קחו אחריות על התקשורת שאתם צורכים: סיון רהב מאיר על פרשת מטות

כדי להשיג את כלי הנשק הכי עוצמתי לא צריך להוציא שום רישיון. הוא כבר שלנו. יכולת הדיבור. זוהי מעלתו של האדם – היכולת לתקשר, להוציא מילים מפיו, לחבר משפטים בעלי משמעות ותוכן. אלוקים כידוע ברא את העולם בדיבור ("ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור", וכן הלאה) אבל גם אנחנו בוראים ומחריבים עולמות באמצעות הדיבור שלנו בלבד. זה הנושא שפותח את פרשת השבוע החדשה, פרשת "מטות". משה מכנס את העם ומודיע שאדם שמבטיח משהו, שנודר, לא יחלל את מה שאמר: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – יַעֲשֶׂה".

רבי נחמן מברסלב כותב על תחילת הפרשה שלנו כי ממנה "רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדיבור". הרי כשאומרים "הרי את מקודשת לי" – יוצרים מציאות חדשה. משהו בעולם השתנה אחרי המשפט הזה. גם כשאומרים למישהו "אתה טיפש ומכוער" – יוצרים מציאות חדשה, שקשה לשנות אחר כך. חיים ומוות ביד הלשון, והבחירה האם להביא באמצעות כוח הדיבור חיים או מוות היא שלנו. הרבי צבי יהודה קוק כתב שאם אתה רוצה לדעת מיהו האדם, בדוק איך הוא מדבר. האדם נבחן באמצעות הדיבור שלו, שבעצם חושף את אישיותו: "האדם מתגלה בדיבורו. צלם האלוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי".

זהירות, כעס!

הבוקר בפרשת "מטות" אלעזר נאלץ ללמד את העם פרט כלשהו בהלכה, במקום משה: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". רגע, משה עדיין כאן. מדוע אלעזר הוא שמזכיר לעם כיצד לנהוג? מה קרה למשה? הוא הרי יודע את ההלכה היטב. הסיבה, לפי חז"ל: "משה בא לכלל כעס, ולכן בא לכלל טעות". 
פעמים רבות קובעים חז"ל שכעס הוא לא סתם מידה רעה. כעס ממש גורם לך לאבד את מה שכבר יש לך מבחינה רוחנית: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא... – נבואתו מסתלקת ממנו" (מסכת פסחים). וגם: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (מסכת שבת). 
הרב חיים פרידלנדר, שנמנה בתוך עולם התורה המגוון על תנועת המוסר, מסביר את הנקודה הזו. לדבריו, הסתלקות החוכמה היא לא עונש על הכעס, אלא פשוט תוצאה טבעית. התורה לא יכולה להיות חלק מ"כלי קיבול" שיש בו מידות רעות: "כלי הקיבול לחוכמת התורה הוא גוף טהור ממידות רעות, וכשנולדה באדם מידה כזו - הרי בשעה זו, חוכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא שכך היא טבעה של מידה רעה שמברחת את החכמה". 
ומה המסקנה של הרב פרידלנדר לגבינו? אם זה קורה הבוקר בפרשה למשה רבינו, והכעס מביא אותו עד כדי טעות, מה המסקנה ביחס לכל אחד ואחד? כך הוא כותב: "כמה אנו צריכים להישמר מכל נגיעה של כעס... לא להיות במצב של בלבול הדעת וחוסר מנוחת הנפש, ועל אחת כמה וכמה כעס בפועל, שעל ידי זה מפסיד את מעלותיו הרוחניות, ומסכן את חייו הגשמיים, ובמיוחד שהוא מזיק ומאבד את המעלה העיקרית של מנוחת הנפש".

(בתמונה: הרב חיים פרידלנדר)

קודם הביזנס, אחר כך המשפחה

לפעמים לא צריך פלפולים ופרשנויות. הפסוקים פשוט זועקים. שבט ראובן ושבט גד מבקשים, לפני שייצאו למלחמה, להשאיר את הרכוש והילדים בעורף, ואומרים למשה רבנו כך: "גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו". קודם גדרות לצאן, אחר כך ערים לילדים. קודם הביזנס, אחר כך המשפחה.
משה רבנו עונה להם, אבל בתשובה שלו הסדר הפוך: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". קודם כל הילדים ואחר כך הצאן. 
זה כמובן לא סתם סדר כרונולוגי אלא משהו שמשקף הכרעה ערכית, ומלמד מה יותר חשוב להם. רש"י כותב על כך: "חסים היו על ממונם יתר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפן. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם". הקריירה היא בשביל המשפחה, ולא להיפך. 
זה הזכיר לי את העצה שנותנים בימינו להורים כדי לא לשכוח, חלילה, את הילד ברכב: להשאיר לידו את הסלולרי, כי אותו בטוח לא נשכח לבד.
זה לא כל כך פשוט להגיד "זה לפני זה, וזהו". סדרי העדיפויות האלה הם עדיין הנושא המרכזי על סדר היום של רבים-רבים, שכל הזמן עוסקים בסוד האיזון, ותוהים איך לא להחליף בין האמצעי למטרה.

פס קול מלוכלך

רק פעם אחת ויחידה מופיעה המילה "תרבות" בכל התורה כולה. זה קורה בפרשת השבוע, פרשת "מטות", וההקשר הוא לא חיובי בכלל. משה רבנו מזהיר ערב הכניסה לארץ מפני "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים".

יש מורה מהדרום, שככל הנראה חצתה גבולות אסורים מאוד עם תלמיד צעיר שלה. היא גם נמצאת בסיפור גירושין מכוער שבו, כרגיל, מטיחים הצדדים האשמות אישיות קשות לכל עבר. ויש גם כמובן עורכי דין שמעורבים, והם שמחים להתראיין ולהרחיב ולפרט. זה סיפור עצוב, וזה סיפור מקומי. זו לא "תופעה חדשה ומסוכנת". זה לא ראוי לסיקור כנושא על סקר יומנו, בין הבחירות בארה"ב לבין בדיקת הזיהום בקורנפלקס. אז למה בעצם עוסקים בכך בכזו עוצמה? למה צריך לפרסם את המכתבים הנרגשים, לשמוע את העדויות, לשחזר, לנמק, להתערב? למה מדינה שלמה, כולל ילדים בחופשת יולי-אוגוסט, אמורים לקבל את כל זה כחלק מפס הקול שלהם? מה פתאום צלמים עומדים עכשיו בשמש מחוץ לבתיהם, או מחוץ לבית הספר המדובר? איך כישלון עגום וקטן כזה מתנפח ככה לכדי "סערה" או "פרשה"? והאם יש פרט אחד, קטן, קטנטן, שאולי כן צריך לחסוך מאיתנו? האם יש שעות שידור, אחר הצהריים נגיד, שבהן לא צריך לצלול לתוך פרטי הפרשה? ומי בכלל קבע שזו הכותרת הראשית עכשיו, ולא אינספור אירועים חיוביים ומשמעותיים יותר שמתרחשים במקביל ולא זוכים לתשומת לב?

יש לי חברה, תחקירנית ברדיו. היא אמרה לי אתמול: "באסה, השקעתי יום שלם כדי להביא לראיון את הבעל. או את התלמיד. או את הסבתא שלו. בדיוק הבטחתי לאחת מקרובות המשפחה שהיא יכולה לעלות לשידור גם עם קול מעוות, שלא יזהו אותה. וכל הזמן שאלתי את עצמי: למה, בעצם? למה זה חשוב?". היא ממש לא היחידה שעוסקת בנושא - ומרגישה כך.

שתי הערות לסיום: לא, אני לא חושבת שצריך לצנזר את המציאות. ממש לא. אם קצין בכיר או רב בכיר או שר בכיר חטא – יש לכך משמעות. צריך כמובן לחקור ולטפל, וגם לדווח על כך (בצורה עניינית, לא צהובה!). אבל אם כבר זכינו ביום ללא פרשה כזו, לא צריך לחפש סתם גועל נפש מתחת לאדמה ולהעצים אותו.

שנית, הכוח בידינו. לא לראות, לא לצפות, לא להקליק, לא לקרוא, לא לקנות. וכמובן, במקביל, כן לבחור בדברים אחרים. התקשורת היום, יותר מתמיד, היא דו-צדדית. הכול נמדד. הציבור כבר לא פאסיבי. הוא יכול לחנך בחזרה את מי שמנסה לחנך אותו. אתם מרגישים שמעליבים את האינטליגנציה שלכם ולא מכבדים אתכם ואת ילדיכם כבני אדם? שפונים למקומות הכי נמוכים ורדודים שבתוכנו? קחו אחריות ואל תשתפו פעולה. זכותנו לדרוש תרבות אחרת, ולא תרבות אנשים חטאים.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949