משפחתה של אסתי וינשטיין מגיבה לראשונה: "עברנו לינץ’ תקשורתי"

שלושה שבועות של מסע הכפשה עקוב מדם עבר על משפחת וינשטיין, כמו גם על משפחת ארנשטיין. לא די בזאת שאיבדו באחת אם, אחות, סבתא ורעיה, ששמה קץ לחייה בנסיבות טראגיות, אלא שבני המשפחה היו חשופים כל העת ללינץ' תקשורתי קשה מנשוא. הם הועלו על הגרדום לא פעם בידי התקשורת, כשהואשמו בהאשמות קשות מאוד, ביחס למותה של אם המשפחה, אסתי ויינשטיין, שעזבה את היהדות ואת הבית החרדי שבו התגוררה, יחד עם בעלה וילדיה.

כעת, בצעד אמיץ, החליטו בני המשפחה להיחשף אחת ולתמיד, ולספר דברים כהווייתם, בראיון שקיימו עם יהודה שלזינגר, לעיתון 'ישראל היום'.

בפתח הכתבה, מציג שלזינגר מכתב ששלחה וינשטיין לבתה הבכורה רחלי יוסקוביץ', ב-29 באוקטובר 2009. "לא דיברנו הרבה זמן. את יודעת. הייתי עסוקה בעצמי. כעת יותר טוב. מה שלומכם? הנכדים? טאטא טופי? מרמולדה? (כינוי לנכדיה; י"ש) מקווה לפגוש אתכם בקרוב. נראה איך יסתדרו העניינים. איפה אתם בשבת? את שומרת קשר עם הבנות? לא התקשרתי כמה ימים, כי לא רציתי להתאכזב שהם ידברו אלי ככה בקצרה, ולא כמו לאמא (אפילו שאמא עוזבת...).

"אבל אתמול החלטתי שאני אתקשר, אפילו אם זה יכאב - זה פחות גרוע מאשר לגמרי לא לשמוע אותם. ובאמת דיברתי כמה דקות, ושמעתי טיפונת על מה שעובר עליהם, ואני רוצה להתקשר אליהם כל בוקר, כי זה טוב גם להם וגם לי. הבוקר כל כך התעצבנתי, קמתי ב־7 והיה מוקדם, אז אמרתי לעצמי שאני אנמנם עוד איזה חצי שעה ואחר כך אקום ואתקשר, ופתאום קמתי ב-8:40 וזה היה ממש מעצבן. אז אני אתקשר אליהם אחה"צ, בעזרת השם. תהיי בקשר. אמא".

בתגובה לדברים, כתבה לה רחלי מייל גדוש בכאב, על כך שבחרה לעזוב את המשפחה, בלי לציין אפילו לאן. "אנחנו עדיין אוהבים אותך", תיארה. "כועסים, כואבים, עצובים, אבל עדיין אוהבים. עשית צעד קשה. קשה מאוד. אבל גם לכל צעד - יש כמה דרכים לעשותו. ואת בחרת בדרך הכי קשה, והכי כואבת. בלי לשתף, בלי לספר, בלי להסביר. בלי לומר למה, בלי לומר לאן, בלי לומר עם מי, ובלי לומר את הסיבה האמיתית. וזה סימן שיש לך מה להסתיר. שאת לא רוצה להסביר איפה את, עם מי ומה את עושה.

"סבתא טופי? מרמולדה? השבוע חגגנו בירושלים לנכדה שלך יום הולדת, והיא שאלה איפה סבתא? אמא, איפה סבתא??!?! ואנחנו כולנו, כל בנותייך, לא ידענו מה לענות! לא ידענו איפה את, והכי חשוב - למה?! למה??? ובגלל כל זאת אנחנו לא מסוגלים כרגע לשמור על קשר ולהיפגש כאילו הכל כרגיל. עד שיתבררו העניינים ועד שתסבירי את עצמך. ואז, אולי, אולי נתחיל להתמודד. בכל זאת אוהבים, רחלי".

"אי אפשר לתאר את הנזק שנגרם"

כך נפתחת הכתבה העוסקת בעניינה של וינשטיין. בהמשך, מתואר העוול הגדול שעברו בני המשפחה בשבועות האחרונים – על לא עוול בכפם, ועל כך שבכל פעם מחדש ביקשו לשמור על זכות השתיקה, כדי שלא לפגוע בכבודה של המנוחה, עד שהגיעו מים עד נפש. "זו אמא שלנו", תיארה אחת מבנותיה במהלך הראיון. "אנחנו אוהבים אותה. לא הרגשנו שום צורך לריב איתה, בטח לא לריב עם אדם שהלך לעולמו. זו טרגדיה משפחתית, חשבנו שנעבור אותה באופן מצומצם, ונגיע לימים שקטים יותר. אבל גם חודש אחרי ההתאבדות, העניין לא ירד מסדר היום. באו כלי תקשורת והפכו אותנו למפלצות אדם. ניסינו, מתוך כבוד, לא להגיב, אבל באמת שאי אפשר יותר.

"אנחנו לא מבקשים להשמיץ אותה, רק להוציא את האמת לאור. להשמיע גם את הצד השני, ובעיקר להפריך את השקרים שפורסמו בשבועות האחרונים", הם מבהירים. "אי אפשר לתאר בכלל את הנזק שנגרם כשהיא עזבה את הבנות, את הנזק שעשתה לבנות אחרי שחזרה ושוב עזבה, ואת הנזק כשהיא שמה קץ לחייה. אפילו כעת, אחרי מותה, נגרם נזק עצום עם מסכת שקרים שהשאירה אחריה. זו טרגדיה משפחתית שלנו, לא פחות משהיא שלה".

עוד מתארים בני המשפחה כי וינשטיין לא הורחקה מילדיה, אלא פשוט בחרה לעזוב אותם באופן מודע, ביום בהיר אחד. "היא פשוט קמה ועזבה את הבית", אומרים במשפחה. "השאירה פתק שאומר שהיא אוהבת את הילדים, ושאם נקשה עליה נוזמן להלוויה. בבית נשארות בנות בגיל העשרה, והיא פשוט קמה ונוטשת אותן".

גם בתקופה שקדמה לכך, מתוארת וינשטיין כמי שנפשה היתה קרועה עליה בין העולם הדתי והחילוני. "היום אנחנו מבינות שהיא היתה נפש אומללה שלא מצאה את עצמה. מגיל קטן היא לא ידעה באיזה צד לבחור, חילוני או דתי. זה בטח היה קשה לה, אבל זה היה קשה גם לנו", מתארות בנותיה.

ניסיון התאבדות ראשון: כבר לפני עשור

מצבה הנפשי המעורער של וינשטיין נתן את אותותיו כבר לפני כעשור, אז ביצעה ניסיון התאבדות בביתה, שעה שנטלה עשרות כדורים, ונמצאה בידי בעלה, שהציל את חייה. "זה היה בלאגן אחד גדול מה לספר לבנות ולקוות שהעניין לא ייוודע ברבים, כדי לא לפגוע בבנות,זה עבר בשלום, יחסית", אומרים בני המשפחה.

עוד מתארת המשפחה, לאחר שיצאה מבית החולים, החליטה במפתיע לעזוב את ביתה ואת העולם החרדי. "בלי להסביר כלום, בלי לומר כלום, פשוט קמה והלכה", אומרים בני המשפחה. "היא עזבה את הבית, ובמשך כמה שבועות לא יצרה שום קשר".

מאוחר יותר, ככל הנראה לאחר שגעגועיה לבני המשפחה גברו – ביקשה לשוב, ולמרות הכל, התקבלה בזרועות פתוחות. "היא ביקשה לחזור. אמרה שהיא רוצה לחזור בתשובה שלמה.מישהו שאל עבורה את האדמו"ר מגור אם היא יכולה לשוב, והוא אמר שכן, בתנאי שתקבל עליה לעשות מצווה אחת מדי יום. וכך היא עשתה. היא כתבה לעצמה מצווה יומית ביומן ועשתה אותה".

אולם שבעה חודשים מאוחר יותר, חזר התסריט על עצמו – ווינשטיין שוב עזבה את הבית בפתאומיות. הפעם, אף פתחה בהליך גירושין מול בעלה. "היא השאירה פתק שאומר שהיא אוהבת את הילדים, ושאם נקשה עליה נוזמן להלוויה... ככה. בלי מילים, בלי הסברים", מתארים במשפחה. "נשארות בנות צעירות בסביבות גיל העשרה, שכבר יודעות מה זה אמא, מי זו אמא, והיא פשוט קמה יום אחד ונוטשת אותן. בשלב מסוים בעלה דאג לה ואפילו פנה למשרד חקירות שיחפש אותה, רק לראות שהיא בסדר".

"הרב אמר בפירוש שאין בעיה שתראה את הבנות"

עוד מבקשים בני המשפחה לחדד כי איש, כולל רבנים סביבם – לא דרש מבני המשפחה לנתק עם וינשטיין האם את הקשר. "אף רב לא אמר להן להתנתק ממנה. אם היא כתבה להן או הביאה להן מתנות, אף אחד לא מנע את זה מהן. רק שהבנות, שכעסו על הנטישה שלה, זרקו את זה לפח".

יתרה מכך, תיארו כי "הרב שליווה את המשפחה אמר לה בפירוש שאין בעיה שתראה את הבנות, אבל שתעשה את זה בשכל, מתוך כבוד, שתכבד אותן, שלא תגרום להן להתבייש בה". אולם הקושי של בנות המשפחה להתמודד עם עולמה החדש של וינשטיין, שהתבטא רבות גם חיצונית – היה קשה עליהם מנשוא.

"אף אחד לא רצה לנתק אותה מהן, אבל תחשוב מה קרה לבנות. תחשוב על ילדים שלומדים בבית ספר חילוני, יש להם בכיתה חברים והכל נהדר, ופתאום אמא שלהם חוזרת בתשובה, משנה את הלבוש באופן קיצוני והופכת להיות חרדית. מה קורה לילדים? הם ירצו להסתובב איתה בשכונה? הם ירצו שהיא תבוא לכיתה? ילדים זה עם אכזר, הם צוחקים אחד על השני. ועכשיו תחשוב שזה בדיוק מה שקרה לבנות של אסתי, רק הפוך".

גם פקידת הסעד שטיפלה במשפחה ציינה את הסיבה לנתק בכך ש"הבנות שחונכו במשך השנים כחרדיות, הן בביתן והן במוסדות חסידות גור, רואות במעשיה של האם סכנה קיומית לשלומן ומתקשות להיות איתה בקשר".

עוד תיארה מפגש שהיה לה עם בנות המשפחה. "במהלך הפגישה עלה כעס רב על אסתר. הבנות התבטאו נגדה בצורה חריפה ביותר והביעו התנגדות נחרצת לראותה... מפגשים עימה מאלצים אותן להתמודד עם כל הקהילה, הן מוצאות את עצמן במתח לפני המפגשים ובמהלכם. התנהלותה של אמן מוזרה, בלתי צפויה. בכל פעם שמתקיים ביקור, עולמן מתנפץ לרסיסים, והן לא מצליחות לתפקד.

"הן אינן מאמינות לה כי היא אוהבת אותן, אילו היתה אוהבת אותן היתה מניחה להן. היא גרמה להן נזק רב, מבקשות שתניח להן להירפא, להתאושש ולחיות את חייהן. את הבחירה שלה בין לחיות את חייה המופקרים לבין להיות עימן כבר עשתה, ומעתה מבקשות כי תכבד את בחירתן ואת חייהן", תיארה פקידת הסעד.

בראיון מתייחסים בני המשפחה גם לטענות כנגד יחס בעלה של וינשטיין כלפיה.  "הוא תמיד ניסה לשמח אותה, לרגש אותה. הוא היה מאוד תמים. שמנו לב שהיא תמיד חיפשה ריגושים, חיפשה מה לעשות. הוא הרוויח לא רע מחנות הדגים שבה עבד, והיא לא עבדה. בחורף, כשהשבת יוצאת מוקדם, היא הייתה יושבת בבית במוצאי שבת בדיכאון, והוא היה מחפש להוציא אותה בכל פעם לריגוש אחר...

"זו עלילת הדם הכי גדולה שיכולה להיות. שלמה אומר שאם היא היתה בחיים, הוא היה יושב איתה ומדבר איתה. היה רוצה להסתכל לה בלבן של העיניים ושתגיד לו את האמת. אבל היא הלכה, אין לנו אפילו איך להתווכח איתה על העובדות. אין פה צדק".

"היינו המומים כשפרסמו שחשבנו לחטוף את הגופה"

ואולי אחד החלקים הסוערים שידעה הפרשה, היה דווקא בהקשר לקבורתה של וינשטיין, מה שהפך את הטרגדיה לכפולה ומכופלת. "הלינץ' התקשורתי היכה בנו ביום ההלוויה של אסתי", מתאר יוסקוביץ', חתנה של וינשטיין. "פתאום שמענו בתקשורת דברים עלינו, שלא חשבנו עליהם בכלל. למשל, אמרו שהמשפחה רוצה לחטוף את הגופה כדי שהיא לא תנותח. לא האמנו. בחיים לא שמענו על דבר כזה, ובוודאי לא ביקשנו שום דבר כזה מאף אחד. אם מישהו היה מעז לחשוב לחטוף את הגופה או משהו דומה, היינו מטפלים בו בעצמנו במלוא החומרה.

"בבוקר שמענו שתמי הולכת לבית המשפט, ולא ממש הבנו למה. השאלה כביכול היתה הלוויה חילונית או חרדית, ולנו לא היה מושג, אף אחד מאיתנו לא ביקש שום דבר, בטח שלא תהיה הלוויה חילונית. דיברתי בבוקר עם חנוך, אחיה של אסתי, ואמרתי לו: אתה אחראי, איך שתנהל את זה יהיה מקובל עלינו.

"במהלך היום תמי התקשרה וביקשה את הכתובות של האחיות, כדי לשלוח להן צווי בית משפט על פסיקת השופטים שצריך לעשות שתי הלוויות. אמרתי לה שאין לנו שום נגיעה לזה, לא ביקשנו כלום, ואנחנו בכלל לא צד בעניין. למעשה אין דבר כזה הלוויה חרדית או הלוויה חילונית. לשיר ולשים פרחים זו לא הלוויה 'חילונית'.

"מהרגע שקבעו שיש כביכול שני טקסים, פשוט הגענו למה שביקשו שנגיע. דחקו אותנו לזה. אף אחד לא התעמת על העניין הזה, לא התנגד ולא דרש כלום. הכל היה המצאה אחת גדולה".

עוד מציג חתנה, יוסקוביץ', מכתב של המכון לרפואה משפטית, המעיד על הדברים, ובו נכתב בבירור כי "על פי הרישומים הקיימים במכון הלאומי לרפואה משפטית, תיאומי הלוויה וסידורי הקבורה של המנוחה, אסתי וינשטיין ז"ל, נעשו בכפוף לצו בית משפט ובתיאום עם בת המנוחה, הגב' תמי מונטג. נוכל לציין כי לא נעשו תיאומים על ידי המכון עם גורמים אחרים".

לסיום, מתארים בני המשפחה את הרצון לשמור על כבוד המנוחה כל העת, למול הצורך להציג דברים כהווייתם, כדי להפסיק את חילול השם הגדול שגרמה הפרשיה כפי שהוצגה בתקשורת. "עברנו לא פחות מלינץ' תקשורתי", הם מתארים בכאב גדול. "אף אחד מאיתנו לא רצה להגיב, כדי לשמור על הכבוד של אסתי ועל החיים של הבנות הצעירות, אבל ניצלו את זה לפרסם מסכת של שקרים. תיארו שרבנים הורו לשלם לה פיצויים כדי לשתוק, כשהאמת כמובן הפוכה לחלוטין - היה הסכם גירושין וחלוקה של נכסים, וזה היה אחד הסעיפים שהיה קשור בדירה ובעסק. זה הסכום שהיא קיבלה במסגרת הסכם הגירושים. לא פיצויים, לא דמי שתיקה ולא שום דבר".

כעת, מקווים בני המשפחה, כי הפרשיה הכואבת תוכל להיסגר ולהותיר אותם להתמודד עם אובדנם הגדול והפרטי, שגם מבלי שרצו, הפך לסערה גדולה ושקרית של מדינה שלמה.