למה נשלחים רוצחים בשוגג להתגורר בערי שבט לוי?

בדרך כלל מתייחסת התורה אל החטא בשוגג בצורה מקילה. אין מערכת ענישה כלפי שגגה להוציא פיצויי נזיקין שבהם אף האנוס חייב ואינם מהוים עונש אלא השלמת נזק ותיקונו.

אמנם החוטא מביא קרבן לכפרה, ומשמע מכך שיש לו אחריות על מעשה שגגה, ובכל זאת כאמור אין הדברים מגיעים עד כדי ענישה. יוצא מן הכלל הוא ההורג בשגגה, אשר על פי דין התורה האמור בפרשתנו, הוא מקבל עונש חמור למדי. עליו לעזוב את סביבתו ואת עירו ולגלות לגור בעיר אחרת, יתר על כן הוא מזוהה בה כ'רוצח' – עונש חמור למדי ולגמרי לא שגרתי...

את היחס המחמיר נוכל להבין מתוך התבוננות בארועים המצערים של שכחת פעוטות ברכב שארעו לאחרונה שוב ושוב. האם חלילה מישהו אינו חס על חיי ילדו או נכדו יקירו? חלילה! האם אירוע כזה חייב לקרות? בשום אופן לא!

מצער לומר – ושאף אחד לא יתנסה באירוע טראגי כזה – אבל מאד יתכן שענישה היתה מגבירה את הזהירות ואת הזכרון... (וכמובן לא באנו להציע הצעה מעשית, הצריכה שיקול מהיבטים נוספים – הכלולים בסיטואציה מכאיבה זו - רק להשתמש בדוגמה מהחיים להבנת הסתכלות התורה על חוסר זהירות).

הרמב"ם קובע כי הסיבה שגם שוגג חייב קרבן משום שהיה עליו להזהר, לבחון ולבדוק, ואולם על חוסר זהירות לא נענשים בחומרה בדרך כלל – פרט למקרה חריג זה בו חוסר הזהירות גובה חיי אדם. כדי להטמיע את הזהירות ולהחדיר את המודעות לסיכון לכל רבדי הנפש, מן ההכרח להשתמש באמצעים הפועלים על כל כוחות האדם, ולשם כך נצרכת לעיתים גם ענישה. 

שכנות ללא בחירה

עם זאת אנו מוצאים ביחס לרוצח בשוגג מערכת ענישה מיוחדת שאין לה אח ורע בחוקי התורה, ההורג נפש בשגגה חייב גלות!

להבדיל מעונש הגליה ושלילת אזרחות, הקיים בנסיבות מסויימות בעולם ועניינו שלילת זכות האזרחות, או שלילת המגורים כאשר האדם מוגדר כגורם מסוכן למדינה בה הוא נמצא, אין זו משמעות עונש הגלות של הרוצח בשגגה.

מידת הסיכון שיחזור על מעשהו אינה סבירה, וגם אם כן אינה נמנעת על ידי העונש, הרוצח גולה לעיר אזרחית וחי בין אנשים, הקהילה אליה הוא גולה היא 'קהילת לויים'-  הוה אומר קהלה מכובדת של משרתי ה' הכוללת את כל שבט לוי עובדי בית המקדש: ה'כהנים' המופקדים על עבודת הקרבנות ו'הלויים' המופקדים על השירה והשמירה בבית השם. שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ כשאר השבטים עקב תפקידו המיוחד לרוחניות, הוא אינו עוסק בחקלאות ולא בשאר אפיקי הפרנסה, ניזון ממעשרות - ויועדו לו ערי מגורים שבנוסף קבלו תפקיד לאכלס את הרוצחים בשוגג.

מדוע 'זוכים' הלויים לשכנות הזו שמסתבר לא היתה רצויה במיוחד? מדוע נבחרו ערים אלו לאכלס את הרוצחים ומהו בכלל העונש המיוחד הזה?

מזג אוירה

ספר 'החינוך' (חובר 1300 בערך) בפרשתנו מצביע על שתי סיבות מעניינות. האחת היא מכיון שמעלתם הרוחנית וקדושתם של הלויים משפיעה על האקלים הרוחני של מקום מגוריהם, היא עשויה להיטיב עם נפש הרוצח המוכתמת בדם ויחד עם זאת רווייה רגשי אשם ונקיפות מצפון.

האקלים של עיר הלויים כמו גם של מקומות אחרים אינו מושפע רק ממזג האויר אלא גם ממזג האוירה, מהרמה הרוחנית של התושבים והיחס לזולת השורר בה – שכפי האמור להלן – היה מיוחד מאד בערים אלו.

ההסבר השני מפתיע ומחכים במיוחד. הרוצח בשגגה גולה מעירו והוא ניצל לכאורה מהמבטים המאשימים של הסביבה, יתכן שזו גם אחת הסיבות לבחירת עונש הגלות, אולם בסביבה זרה ההתאקלמות קשה עוד יותר וכאשר אדם מגיע עם אות קלון של רוצח כיצד יוכל להתקבל ולהתאקלם?

משום כך נבחרו ערי הלויים. השבט הזה מצטיין לדעת ספר החינוך ביכולת להכיל את הרוצח בשגגה, הלויים הוכיחו את עצמם בהיסטוריה כבעלי אישיות שכלית וכאנשים שאינם מונעים ומושפעים מאמוציות כאלו ואחרות. ברגע בו ברור להם כי אדם זה הוא שוגג וזכאי על פי הדין ליחס הוגן ומכבד – הם יתנו לו את היחס הזה ללא נטיות רגשיות.

אין הכונה שהשבט הזה – שבט לוי מצטיין ברחמנות יתר, (הכהנים שייכים אמנם למידת החסד – אולם הלויים מאידך שייכים למידת הדין) השבט הזה ביצע את המשימה לבער את עובדי העגל ללא התחשבות בקירבה משפחתית – ומשום כך בדיוק הוגדר כבעל יכולת להתנהל על פי צו השכל והמצוה האלקית ולא על פי נטיות רגשיות.

משום כך לא יראו הלויים בעייתיות בשילוח הרוצח בשגגה להתכפר במחיצתם, הם יראו בכך חלק מתפקידם לכפר על העם וחלק מהאתגרים הניצבים  לפיתחם.

כמו כן, בהתאם לאישיותם ומעלתם, כאשר יפגשו הלויים את הרוצח בשגגה לא יתייחסו אליו בהאשמה או בבוז, הם יכבדו אותו כפי שיש לכבד יהודי, וישתדלו להקל מעליו את ההתאקלמות.

הכהן הגדול והרוצח בשגגה

מזוית אחרת אנו פוגשים את הקשר בין הרוצח בשגגה לעובדי בית המקדש. סיום גלותו מתרחש כאשר הכהן הגדול המכהן באותה עת מסתלק לעולמו. מהו הקשר? מבארת הגמרא כי הכהן הגדול נושא באחריות מסויימת על כך שבמשמרתו ארעה הטרגדיה של הריגה בשגגה.

על אף האשמה המוטלת על הרוצח שהיה צריך להזהר יותר, התורה מתייחסת גם לכך שזכויותיו ובעיקר תפילותיו של הכהן הגדול - היו יכולות למנוע את האסון, לפיכך גם הוא שותף לאחריות במידה מסויימת  ומיתתו נוטלת חלק בכפרה.

בראש חודש אב חל יום פטירתו של אהרן הכהן הגדול הראשון, הוא מתואר ב'תרגום יונתן' כ'עמוד צלותהון דישראל' - כלומר 'עמוד התפילה של עם ישראל'. במקביל לתפקיד הכהנים בעבודת הקרבנות הם גם בעלי אחריות על התפילה בעם ישראל. כשישנו כשל בכח התפילה – שהביא אף למכשול הכרוך בחיי אדם – לא מטילים את האחריות על הש.ג. אלא על הכהן הגדול... וזהו עוד אחד מהדברים שאיבדנו בגלל חורבן הבית, עליו אנו מתאבלים בימים אלה.

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.