אחת ולתמיד: על מה באמת גברים מתחייבים בכתובה?

בחלק זה יפורטו חובות הבעל כלפי אשתו ובו נראה כיצד קיום חובות אלה כראוי יוביל לבית יהודי של אהבה ואחווה ושלום ורעות. רציתי שוב לבקש מהנשים הנכבדות שלא ישתמשו במה שנכתב כאן כבסיס לטענות לבעל, אלא שכל אחד יברר חובותיו ויתמקד בהם ולא בתביעות על הצד השני. אפשר לומר שידיעת כל ההתחייבויות רק יעוררו כעס ותסכול אצל הנשים ולכן אין בכך תועלת כלל.

חובות הבעל

התורה מחייבת כל בעל בכמה התחייבויות לאשתו, וגם הבעל עצמו חתם על כך בפני שני עדים והתחייב על כך בכתובה. ננסה ללמוד את אותן התחייבויות, גם כדי שנזכה לקיימן כראוי, וגם כדי שנראה כיצד הן מותאמות בצורה מושלמת לנפש האדם, וכיצד התורה מלמדת אותנו על מה יש להקפיד כדי שנזכה לשלום בית אמיתי.

התחייבות הכתובה

הכתובה אינה רק שטר נחמד שאיתו מצטלמים מתחת לחופה. הכתובה היא מסמך מחייב, שרלבנטי לכל רגע ורגע מהחיים המשותפים, וכפי שמומחש היטב בהלכה, שקובעת שאסור לדור עם אשתו אפילו שעה אחת ללא כתובה, כגון אם הכתובה נאבדה (אלא יש לכתוב כתובה חדשה במקומה, ראה שו"ע אהע"ז סי' ס"ו ס"ג).

ולכן חייבים להבין בדיוק על מה התחייבנו שם, וכמו שעל חתימת כל שטר או חוזה אנו מתייעצים עם המומחים באותו תחום (עורכי דין שלמדו במשך מספר שנים והתמחו בזה), כך צריך להבין על מה התחייבנו בכתובה כדי שלא ניכשל בהפרת חוזה, שהוא עוון גדול כלפי שמים וכלפי אשתו, והעונש עליו מתקבל לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה, בכך ששלום הבית שלו נהרס, חייו מלווים במריבות מייגעות, הוא לא זוכה להשראת שכינה בביתו וממילא גם חינוך הילדים ייפגם מאד. הבה נבחן אם כן את לשון הכתובה שעליה התחייבנו.

וזה לשון הכתובה: "אני אעבוד ואוקיר (אכבד) ואזון ואפרנס אותך כמשפט בני ישראל העובדים וזנים ומפרנסים ומוקירים את נשיהם באמונה".

דרגות חיוב כבוד אשתו

החיוב הראשון שעליו נדבר הוא החיוב לכבד את אשתו. הסיבה שתיקנו כך בנוסח הכתובה, בגלל שיש ציווי מיוחד לכל אחד לכבד את אשתו, כמבואר ברמב"ם (פט"ו מהלכות אישות הי"ט), ודרגת החיוב חמורה יותר אפילו מכיבוד אב ואם או כבוד רבו, שרק בחיוב לכבד את אשתו נאמר שחייב לכבדה "יותר מגופו". והטעם, שטבע האישה הוא כזה שהיא צריכה לקבל כבוד מבעלה ובלי זה חסר לה בחיות, וכמו שנאמר בפסוק (בראשית ג' ט"ז): "אל אישך תשוקתך" ולכן החיות והשמחה הפנימית שלה מגיעים מהכבוד שהיא מקבלת מבעלה. האישה זקוקה לזה כאוויר לנשימה, ומבלעדי כבוד זה הרי היא כדג בלי מים, ולכן חיוב זה הוא החשוב מכולם, והוא בעצם עיקר הדלק שמניע את הקשר ביניהם. אין לאישה בחירה בזה, כך טבע ברייתה, ואפילו אם יש לה עושר אינסופי ועבודה מצליחה וכל טוב שבעולם, כל זה לא שווה בעיניה אם אין לה כבוד מבעלה.

כבוד אשתו - חיוב כללי ולא מוגדר

אין בדברינו אלו חידושים גדולים. כולנו מכירים את החיוב לכבד את אשתו יותר מגופו, אלא שהיצר מסמא את עינינו כך שזה נשאר חיוב כללי, לא מוגדר. ואמנם יש דרכים רבות להראות כבוד, ואי אפשר לפרטם כי הם משתנים מאישה לאישה, אבל יש כמה כללים קבועים בהלכות כבוד, שאם נצליח להגדירם כראוי – נצליח גם יותר טוב להכניס את הכלל הזה לחיים שלנו – בעזרת ה'. נציין כלל אחד מהותי באופן ושיעור הכבוד הרצוי, וכלל אחד מהותי שהוא מפסיד הכבוד וההיפך הגמור ממנו ויש להימנע ממנו בכל מחיר.

בביאור מפסידי מידת 'כבוד אשתו'

ונתחיל דווקא במפסיד הכבוד הגדול ביותר, שהוא כאשר הבעל מנסה לחנך את אשתו ומעיר לה הערות, ועוטה על עצמו את תפקיד הרס"ר משמעת, או המשגיח, אפילו אם כוונתו לטובה ומעיר לה בנחת (וקל וחומר אם מעיר מתוך דחף גאוותני או בכעס), יתכן שהוא חושב שזו "ביקורת בונה", אבל האמת שהביקורת רק בונה את המריבה הבאה שלהם, כי כל הערה שלו גורמת לה לחשוב שהוא אינו מכבדה, ויש בכך נזק עצום שאף גבר לא מסוגל להעלות על דעתו בכלל, ואז אפילו אם הבעל מפנק ומחמיא ועוזר בבית וקונה מתנות, כל זה אינו שווה לה, כי היא מרגישה שבעלה אינו מכבד אותה באמת, וממילא גם יתר מעלותיו אינן שוות כלום בעיניה. ובגלל כך האישה מתוסכלת ורבה איתו, ורוב הצרות מגיעות בגלל יסוד זה, שהבעל לא מודע לכך שהאישה מפרשת באופן ישיר את הערותיו כביטוי לחוסר כבוד והערכה, וממילא, בגלל שהכבוד כל כך מהותי אצלה מעצם ברייתה, זה הגורם מספר אחת לבעיות הזוגיות.

המסקנה המתבקשת, שחוב מוחלט הוא על כל בעל להשתדל בכל כוחו שלא להעיר לאשתו ולא לבקרה ולא לנסות לחנך אותה.

ועוד יש לומר, מהצד ההלכתי של העניין, שכל ההיתר להעיר ולבקר נובע ממצות תוכחה, ובגדר מצווה זו מבואר באחרונים שיש כמה אופנים בהם אסור להוכיח ועליהם נאמר שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע - כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, כגון מי שלא יודע להוכיח - שאז מוטב שישתוק, והחפץ חיים זצ"ל הביא בבה"ל (סי' תר"ח ד"ה חייב להוכיחו) שחיוב ההוכחה הוא דווקא אם יש ביניהם דרגת קירבת הלב כמו שני אחים (וכידוע לא תמיד אפשר להגדיר כך את דרגת הקרבה לאישה), ובמיוחד אמרו שמי שלא נקי מחטא מסוים אסור לו להוכיח באותו נושא (ראה אלשיך שמואל א' ב' כ"ה, וראיתי מובא שזה טעם הגמרא בסוטה מ"ז שאם אין הבעל מנוקה מעוון אין בודקים את אשתו), וכל זה נאמר בכל אדם, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באשתו, שכאמור תמיד מצפה מבעלה לכבוד ותמיכה, ואם הוא מבקר אותה ומעיר לה - אונאתה מצויה.

המפץ הגדול

נשאלת השאלה איך יוכל הבעל לשתוק לאורך זמן ולא להעיר על דברים שמפריעים לו, והרי אנו לא מלאכים, ובמוקדם או במאוחר הכל יתפרץ?

ויש לומר, על פי היסוד שנתבאר לעיל, שהבעל צריך להבין שהאישה היא עזר כנגדו, ודרכה רק מראים לו משמים את עוונותיו, ואם הוא רוצה שאשתו תחדל מאותה הנהגה מגונה שמעצבנת אותו, עליו לבדוק היטב בעצמו במה הוא חוטא בהנהגה דומה ולתקן דרכיו. ודומה הדבר לאדם שמסתכל במראה ורואה כתם על חולצתו, ומנסה לשפשף המראה כדי להסיר את הכתם.

ולכן בשעת מעשה, בזמן שאותה הנהגה מפריעה לו, ודאי שאסור להעיר בשום מצב, כי הדברים לא יתקבלו אז על ליבה ורק יעוררו אצלה התנגדות - אלא יתחזק ויבלום פיו מהערות ומדברי כעס, וינסה למצוא ולחשוב על כל הטוב שיש באשתו.

ורק אם מרגיש שאינו מסוגל מבלי להעיר לה, יתפלל לה' שיעזור לו שאשתו לא תיפגע אלא תקבל את הדברים, ויחשוב היטב היטב איך לנסח אותם בצורה מועילה וחיובית, ויחכה לעת רצון, ששניהם מפויסים ורגועים, ואז יחמיא לה, ורק אז יאמר את אותו דבר ביקורת כשהוא באמת עטוף בדברי אהבה. ולעולם לא יעיר בזמן לחץ כמו ערב שבת או בדרך כשהם מאחרים לאיזה מקום (וגם לעולם לא יעיר בזמן שהאישה חושבת שעשתה משהו טוב, כי אז יצא לה החשק להתאמץ, אם היא מקבלת הערות במקום מחמאות). אלא לעולם ישתדל לא להעיר כלל, ורק אם חייב, כאמור, יעיר בזמן רצון ובדרך נעימה ומפויסת. 

וכאשר האישה תראה איך הבעל מתאמץ ומתחזק תמיד רק לכבד ולתמוך ולעודד, גם היא תרצה מעצמה להשתפר ולתקן את הדברים שמפריעים לו.

מכבדה יותר מגופו

עד כאן לעניין "סור מרע" בעניין כבוד אשתו, ועכשיו לעניין "עשה טוב". פשוט שלא ניתן לפרט את כל סוגי הכיבודים, אבל העיקרון בכולם מפורש בגמרא וברמב"ם, שיכבדה יותר מגופו.

ונראה לומר שביאור המילים 'יותר מגופו', הוא אפילו לפני עצמו – כלומר במקום הראשון. האישה חייבת להרגיש שבעלה שם אותה במקום הראשון. כדי לעשות זאת, יש בראש ובראשונה להרבות במחמאות, ולא סתם פטפוטי מילים מן השפה לחוץ, אלא יתבונן באמת בכל יום על מעלותיה של אשתו, ואת מסירות הנפש העצומה שלה, בכך שמשקיעה את זמנה בעבודות הבית [ולעתים גם בדאגה לפרנסה] כמעט בלי שום קבלת הכרה בהישגיה מהסביבה אשר מעריכה רק את הלימוד של בעלה (ולהבדיל, את הכסף שהוא מרוויח) ופחות את האישה, אשר מובן מאליו כביכול, שחובתה לעשות את המוטל עליה. וכל זה בצירוף הטיפול השוחק בילדים (ששם העמל רב, וכפי שנאמר בהגדה של פסח: "ואת עמלנו" - אלו הבנים), וכן הרגשת חוסר המימוש העצמי: לרוב דמות ההצלחה עליו גדלה היא אשת קריירה מצליחנית, וכל העיסוק בבית ובגידול הילדים לא מצליח לתת לליבה את הרגשת הסיפוק והמימוש העצמי. ואמנם השכל יודע שהצלחה בגידול ילד שווה לאין ערוך יותר מפיתוח תוכנה למחשב, ואף על פי כן הלב לא מרגיש הצלחה מעבודות הבית והוא ממשיך לקנטר באופן בלתי פוסק.

[ומה גם שבתהליך חזרתה בתשובה, על פי רוב לא הדריכו אותה לחיים האמיתיים, אלא ציירו לה תפקיד רוחני מדומיין, וכעת היא צריכה להתמודד עם קושי חזק שבעתיים, כשהיא מוצאת את עצמה טרודה רוב זמנה בעניינים גשמיים].

האם ניתן לתת תמיכה רגשית בלי התבוננות?

העולה מדברינו שהבעל הוא 'בעל חוב' גדול, והוא מחויב בסיפוק תמיכה רגשית מתמדת. זהו הדלק העיקרי המניע את המערכת הראשונה של הנישואין, שהבעל ירגיש אחריות לדאוג לצרכים של אשתו, לשמש לה כגב וכמשענת, לשמוע את טרדותיה בסבלנות, להבין אותה, ואם צריך גם לתת עצות מועילות [דווקא אם הוא מתבקש, במקרים רבים האישה רק רוצה לשתף ולא מעוניינת בהערות והדרכות], ולשמח אותה בכל דרך שיכול. כמובן שהדבר מחייב התבוננות במה שהאישה צריכה, אפילו אם אינה אומרת זאת בפירוש.

האישה חייבת להרגיש שהבעל שלה הוא החבר הכי טוב שלה, ושהוא ממלא אותה בביטחון, מעריך אותה ומכבד אותה ומצדיק את מעשיה, ובקיצור: מעניק לה תמיכה רגשית מלאה.

ולכן כדאי ממש לייחד זמן (כגון לפני שנכנס הביתה) לחשוב על מעלותיה ועל השקעתה, ועד כמה קשה היה לו להסתדר בלעדיה (כמו בתקופות שהאישה אחרי לידה וכדומה שאז העול נופל עליו והוא באמת מעריך וחש עד כמה היא מקריבה ונותנת), וכשיתבונן בכל זה – אז יצליח להחמיא מכל הלב, גם על המראה החיצוני שלה, גם על מעשיה, ויקפיד לעשות זאת באופן קבוע, וזה ממש מחיה את האישה וממלא אותה באושר פנימי מוכרח.

מלבד התבוננות יום יומית על מעלותיה של אשתו, ראוי לאדם גם לייחד זמן קבוע להתבונן מה חסר לאשתו. הרבה גברים מחכים עד שהאישה תתלונן על מה שחסר לה. ישנה תועלת עצומה בכך שהבעל מקדים ובוחן, לפני שיש בעיות ומריבות, במה יוכל להיטיב עם אשתו: ממש לשבת ולחשבן את סדר יומה, ולראות מה חסר לה, אולי איזה בגד, אולי שמחה או צורך נפשי אחר. ובכך שנותן לאישה את צרכיה הוא מראה לה שבאמת אכפת לו ממנה ובאמת הוא רוצה בטובתה, ואין מילים לתאר את האושר העצום שנגרם לאישה מכך, וממילא -גם הבעל מרוויח מכך.

מי במקום הראשון?

חזרה עקבית של מחמאות ודברי קירוב בכל יום, ועזרה ונתינת חלקו בעבודות הבית, הם תנאים הכרחיים כדי שהאישה תרגיש שבעלה באמת מכבד אותה. אבל כדי שהדבר באמת יתאמת אצלה בלב, לא די רק במחמאות ובעזרה. בזמן שיש ניסיונות, והאישה רואה שגם אז בעלה מבטל רצון עצמו ומתחשב בה מאד – אז מוכח לה ומתאמת אצלה בלב שבעלה באמת מכבדה. אם הבעל נותן לאשתו להרגיש שיש בסדר העדיפויות שלו דברים שקודמים אליה, היא מיד מרגישה שהיא לא מספיק חשובה בעיניו, וזה עבורה צער עצום. לא תמיד האישה מצליחה להגדיר את הדברים ולשים את האצבע על נקודה זו, אלא היא מתחילה להתנגד לכל אותם דברים שהיא חושבת שהם מתחרים שלה ושהם גוזלים לה את בעלה, אבל כאמור תורתנו הקדושה מגלה לנו שאם הבעל יכבד את אשתו יותר מגופו, וייתן לה הרגשה אמיתית, כנה ועקבית שהיא אצלו במקום הראשון, כל הטיעונים שלה ייעלמו כי זו באמת הנקודה שמפריעה לה.

בעל שעומד בניסיון ותמיד נותן לאשתו הרגשה שהוא מחשיב אותה במקום הראשון, מרוויח בכך כמה דברים: ראשית, הוא זוכה לעמוד בחיוביו, כמו כן הוא זוכה לעבוד על מידת הענווה באמת, בנוסף לכל זה הוא גם זוכה לברכה שהבטיחו חז"ל למי שמכבד את אשתו, ולסיום, הוא גם זוכה בחלק גדול מן המקרים - שהאישה תבין לליבו ותסכים לרצונו אחרי שראתה שבעלה אכן שם אותה במקום הראשון כך שהוא מרוויח מכל העולמות.

מדוע יש התנגדויות?

ההשקפה של הבעל צריכה להיות, שאם האישה מתנגדת לאיזה דבר, ואפילו דבר שנראה כהתקדמות רוחנית, הרי שמשמים מראים לו שבדרגתו הנוכחית לא מגיע לו לזכות במצווה ההיא, אמנם אם יראה לאשתו שהוא מכבד אותה ולא נגרר למלחמה אבודה שבה יש רק מפסידים, אלא מוותר. ואם אפשר, לאחר זמן, ברוגע ובשלוה, הוא מנסה לבדוק ולראות אם אפשר לסדר את הדבר בזמן או באופן אחר, לא בצורה של ויכוח ושל האשמות, כמו תובע ונתבע, אלא כמו שני שופטים. עצם זה שנותן לאשתו את זכות ההכרעה, בצירוף מה שמתפלל על כך, יתכן מאד שזה עצמו יקנה לו את הזכות במצווה המדוברת.

לדוגמא: יאיר מאד רוצה להשתתף בשיעור תורה מסוים ואשתו גילתה דעתה שאיננה מרוצה מכך בגלל שהשעה אינה נוחה לה. יאיר הבין שאולי אין לו עדיין את הזכות להשתתף בשיעור זה, ולכן לא התווכח עם אשתו אלא קיבל את הדין, והחל להשקיע מאמצים בתפילה שיזכה לשמוע שיעורים שיועילו לו, וגם ניסה לשתף את אשתו בכמה אפשרויות חלופיות לשיעור ההוא. אשתו אמרה לו שהיא תחשוב על זה, ואכן לאחר זמן, היא פנתה אליו ואמרה לו שחשבה על פתרון טכני פשוט שיוכל לאפשר לו להשתתף באותו שיעור.

האם טובת הבית קודמת לרצון האישה?

רוב הבעלים טוענים במקרים אלה ששיקוליהם אינם אנוכיים אלא הם לטובת הבית, שהרי יש לבעל חיוב לימוד תורה, וחיובי פרנסה, ואם כן הכל בעצם גם לטובתה.

והאמת שהכל עצת היצר, והראשון שירוויח באמת מכך שהאישה תרגיש באמת שהיא במקום הראשון - הוא הבעל בעצמו, כי כאשר האישה עצמה תיווכח שהיא באמת במקום הראשון אצל בעלה, היא ודאי תשמח שהוא ישקיע זמן בפרנסה ובלימוד תורה, שהרי גם היא מבינה שהדבר חשוב והכרחי, אלא שהיא חייבת להרגיש שהוא מבחינתו מוכן לוותר ולדחות את כל ענייניו למענה, ואם היא מקבלת את ההרגשה הזאת היא מפסיקה להתנגד ואפילו מתחילה לעודד את עניני הפרנסה והלימוד ושאר צרכי בעלה, ונמצא שהבעל מרוויח גם אותם, וגם שלום בית, וגם עומד בחיוב הכתובה לכבד כראוי את אשתו, והכל במחיר קצת תשומת לב לאשתו.

גדול השלום

כמובן שאין היתר לעבור על איסורים הלכתיים בגלל רצון אשתו, אבל עולם ההלכה משאיר מספיק מרוח בו אין איסור מוחלט, ועל הבעל לשקול או להתייעץ עם תלמיד חכם אמיתי אם יש היתר להקל באופנים מסוימים למען שלום בית. ובכל מקרה אין למהר להחליט שכל בקשה היא נגד התורה אלא יש לשקול היטב אם באמת גדר ההלכה אינו מאפשר התחשבות ברצון אשתו.

לדוגמא: ההנהגה הראויה של כל אדם היא שיתפלל את תפילותיו בציבור ובבית הכנסת. אבל לפעמים נוצר מצב לחץ לא רגיל (כגון בתפילת מנחה בערב שבת או לפני אירועים וכדומה) שהאישה צריכה את בעלה בזמן שמתנגש עם תפילת הציבור. ודאי שלא ראוי לקבוע כך את הנהגת הבית, ואם אישה תראה שבדרך כלל בעלה מקפיד תמיד להתפלל בציבור היא לא תבקש ממנו להתפלל ביחידות, אלא אם כן מדובר במצב חריג במיוחד. אבל אם אכן מגיע מצב כזה, יש לבחון את גדר החיוב לגבי תפילה בציבור, וכבר לשון השו"ע מגדיר את גדר החיוב, וז"ל השו"ע (או"ח סי' צ' ס"ט): ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור עכ"ל. וכמובן שמעלת התפילה בציבור עצומה, אבל גם מעלת שלום הבית עצומה ומותר למחוק שם ה' בעבורה, וכל שכן כאן שלא הוגדר חיוב מוחלט אלא נאמר שיש להשתדל. ואם כן במקרים חריגים אלה יש לבחון ולחשבן אם יתבעוהו על כך שלא השתדל מספיק, והאם הדבר מצדיק פגיעה באשה בעת שהיא במצוקה וצריכה את בעלה, ומה גם שההשלכות לכך הן שהיא תרגיש שבעלה לא מכבדה, ובכל פעם שילך להתפלל היא תיזכר בעלבונה.

מריבה בגלל מצווה

תירוצים 'דתיים' אינם יכולים להיות בסיס להתנהגות גסה כלפי האישה (או כלפי אף אדם אחר בעולם)! מי שמפספס מצווה בגלל אשתו, שיחשוב איך היה נוהג החפץ חיים בכזה אופן. הוא ודאי לא היה נכנס ללחץ ומתחיל מריבה. אז אם החפץ חיים היה כעת אצלם בסלון. או אפילו אם אדם שרחוק מתורה ומצוות היה עד למחזה הזה, האם גם אז הוא היה מתנהג כך? צריך להפנים יסוד גדול מאד – כמו שפשוט וברור שאסור לגנוב כדי לזכות לקיים מצווה, כך גם אסור לצער, לצעוק ולהונות כדי לקיים מצווה. מי שמרגיש לחוץ עליו להתפלל לה' שיזכה אותו לעשות את המצווה ובשום אופן לא לבזות את אשתו – הניסיון גם מוכיח שאין בכך שום תועלת, וגם אם יצליח לעשות את המצווה, וברקע קול בכיותיה של אשתו, אין ספק שמצווה זו אינה רצויה לפני הקב"ה.

וכן כתוב ברמב"ם (ספר זמנים, סוף הלכות חנוכה) וז"ל: היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום. נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר (משלי ג' י"ז): "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום" עכ"ל.

המעשה הידוע על רבו של החפץ חיים

נציין את המעשה הידוע על רבו של החפץ חיים זצ"ל, רבי נחומ'קה מהורודנא זצ"ל, וכפי שמובא בכמה ספרים, ששנה אחת ביקר החפץ חיים את רבו בימי החנוכה, וכאשר הגיע זמן הדלקת נרות, העמיד ר' נחומ'קה פנים כאילו אינו שם לב שהגיעה השעה לקיים את המצווה. חלפו שעתיים ושלוש, ועדיין רבו לא הדליק את הנרות, ותמיהתו של החפץ חיים הלכה וגברה. לבסוף, נשמעה נקישה על הדלת ואשתו של הרב נכנסה לבית. מיד השמיע הרב את הברכה והדליק את נרות החנוכה, והסביר לחפץ חיים שהסיבה לאיחור הייתה - כי ידע שאשתו היתה נפגעת אילו היתה רואה שהדליק את הנרות בלעדיה, ומאחר ושלום בית קודם, המתין עד שובה.

ובכלל יש להבין ששלום הבית הוא מטרה חשובה והכרחית, ומי שמשאיר את ההשקעה באשתו רק לזמנו הפנוי - אשתו מרגישה את זה ומתקוממת נגדו. על כל אחד ואחד מאיתנו חובה להבין שבלי שלום בית - יתר מעלותיו אינן שוות, ואין לו לא תורה (שהרי השרוי ללא אישה שרוי ללא תורה, ואם רב עם אשתו - ודאי אינו נקרא שרוי עם אשתו), ולא חסד (שהרי הראשונה בדיני הקדימה לכל הנוגע לענייני החסד היא אשתו, שעניי עירך קודמים, ולה התחייב בכתובה), וגם לא ברכה ופרנסה (שבגמרא מבואר שהברכה שורה בגלל האישה, ושכיבוד אשתו מוביל לעושר).

צריך להבין שכל דיבור לא סבלני לאישה או כעס עליה, או אם משוה אותה לאישה אחרת (ובמיוחד אם משוה לאמא שלו), מיד זה גורם לה לחשוב שהנה באמת בעלי לא באמת מכבד אותי, ואחר כך צריך לעמול מאד קשה כדי לרכוש שוב את האמון שלה בחזרה.

לדוגמא, הרב מרדכי הוא 'מגיד-שיעור' בישיבה ידועה וותיקה, ובין יתר עיסוקיו הוא גם מדריך את אורי, בעל תשובה צעיר ומוכשר הלומד בישיבתו ומקשיב לשיעוריו. כאשר נולד לרב מרדכי בנו האחד עשר, הרב מרדכי לא החסיר מהשיעורים אותם הוא מוסר בישיבה אפילו שיעור אחד. אורי ראה את ההתמדה הראויה לציון של רבו. לימים, לאחר שהתחתן ונולדה לו בתו הראשונה, גם הוא הבהיר לאשתו שאין הוא מתכנן להישאר בבית ולהחסיר מסדרי הישיבה. ואכן כשבא לישיבה, מיד זכה להתפעלות רבה מחבריו, על התמדתו ושקדנותו. וכך אורי ישב והתעלה בלימוד בזמן שאשתו האומללה וחסרת הניסיון, ממררת בבכי בביתה וללא כל תמיכה.

אורי אינו מודע לכך שיש כמה הבדלים בינו לבין רבו: לרב יש בנות גדולות העוזרות בניהול הבית, וגם הם מקבלים עזרה מהסבא והסבתא, ששלחו אוכל מבושל ואירחו כמה מהילדים. כמו כן, בשנות נישואיו הראשונות גם הרב מרדכי שינס מתניו ועשה את המוטל עליו, כיון שהוא מודע היטב לצרכיה של אשתו ובודאי מספק לה תמיכה רגשית.

ולכן, עלינו לקיים את חובותינו הבסיסיות ולא לתת לגיטימציה דתית למידות רעות (כגון עצלות, גאווה ועוד) ובכך למנוע את עיקר חיובנו בתואנות של חיקוי מעשי אחרים.

ממה נובעת ההתחמקות מלעזור?

מי שמחשיב את אשתו במקום הראשון מראה זאת לא רק בדיבורים, אלא בכל מה שמשמח את האישה: אם זה מתנות קטנות שמעידות על כך שהוא חשב עליה, או מדי פעם לערוך שולחן לאור נרות, או שאר הפתעות נעימות. חשוב מאד לא לשכוח ימי נישואין וימי הולדת. וכמובן יש להדגיש שעל הבעל לתת את חלקו באופן תמידי בטיפול בילדים ובניהול הבית כראוי, ובעיקר במצבי לחץ כגון ערבי שבתות, וכדומה.

עוד בעניין זה ראוי לציין, שלא צריך להיות גדול הדור כדי לדעת לעזור ולתת חלק בעבודות הבית. ולמרות זאת כל כך הרבה מאיתנו נכשלים מלתת לאישה סיוע מינימאלי בתואנות של חוסר ידע. והדבר נובע מגאווה ועצלות, שהרי בכל כך מעט תשומת לב נוכל לעזור כראוי.

יש לזכור גם כן שאין עזרתנו נדרשת כמנהל עבודה. אלא עלינו להישמע בתחום זה באופן מוחלט לאישה וכדברי המאירי (ב"מ דף נ"ט) כל שאדם עושה בנכסי ביתו ומזונות בניו ובנותיו ומלבושיהם ילך בהם אחר עצת אשתו שמתוך כך שלום מצוי בתוך ביתו עכ"ל. ויש להחמיר בחיוב זה ולתת לו את כובד המשקל הראוי לו, שבכך הוא מוכיח לאשתו שהוא אכן מכבד אותה כראוי.

דיני קדימה בחסד

היכן עיקר החסד האמיתי שאותו אנו מצווים לעשות? מהו הגמ"ח הראשון שצריך אדם לפתוח? השלב הראשון וההכרחי הוא לעשות חסד עם נפשו, וכמו שהבאנו לעיל את דברי רבנו יונה בביאורו לפסוק (משלי י"א י"ז): "גומל נפשו איש חסד, ועוכר שארו אכזרי", כיון שמי שלא יודע להיות בעל חסד עם עצמו, בהכרח לא ידע לרחם ולהעניק גם בחוץ, ומעשיו יהיו חיצוניים ובעלי השפעה מועטת על ליבו.

השלב השני, לאחר הגמ"ח האישי, הוא הגמ"ח הביתי – לעשות חסד בבית, וזה כבר חסד קשה שבעתיים כי שם אנו בגדר 'מצווים ועושים', ושם גם אנו זוכים למעט הערכה יחסית. אבל זה עיקר החסד המוטל עלינו, הן מחמת הכרת הטוב, והן מחמת שהוא יותר לשם שמים, שהרי ככל שהמעשה יותר בהצנע ויותר פנימי, יש יותר תקווה שיהא אמיתי ופחות מעורב עם שלא לשמה (מכתב מאליהו ח"ג דף קי"ח). ולכן נראה שעיקר חיוב החסד שעל כל בעל הוא דווקא העיסוק בדברים הקטנים לכאורה: בכך שנותן את חלקו בעבודת הבית, שוטף כלים ומוריד את הפח, בכך שמקשיב בסבלנות כאשר האישה מאריכה לפרט איך עבר עליה היום, וכדומה.

ואין זה רק רעיון מוסרי אלא יש הלכות מפורשות בעניין זה: התורה הגדירה דיני קדימה בעשיית חסד, שנאמר (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך", ומי שהוא קרובו הוא נקרא "עמך" ומצווה להקדימו (ראה שו"ע יו"ד סי' רנ"א ס"ג בהג"ה), וכבר ביאר החפץ חיים, שדיני קדימה אלו אינם נוהגים רק במצות צדקה, אלא גם בשאר המצוות שבין אדם לחברו (אהבת חסד ח"א סוף פ"ו). צריך להבין שעיקר החסד האמיתי עליו ניתבע בראש ובראשונה, הוא עניני העזרה ונתינת חלקו בעבודות הבית ובטיפול הילדים, כי שם אנו בגדר 'מצווים ועושים'.

ולכן כתב רבי חיים ויטאל (שער הליקוטים פרשת עקב) וז"ל: "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח' ג') - באמצעות האישה. והכוונה שיקיים כל המצוות, שאם יאהב אותה כגופו, יקיים "ואהבת לרעך כמוך", ששם נכללת כל התורה כולה עכ"ל.

מלבד שכר רוחני על עניני נתינת חלקו בעבודות הבית, יזכה הבעל גם לשכר מיידי כאן בעולם הזה על ידי הערכתה של אשתו, ובינו לבין אשתו תיבנה מערכת אמון, שתשנה את כל האווירה בבית.

לדוגמא, יוסף כבר מזמן הבחין שבבואו לביתו אחר יום מפרך, עליו להיזהר שלא לזרוק את נעליו בכניסה לבית (כמו שהיה רגיל לפני שהתחתן), אלא עליו לשים אותם במגירה המיוחדת לכך, מחמת הרגישות של אשתו לנושא. וגם שיחות הדרכה שקיבל הבהירו לו את חשיבות הדבר. אבל מפעם לפעם הוא שוכח מזה לאחר יום קשה, ותגובתה של אשתו הכעוסה, שהוא אינו מעריך אותה ואת עבודתה הרבה, נראה לו מוגזם, ונדמה לו כאילו היא מחפשת סיבה למריבה. ולכאורה אפשר להבין את טענתו, שהרי אין הצדקה לכאורה לכזאת שכחה מקרית לגרום לתגובה שכזאת. אלא אשתו מספרת שהיא אינה מרגישה כלל שבעלה שותף עמה לנטל הדאגה לניהול הבית, העניינים שלה והדאגה לילדים, והוא רק מרוכז בעצמו ובלימוד שלו (או בעבודה שלו). ולכן שכחה של נעליו בגסות שכזאת אכן ממחישה לה את צדקת מחשבותיה והיא אינה יכולה להתאפק. אם יוסף היה באמת נותן לאשתו הרגשה שהוא שותף איתה בהתמודדות, מקשיב לה ומבין לצרכיה, וגם עוזר באמת לפי יכולתו, ודאי אשתו היתה מעדיפה להתעלם משכחה מקרית מפעם לפעם, ולו רק למען שלא תצטרך לקלקל את האווירה הנעימה שבבית.

אמון

נראה שדוגמא זו ממחישה את בסיס האמון ביחסים, שפירושו שחרור ומתן אפשרות לצד השני להחליק או למעוד מפעם לפעם [בגבולות הסביר] מכיוון שהוא נותן את חלקו באופן רציף ועקבי, בעזרה ובתשומת לב להחשבת העניינים המטרידים את הצד השני, ואז ממילא הרבה מההנהגות הקטנות אשר מהוות עילה למריבה - פשוט נעלמות מאחר והן אינן מתפרשות עוד בצורה לא נכונה. וזה מישור האמון, אשר נבנה לאורך זמן והוא מבוסס על רציפות ועקביות בעזרה ובהענקת הרגשת שיתוף עם הצד השני.

לכל אחד מאיתנו יש "שריטות", דברים מסוימים שמפריעים לו במיוחד, וקשה לו מאד לחיות ולהשלים איתם. מי שמרגיש שאשתו לא מתחשבת ב"שריטות" שלו, צריך קודם כל לבדוק עם עצמו – עד כמה הוא מצליח לקבל את השריטות שלה.

לימוד משותף – האם זה מציאותי?

בגלל שגם האישה צריכה מזון רוחני, גברים רבים נוהגים לקבוע זמן ללימוד משותף עם האישה – ומעטים מצליחים להחזיק במנהגם: לרוב קביעות זו נגמרת אחרי פעם או פעמיים, כשהאישה מבטיחה לא ללמוד עם בעלה עוד לעולם. צריך להבין שעבור האישה לימוד זה הוא זמן נוסף של 'להיות ביחד', והיא נזכרת בכל מיני דברים חשובים במהלך הלימוד, וגם מתייחסת להפרעות שמסביב (כמו טלפונים וכדומה). הגבר בדרך כלל לא מתייחס לגישה זו בטבעיות, אלא הוא מצפה שאשתו תתנהג כמו חברותא מתמיד ותהיה מרוכזת אך ורק בלימוד – ולכן הלימוד המשותף נגמר בריב. רק מי שמבין שזו גישת הנשים ללימוד, יצליח באמת להכניס את התורה גם הביתה דרך הלימוד המשותף. ואם יתייחס ללימוד עם אשתו לא כאל מצות תלמוד תורה אלא כמצות חסד והזדמנות להעשיר את הקשר ביניהם גם ברבדים נוספים, ממילא לא יהיו לו ציפיות מהלימוד המשותף, והלימוד יצליח לתת פירות ולעבור בתועלת מרובה ובלי לחץ.

ואגב, אפשר לתת דוגמא נוספת לחברותא מיוחד, שגם שם מטרת הלימוד שונה וממילא זה משפיע גם על דרך הלימוד, והכוונה כמובן ללימוד עם הילדים. מעבר למטרה של העברת הידע, עיקר תפקידנו הוא להעביר אהבת תורה, כי בכך אני מקנים לילד את החשק והרצון ללמוד. מי שמשכיל להבין שזה כאן העיקר, צריך להקפיד ללמוד באווירה נעימה וללא לחץ, בלי הערות וכעס - אלא למלא ולהציף בשבחים ומחמאות כנים כל הצלחה אמיתית של הילד, ובכך חווית הלימוד נתפסת אצלו כדבר נעים שהוא ישאף לעשות שוב בעתיד.

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.