האושר והתענוג: רוחני בלבד?

בהמשך למאמר הקודם בנושא, אין כוונת הדברים שהאושר והתענוג מגיע רק מדברים חומריים. ההיפך הוא הנכון: התרבות המערבית הציפה את העולם בפרסומות שמבטיחות אושר והצלחה אם רק נקנה מוצרים מסוימים שחסרים לנו. אנחנו חשופים להגרלות הלוטו ולסיפורים על אנשים שהתעשרו, וכל זה מוליד תסכול מכך שאנו לא מצליחים להתעשר או להשיג את כל הרצונות, וגם מי שמצליח – מיד יבואו עליו רצונות חדשים שאותם לא יצליח להשיג (בבחינת 'יש לו מנה רוצה מאתיים'). תסכול זה מלוה את כל מי שמטרתו להגשים את רצונותיו. המאושר האמיתי הוא זה שמוצא את האושר לא בדברים חיצוניים – אלא בעצמו! מי שמצליח לבטל רצונו בפני רצון ה', והוא מקבל את המציאות ואת הכלים שנתן לו ה' [אחרי שעשה את השתדלותו], והוא שמח בחלקו, הוא המאושר האמיתי, כי האושר אינו שוכן בדברים שמחוץ לאדם, אלא בתוך הלב של האדם - שם מקום העונג ושם מקום האושר.

ולכן חז"ל הזהירו בכמה מקומות מתאוות העולם הזה, וגם אמרו בכמה מקומות אמירות כמו (יבמות כ' א'): 'קדש עצמך במותר לך', ואמרו 'פת במלח תאכל', ובמקומות רבים בספרי המוסר הגישה להנאות החומר היא כאל דבר החוצץ בדרך לקרבת האלוקים. ואכן יהודים רבים מבססים את דרך עבודתם על אמירות אלה, ורבים אחרים לא מצליחים לבסס את חייהם כך אבל הם מרגישים כחוטאים ומרגישים נקיפות מצפון קשות בכל פעם שהם נהנים, ובכך הם מרגישים זרות פנימית לעולם התורה.

לכל מאמר חז"ל יש גבולות

והדבר צריך בירור, כי לכאורה יש כאן סתירה לכל דברינו שחובה לפייס את הגוף. ויש להקדים את דברי הרמח"ל ('מאמר על אגדות חז"ל', מובא בהקדמה למדרש רבה) וז"ל: חז"ל יאמרו מאמר מוחלט, ויעלימו תנאי העניין ולא יבארום. ואין אמיתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן אחד או לפי נושא או מקום אחד. ומי שייקח המאמר ההוא כולל ומוחלט - יכשל וישתבש. ובכך מאמרים רבים ייראו כסותרים זה את זה, יען לא פירשו תנאיהם. והיודע כל דבר בגבולו, ימצאם אמיתיים ובלי סתירה כלל, עכ"ל הרמח"ל. ולכן יש לעמוד על החילוק בין האמירות (יבמות כ' א'): 'קדש עצמך במותר לך' ודומיהן, לבין האמירות הסותרות שחובה עלינו ליהנות מן העולם, ועתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ודומיהן.

מהי הפרישות הרעה?

הרמח"ל בעצמו כבר התקשה בסתירה זו (מסילת ישרים, פי"ג, בביאור מידת הפרישות), ותירץ שישנו חילוק בין הפרישות הטובה לפרישות הרעה. המושג פרישות הוא רק תחבולה לאדם להימלט מן החטא ולהשתמש רק במה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו ולא מעבר לכך כדי שלא להימשך ולהיגרר. ואמנם, יש סוג נוסף של פרישות, והוא 'הפרישות הרע'. וז"ל: אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם את המוכרח, וייסרו גופם בייסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבא, חכמים אמרו (תענית כ"ב ב') אסור לאדם שיסגף עצמו. ובעניין הצדקה אמרו (ירושלמי, מובא ברמב"ם סוף הל' מתנות עניים) כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים. וכן אמרו (תענית כ"ב ב'): "לנפש חיה" (בראשית ב' ז') - נשמה שנתתי בך החיה אותה. ואמרו (תענית י"א א') כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה. והלל היה אומר: "גומל נפשו איש חסד" (משלי י"א י"ז) על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו עכ"ל.

נמצא שתענוג גשמי לעולם לא יוכל באמת להביא אושר – ובאמת אין כוונת הדברים שעלינו להיות טרודים כל היום בחיפוש אחר תענוגות גשמיים. תפקידנו בעולם הוא רוחני, ושם נמצא האושר האמיתי.

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.