מכחול קסמים לבין המצרים

אם נהיה כנות, נמצא שלרבות מאתנו יש התנגדות פנימית סמויה וסוג של מועקה סביב הימים האלה של בין המצרים.

מאז שאנחנו ממש קטנים, אנחנו לא סובלים את הימים האלה. ולא יעזור שננסה לחפות בכל מיני מילים יפות על החוויה הזאת שאנחנו סוחבים. זה פשוט מתעורר. ואפשר להבין את הילדים שהיינו - בדיוק באמצע הקיץ, באמצע הציפייה לחופשים שאחרי, מין זמן כזה שצריך לחצות אותו, בלי בריכות ובלי ים ועם תשעה ימים חנוקים ומזיעים עוד יותר.

האדם כמו נכנס למין מבוך כזה - אתה אמור להיות עצוב, אבל אתה לא אוהב להיות עצוב, אז אתה רק עצוב מזה שאתה אמור להיות עצוב ואתה בכלל לא אוהב להיות עצוב, והיית מעדיף לא להיות עצוב עכשיו... אבל חייבים! אז אתה מסתובב כמו כולם עם פרצוף מפורצף.

אמנם בינתיים גדלנו, אבל מבפנים נשארנו ילדים ואנחנו לא אוהבים להיות איפה שלא כיף. אנחנו יותר אוהבים להיות בסוכות, בחנוכה, בכל מיני זמנים נעימים ומאירים, מאשר באבלות של בין המצרים. זה מצד אחד.

אבל מצד האמת, אנחנו שייכים ומחוברים לכל תאריך יהודי. יש מקום אמתי בתוכנו שזקוק לכל תחנה בשנה. הקב"ה ברא חיים יהודיים מאוד מדויקים, וכל חג וכל מועד וכל צום, יום כיפור או תשעה באב, כולם מתנה בשבילנו וצורך נפשי ממשי. אם היהודי לא היה צריך את המועד הזה, הוא לא היה קיים בחייו!

בגלל שכל כך התרחקנו מהצרכים שלנו מחד, ומהמשמעות האמתית של המועדים מאידך, אנחנו מגיעות לזמן הזה עם אי חשק ומחכות שהוא ייגמר ויעבור. אבל לצדיקים יש מכחול קסמים עם שערות מאוד עדינות ומדויקות. והמשימה שלנו כבוגרות, היא לחפש את מכחול הקסמים הזה. להתחבר אליו, לתת לו ללטף, למחוק, להוריד אבק ושכבות, לקלף את הלא-כיף, ולנגוע בעומק, עד הנקודה האבודה.

אם נפתח בתוכנו פתח, ונפנה הרבה שכבות עד לשורש, נרגיש שמה שאנחנו הכי צריכות עכשיו, מי"ז בתמוז ועד אחרי תשעה באב, זה זמן כזה של מועקה מוצהרת. זמן שה'נאחס' מתעצם ומשתלב היטב עם החמסין הצהבהב והמאובק של הקיץ. זמן כזה, כבד.

כי הזמן הזה אומר לנו - בואי נדבר על כל מה שכבד לך, בואי נפסיק להכחיש את כל מה שמטריד אותך מבפנים, את כל מה שלא כיף ולא נעים ולא מחובר. עכשיו הגיע הזמן.

נכון, את בחיים, אבל חלק גדול ממך בכלל לא חי!"

לשבור את החומות ולהתחיל לבנות

בשבעה עשר בתמוז נבקעו החומות של ירושלים. הווי אומר, ששבעה עשר בתמוז זהו זמן מסוגל לבקיעת חומות. ולנו יש הרבה חומות בתוך הנפש.

אז, בירושלים, לא רצינו שהחומות יקרסו. אבל היום אנחנו כן רוצות שהן תתפוררנה. שיתהפך עלינו, שמה שקרה אז והכאיב והחריב, יקרה עכשיו ויגאל וירפא. שיתפרקו לנו בלב כל הקליפות וכל המחסומים וכל הגלידים הקפואים שחונקים אותנו וכולאים אותנו מבפנים.

עכשיו זה זמן מסוגל!

אבל איך נדע לבקש על בקיעת החומות, אם אנחנו אפילו לא רואות אותן מרוב שאנחנו מוכחשות?

בדיוק בשביל זה קיבלנו במתנה את שלושת השבועות, הזמן שמחבר אותנו לכל מה שכואב.

במשך כל השנה אנחנו רצים וקונים ועובדים וכביכול מסתדרים, מחושמלים בתזזית של עשייה לא פוסקת. אבל אחרי הכול, אנחנו הרי יודעים שיש מעֶבר ומבין החרכים של המקום שלנו, הרדום המנותק והכאוב, אנחנו מתגעגעים אל המֵעבר הזה. 

שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, נותנים לנו סוג של עצירה בתוך כל החופשים והנופשים והריצות והקניות וההתארגנות לשנת הלימודים הבאה (כאילו לא לפני עשרים דקות בערך עטפתי להם את הספרים של שנה שעברה... כבר צריך לדאוג לתלבושות במידה הבאה).

עוצרים באמצע הכל, ומוצפים - ממש באופן לאומי - בחוויה המעיקה. הכל נשבר בשבעה עשר בתמוז, הלוחות, החומות, ובתשעה באב בית המקדש נשרף לגמרי. אלפיים שנים אחרי, החיים שלנו נראים אותו דבר, שרופים, כסוחים, חרוכים, בלי רצון אמיתי, בלי חיות. האוטומט שלנו מדחיק את המועקה וסותם לה את הפה ומחכה שיעברו כבר הימים האלה ונחזור להתרוצצות המוכחשת הרגילה. אבל אם נהיה איתה רגע, עם המועקה החנוקה, נקבל הזדמנות נפלאה ומרוכזת לפגוש סוף סוף את כל מה שכואב לי בחושך. כל מה שבמשך השנה לא היו לי מילים להבין ולהסביר ולתמלל, וסוף סוף באים הימים האלה ונותנים לי חלון לעצמי. הם מביאים לי את החוויה שלי, ככה, כמו שהיא, לתוך התבודדות חדר הטיפולים.

אם אנחנו מרגישות בימים האלה כמו יצורים מפורקים בצורה של לבֵנה חרוכה, ואין לנו שום דבר שלם להביא להשם; אם אנחנו מנסות ואפילו באות לדיבור אישי אתו ולא מצליחות להגיד אף מילה אמיתית או מחוברת, במקום לריב עם זה, הגיע הזמן לחוש הקלה: הנה, סוף סוף מצאנו לי הדגמה. השם, אבא, אתה רואה? זה מה שאני מנסה להסביר כל הזמן ואין לי מילים. הנה החורבן, הנה הלב בגלות. ככה בדיוק הוא שבור.