעמוד באישונים מורחבים מול השמש הבהירה, ולראות בכל דבר ממול רק את החוק ולא את האהבה. רק את הצורה, ללא יופייה העדין והנשגב, רק את החוץ ולא את הלב.

כי ה' רוצה שאוהב, רוצה שאשמח, רוצה לתת לי מתנות ורק אני עלול בעיוורוני למנוע ממנו. והוא שם בתוכי אהבות שונות (ולעיתים אף שנונות) שמיוחדות רק לי. באופן שאני נהנה ממוזיקה, מריצה, ממשחק - כל אחד וההנאה הסובייקטיבית שלו, מהדבר האובייקטיבי שכולם מכירים. ואם הוא נטע בי את האהבות הללו, ודאי שיש להן מקום ופעולה לפעול בעולם, ודאי שיש להן קיום, והופעה נהדרת ונאדרת במציאות כולה. ואילו אז, אם אני מסרס אותן בתואנת ביטול זמן, ביטול תורה וביטול תכלית אני ממש ממש מעיד עדות שה' נטע בי דברים שעדיף לעקור עם כל השורש שלהם.

רבי שלמה היה כותב 'כן עכשיו, געוואלד ארוך, ואיזה קרעכץ בסיומו'. לפחות כך נראה לי. אמאל'ה, זה מפחיד רק לחשוב על זה, וכמה קלה האצבע על ההדק. ומה לעשות דרכו של עולם עוברת דרכנו, ואנחנו נוטים לעשות המון המון דברים ללא אהבה. רק מכח של עקשנות, של התמדה, של השגת המטרה והניצחון. אבל אי אפשר בלי לעשות מאהבה, את כל מה שעושים (כאן המקום להימנע מבדיחה צינית על חברת חומוס כלשהי...).

וזה לא אומר להכניס אהבה לדבר שכרגע אין בו, זה אומר להבין למה אני לא מרגיש את אותה אהבה לאותו הדבר. אולי לקחתי רק את הסממנים שלו? אולי נכנסתי בדלת הלא נכונה, ומאז אני מתעקש לספר לעצמי שזה כן החדר הנכון בתוך הלב, כשהחדר האמיתי נמצא פה ממש מעבר למחיצת הברזל שביני לבין אבי שבשמיים? ואולי זה פירוש "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד"?

כמה אומרים לנו כל פעם שגמישות היא חשובה, שהיא תכלית ואבן דרך להצליח לאהוב את עצמנו, מי שאנחנו היינו וכעת, כי ה' שם בי את האהבות שבי? ונכון, יש בי גם תאוות, ומידות לא מתוקנות, ועדיף שלא נתחיל למנותן... אבל בדיוק לשם זה יש מצוות. יש אור של תפילות עם דרך, שביל שמוביל את המעיין שכל כולו משתוקק אל הלב שבסוף העולם, שבסוף כל ההיעלמות ובתחילת הגילוי שהכל פה נועד למען שנחיה אותו, ולא כדי שנעביר את הזמן ונתעורר עוד בוקר עייפים, ונישא עוד יום על הגב, כמו כורי פחם מפויחים, עד לאותו הרגע שיתגלה לנו החיוך של אותו היום. כי ברוך השם, בחרנו לצאת מהאקראיות הקיצונית הזו של להיות עלים ברוח.

המציאות יכולה להיות מאוד אפורה כשערך המחויבות מטפס לשיא ודורש שלטון וממשלה על הכל, גם על חשבון האהבה. הנצח, מקומו נמשך מן החסד. קודם צריך לדעת לאהוב, צריך לדעת להשתוקק, לפחות ללב של הדברים. אחר כך, ההתמדה יכולה להיות גם במה שמחוצה לו. בכל מה שמקיף ומכתר אותו. הנצח, מקומו נמשך מן החסד. קודם כל צריך לדעת לאהוב, צריכים לפחות להשתוקק ללב של הדברים. ההתמדה והחוק ימשיכו להתקיים בכל כלי הדם שמכתרים אותו ומגנים עליו. ואיך אפשר לעורר את אותו שריר נוקשה?
הרי כל יום אנחנו אומרים "שמע ישראל" ומוסרים נפש. מתמסרים בשלמות, ולאן? לחוקים, או לאהבות שלנו שבאות מעצמיותו של הבורא. איך מתחילים?

לא צריך להמציא תורה, אלא רק להתבונן. הברכה נפתחת עם "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וכו'...". קודם כל תחפש היכן האהבות שלך, כמה אבק צריך לנער מהן, מאותו מחסן מוקצה מאחורי החדר הימני של הלב, שרביעית הדם שבו הייתה שמחה לקבל את תשומת הלב, לפחות כמו הרביעית של כוס הקידוש בשבת. ובמקום שתמצא אותן - תדע שהן יצירה שלמה שלו, ואל תתנגד להן. תן להן לפעול ולהפעיל אותך, ותבחר למה כן לקום ולעשות דברים, יותר מאשר לעסוק בלדחות את השליליות בביקורת מתמדת, על כך שאולי יהיה אפשר לחיות חיים חסרי פחד.

פחד הוא לא גבול, על אף שאנחנו לא פעם מרגישים שרק הוא הדבר המגדיר החזק שיש לנו להיאחז בו, כשספינת האהבה מטולטלת בים החכמה. פחד מגיע כשאני לא סומך על ה' ועל הדרך שהוא נתן לי, והמצוות והתורה שבאה להאיר לי את המציאות ולכוון אותה. והרי על עצמי מזמן אני לא סומך, כי לימדתי את הנפש הפגיעה שם בפנים שצריך לפקוח שבע עיניים על כל רצון שעולה, ובטח מסתתרת שם איזו תחבולה של השכן שלא יישן. כי האפשרויות לא מוגבלות. אבל המשך הפסוק רק בא להרגיע שיש על מי ועל מה להישען "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך", כי אין לנו מגן אחר לאהבות שלנו, ואין דבר כל כך מוחלט וחזק כמו אותו המגן, כדי שלא נברח רחוק מדי...שנאמר, 'אם רץ ליבך, שוב למקום'.