אבא זורק את הבנים שלו?

הבת שלי אמרה לי: "כולנו מחפשים שהזמן והמקום שאנחנו נמצאים בהם יתחברו עד אלינו. שנבין מה זה אומר, שנתקרב, שנשמע דיבור שפוגש אותנו. לפעמים המילים נכונות, אבל הן מדי חגיגיות או גבוהות ואני לא מצליחה לדעת איך הן קשורות אליי. היום קראתי שבית המקדש שנחרב, היה הבית שלנו, והמשמעות של החורבן היא כמו אבא שכועס על הילדים שלו וזורק אותם מהבית. אפשר לתאר את החורבן מהרבה זוויות, אבל הדיבור הפשוט הזה אמר לי משהו ונהיה לי צער מאוד גדול".

הלכתי עם הדיבור שלה אחר כך, ואותי בתור אימא הוא ממש תקע. אם יש אבא שהילדים שלו לא מוצאים חן בעיניו, הם לא בכיוון בשום אופן, אז מה, הוא זורק אותם מהבית?? מה זאת אומרת לזרוק אותם? לאן הם ילכו? מה יהיה בהמשך?

תחשבו על זה. אבא. לא אבא בקריזה, לא אבא בקטנות, לא אבא שמעולם לא עשה עבודה פנימית והילד הפגוע שבו השתלט עליו; אבא אמיתי. אבא במלוא מובן הסמכות, ההגנה, האהבה, האחריות, הדאגה לשלומי. אבא כזה, שכבר אלפיים שנה לא זכינו לחוות, זורק את הילדים? ואז מה? מה נהיה? הבעיה נפתרה? התקדמנו לאנשהו? זה לא נשמע לי נכון... זה לא יכול להיות.

יהודים של צורה

כשבית המקדש עמד על מכונו, היינו יהודים מאוד יפים. היינו יהודים של צורה. כזאת צורה מדהימה הייתה אז ליהודי, שהגאון מווילנה, שהיה בדרגה של תנא, אמר: "אני יכול להבין מה זה דרגה של תנא, אבל רק מאחרי חורבן הבית; בזמן בית המקדש אני לא יכול להשיג אפילו את המהות של היהודי הכי פשוט, חקלאי בגולן שעובד את האדמה, אני לא משיג מה הוא היה".

כי היינו יהודים של צורה. הכול היה מונח בתוכנו נכון. אדם מאיר, שמח, יושב טוב עם עצמו, אין לו רגשי אשמה, אין לו הרגשה שהוא רע. יש תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים שמנקים את הנפש בקביעות. על כל חטא יש כפרה, לא רק סליחה ולא רק תיקון; גם כפרה.

כפרה זאת חוויה שכבר אלפיים שנה אנחנו לא מכירות. אבדן הכפרה, משמעותו שהשם סולח לי כשאני מתחרטת, אבל אני לא סולחת לעצמי. השם חושב שאני טובה, אבל אני בטוחה שאני לא.

בזמן בית המקדש הכול ישב אצלנו נכון - מי אנחנו, מה אנחנו, מה השם חושב עלינו, מה העוצמה שלנו, מה היכולות שלנו ומהי המעלה המופלאה הייחודית רק לי מבין כל ברואי עולם.

להיות יהודי זה משהו מאוד נפלא בעולם. יהודי זה דבר ענק. יש לו כוחות נפש, יכולת בחירה ורצון עמוק ואינסופי להיות כל הזמן טוב יותר ויותר וללכת מדרגה לדרגה. רבי נחמן מברסלב אומר: "התכלית של הכל היא 'לאהוב את עצמו עם השם יתברך'". אלה המילים שמתארות את תמצית המסע הגדול. בתחילה אתה לא יודע מי אתה ואתה מלא ריחוק ובדידות, בדיוק הפוך ממה שרבי נחמן מתאר במילים "עם השם יתברך". אבל הסוף, החזון, התכלית, הם "לאהוב את עצמנו עם השם יתברך". כשזה קורה, יש לנו ממשלה על מלאכים.

בזמן בית המקדש, היו לנו המעלות היהודיות העצומות האלה, עוד לא איבדנו אותן. מאז חורבן הבית הן צללו לעומק החושך, טבעו במצולות ממש, ולכן את האור והשלמות שהיו ביהודי הכי פשוט בזמן בית המקדש אפילו הגאון מווילנה לא יכול לתאר ולשער.

אתגר

אבל אז נכנס יצר הרע לתמונה. האור המדהים של עם ישראל התעמעם, האש בלבם דעכה והניגון הפנימי נעלם.

הקב"ה הסתכל עלינו אז, בשלהי ירושלים הבנויה, ואמר: "תקשיבו, ילדים אהובים שלי, קרה לכם משהו לא טוב, השהות שלכם כאן איתי בתוך הבית נהיתה כמו מים עומדים בלי תנועה. אתם כבר לא מוציאים מעצמכם את מי שאתם. אני, כביכול, מפסיק להתאהב בכם. יש בכם משהו מדהים ואני לא רואה אותו כשאתם בתוך הבית. אני חייב לראות אתכם, ואם כאן בבית אי אפשר – אז נצא מפה החוצה".

אנחנו צריכות להבין שהגלות היא יותר תפקיד, שליחות, מאשר עונש. קיבלנו אתגר מאוד מאוד גדול. במנהרה החשוכה האינסופית של אלפיים שנות גלות, אנחנו מייצרים חומרים יהודיים אמתיים ועמוקים שאי אפשר היה לייצר בבית המקדש. אם היה אפשר לא היה צריך את הגלות. מה שאנחנו מביאים לקב"ה מהגלות היום, לא יכולנו להביא לו אז!

ההדגשה הזאת מאוד חשובה.

תכלית העלייה ירידה

יהודי בגלות נראה כל כך גרוע, כל כך מכוסה, כל כך חשוך. אבל באמת באמת, מתחת להסתרה, יש לו אותם פנים. רק שכתוצאה מהקלקול שהתגנב למציאות המוארת ההיא, אני צריכה כעת לשהות בחושך הזה ובקטנות הזאת, כדי להיאבק ולהיחלץ מהם, ואז הדמות האמיתית שלי תתגלה ותיחלץ גם היא מתחת לכל הקליפות...

רבי נחמן מברסלב אומר בהרבה מאוד מקומות שתכלית העלייה - ירידה. כל אדם שנתקל במילים האלה בפעם הראשונה אומר: "אויש. התבלבלו פה, התכוונו להגיד שתכלית הירידה - עלייה, נכון? מה זאת אומרת 'תכלית העלייה ירידה'? זה משפט בלי היגיון!"

אבל לא. זאת לא טעות. תכלית העלייה היא באמת הירידה. כל הכוח שאנחנו מקבלים בזמן העלייה מיועד לעזור לנו לרדת שוב, נמוך יותר, למקומות של חושך חדש שעוד לא פגשנו, ולהתמודד גם שם. בקטן זה קורה לי כל יום, בגדול זה קרה כשנפרדנו מהעלייה של בית המקדש ויצאנו לירידה של הגלות הממושכת. כעת כשאנחנו כאן, בתוך עולם היפראקטיבי מטורלל ומשוגע, מאיים ומפחיד ומלחיץ, אנחנו יכולים להביא להשם אור כזה נדיר, שאף צדיק מצדיקי הדורות עוד לא הביא לו.