סיפור לשבת: איך זוכה המגיד מקלם מעוון מרידה?

"זהו גזל גמור!" זעק המגיד מעל בימת בית הכנסת. "אם לא תפסיקו לעסוק בכך, אעמוד בעצמי בפתח החנויות ואודיע קבל עם ועדה שסחורתכם גזולה".

פניו של המגיד, רבי משה יצחק דרשן, מן העיר קלם, אדמו בערך כמו המלח עליו הוא התריע בדרשתו. מלח? אדום?!

ובכן, נסביר לכם שלב אחרי שלב במה המדובר: בימים ההם היו קיימים בשוק שני סוגי מלח. האחד מלח לבישול, לבן ופשוט כפי שכולנו מכירים. המלח השני, אדום היה, בהיר, מעודן. טעמו ערב גם לחיך האנינים במיוחד וכמובן שמחירו - בהתאם.

אלא שכאותו משל על הסוחר מאירופה שנסע להודו לקנות פילים לבנים שמחירם היה יקר ביותר, ובעת שחצה איתם את הגבול, צבע אותם בחום כהה כדי שלא ייאלץ לשלם עליהם מס יקר במיוחד. כאשר עברו את הגבול, הגיע הסוחר לנהר שאינו עמוק במיוחד, הפילים נכנסו ועברו בתוכו, כאשר הסוחר מעריך שהצבע השחור ירד מהם ממילא.

והוא אכן ירד. אבל הפילים נותרו שחורים... מסתבר שסוחרי הודו 'עשו עליו קופה' וצבעו פילים כהים בצבע לבן, כאשר עברו הפילים במים - ירדו שתי שכבות הצבע...

סוחרי קלם, נהגו כן אף הם במלח. הם נטלו מלח לבן ופשוט וצבעו אותו בצבע אדום. כך רצו לגרוף ממנו רווחים גדולים יותר.

המגיד מקלם קיים את אשר דרשו חז"ל על הפסוק בפרשתנו, פרשת מסעי: "ולא תחניפו את הארץ", אומרים חז"ל ב"ספרי": "ולא תחניפו הארץ, הרי אזהרה לחנפים". המגיד איים וביצע, הוא הוקיע את הסוחרים שעושים הון שלא ביושר ותושבי קלם פסקו מלקנות מהם.

שניים מן הסוחרים זעמו מאוד. בגודל להיטותם לנקום במגיד על ההפסד שגרם להם, ניגשו אל תחנת המשטרה המקומית, שם העלילו על המגיד עלילה שפלה שבעקבותיה נעצר ונכלא. כעת המתין המגיד שיקראו לו להתייצב בפני שופט.

באחד הימים נודע למנהל הדואר, גוי מקומי, שהמגיד מקלם יושב בבית הכלא על עוון מרידה, הוא ניגש אל מפקד תחנת המשטרה והודיע לו חד משמעית שהוא טועה ובסוף ייענש משמים ואולי אף מהממונים עליו פה בארץ.

"מהיכן יודע אני שאתה טועה והוא חף מפשע?" שאל מנהל הדואר את מפקד תחנת המשטרה, וסיפר לו דברים כהווייתם: "משך תקופה שמתי לב שהיהודי הזה נכנס לבית הדואר, רוכש בולים בשווי מסוים, אך אינו מדביק אותם על מכתב.

"עקבתי אחריו מספר פעמים ולתדהמתי מצאתיו בחצר בית הדואר, קורע את הבולים שקנה בכספו ומשחית אותם. ניגשתי אליו וביקשתי הסבר, מה גורם לאדם מיושב בדעתו לכלות ממונו בצורה שכזו.

"המגיד נענה לי במאור פנים והסביר: לעתים יוצא לי לשלוח דברי דואר רגישים, שאין רצוני שיפתחו בהם ויסתכלו בתכולתם. זקוק אני לשלחם ביד איש נאמן. לעתים יוצא שפלוני נוסע מהכא להתם ומגיע מהר יותר ממרכבת הדואר וזקוק אני לשלוח את המכתב במהירות המירבית.

אך כיון שמדינתנו קבעה ששירותי הדואר יינתנו רק על ידי בית הדואר, הרי שבכך שאיני שולח את המכתבים דרככם אני מפסיד מעות לאוצר המדינה. לכן אני קונה בולים ומשמיד אותם כדי לא לגרום למדינה נזק.

"אדם שכזה", סיים מנהל הדואר בחום, "אינו יכול להיחשד במרידה".

מנהל תחנת המשטרה אישר והמגיד שוחרר לביתו לחיים טובים ולשלום.