"אז מה התיקון של תשעה באב? להתגעגע"

בתשעה באב חזרו המרגלים מלתור את הארץ והוציאו עליה דיבה. בני ישראל שמעו אותם, השתכנעו, נשאו את קולם בבכי כל הלילה וקבלו בפני משה ואהרון - לאן אתם מביאים אותנו? מה, אתם רוצים להרוג אותנו?! יותר טוב יהיה שנמות במדבר! יותר טוב היה לו מתנו במצריים! מה אתם לוקחים אותנו לארץ מפחידה כזאת?!

הם בכו בכי גדול, ואז אמר להם הקב"ה את הדיבור המפורסם: "אתם בכיתם לפניי בכייה של חינם - אני אקבע לכם בכייה לדורות".

נשמע כזה 'נו-נו-נו' ו'אוי-אוי-אוי'..."בכיתם היום?! - תבכו עוד הרבה שנים! תהיה נפילת ביתר, יהיו הרבה כאבים, בית המקדש ייחרב, הרבה דברים קשים ונוראים עוד יקרו ביום הזה". איך באמת אפשר להבין את הדיבור הזה? האם השם התכוון להעניש אותנו, לגזור עלינו דין מתוך כעס?

צריך לדעת שהקב"ה תמיד לוקח נפילה כבסיס להתחלה חדשה. כל קלקול הוא גרעין לתיקון. השם מסתכל על עם ישראל, ועלינו, בכל רגע נתון, והמנגינה שלו היא תמיד אחת: בוא נסתכל איפה אתה נמצא עכשיו ואיך צומחים מכאן והלאה.  

לצמוח מהשבר

כשילד קטן נופל, ישר מזנקים אליו. התגובה לנפילה היא תמיד התעוררות של רצון לעזור.

ומה אנחנו, לא ילדות? יש יהודי שהוא לא ילד?

כשיהודי נופל, יש המון עזרה סביבו. זה תמיד ככה ולא ייתכן אחרת. במקומות הכי נמוכים, הכי מוסתרים והכי רחוקים, נמצא שֵם השם הכי גבוה, הקדושה הכי נשגבה וההשגחה הכי מופלאה. אמנם צריך לפנות אליה ולחפש אותה כדי לקבל אותה, היא לא תתגלה מעצמה במקומות החשוכים, אבל היא כל כך קרובה! היא יותר קרובה ממקומות אחרים. השם לא משאיר לבד ילדים שלו שנופלים.

ממש ככה גם כשעם ישראל נפל בבכייה של חינם בתשעה באב. מיד התעוררה תנועה לעזור לו ולקחת את השבר הגדול הזה למקום שצומחים ממנו. אם קורה משבר, ההמשך שלו חייב להיות לידה.

בכייה של חינם - בכי של אובדן אמון

בתשעה באב נפלנו למקום של מה שנקרא "בכיית חינם". וזה המשבר הכי נורא. אנחנו על הגבול של ארץ ישראל, בדרך לבית המקדש, כמעט משיגים את התכלית שבשבילה יצאנו ממצרים, במסע ניצחון של קדושת ישראל שהולכת ומתגלה, על רקע טומאת מצריים שהולכת ונסוגה.

כמעט השלמנו את הדרך. כמעט הגענו אל מטרה. ופתאום כזאת נפילה שגוררת עוד ארבעים שנה במדבר, ודור שלם שצריך למות כדי לתקן ולהיוולד מחדש.

מה בעצם היה הבכי הזה של העם בעקבות דברי המרגלים?

זה היה בכי של ייאוש. הם מאוד התייאשו. הם לא האמינו. הפסימיות שלהם ניצחה.

בכל אחד ואחת מאתנו, יש תמיד מאבק כזה, בין האמונה לבין הייאוש. בכולנו יש את הקולות האלה שמתלבטים, האם יהיה טוב בסוף או יהיה רע בסוף? האם כדאי לאדם שייברא, כי הוא יצליח וינצח, או שמא טוב לו שלא נברא, ועכשיו משנברא הוא חתיכת כישלון ואפס?

תשעה באב במדבר היה רגע שבו הייאוש ניצח. רגע של אובדן אמון. 'אני לא מאמין שאתה רוצה להיטיב איתי, ואני מפחד פחד מוות שהולך להיות זוועה'. כל עם ישראל ישב ומירר בבכי: הארץ הולכת להיות רעה, אנחנו לא נצליח לחיות בה בדרך הנכונה, הענקים ינצחו אותנו, כל העסק הזה היה לשווא...

מדהים!

הרי השם הוציא אתכם ממצרים, הוליך אתכם בדרך, מן נתן לכם, שליו נתן לכם, ענני כבוד נתן לכם, את המצרים הטביע מולכם... תראו! הוא הראה לכם, והראה לכם והראה לכם רק טובות וניסים ונפלאות, ועדיין החוויה הפנימית לא השתכנעה!

אתחול לאהבה

אז למה גזרו עליהם דווקא מיתה במדבר?

פשוט, הם היו צריכים לחזור לשמיים, להיפגש שוב עם השם ולהיזכר מחדש.

השם הוא בוודאי טוב. באנו ממקום טוב ומלא אהבה. הקב"ה ברא את העולם רק מאהבה ורק כדי להיטיב. לא הייתה לו שום סיבה אחרת ואין לו שום מניע אחר: הוא טוב והוא רוצה להיטיב, והוא ברא עולם כדי שיהיה לו עם מי להיטיב.

"אנחנו היינו יחד לפני שבאת לעולם הזה", אמר לכל אחד מהם, כביכול, הקב"ה, "ידעת במיליון אחוז שהכול רק טוב והולך לטוב, והנה, העולם כל כך כל כך העלים ובלבל, עד שאיבדת את זה לגמרי. אם הגעת לכך שאתה יושב ובוכה לילה שלם על הגבול של הארץ המובטחת ולא מאמין לי שיהיה לך טוב בארץ ישראל - אז תחזור. תחזור הביתה. נעשה אתחול. נעשה הכול מהתחלה. אין מה לעשות, הגוף הזה גמר. תחזור, ניפגש, יהיה חיבוק מההתחלה, ובעזרת השם הזיכרון החדש יהיה חזק יותר ואתו תצליח להמשיך ולנצח את הפחד.

בכי של אמונה וגעגוע לתיקון

בתשעה באב הייתה נפילה שנקראת 'בכייה של חינם'. היה שם משבר אמון חריף. ומתוך המשבר הזה חייבים להתקדם.

מה התיקון לנפילה?

התיקון הוא מה שהקב"ה אומר לנו "אתם בכיתם לפניי בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות".

אם הנפילה היא ייאוש עמוק ואובדן אמון, אז הגזרה של בכייה לדורות אומרת - תתחילו למלא את הסל בגעגועים לתיקון.

תתגעגעו!

וגעגוע, כמה שהוא כואב ועמוק, ככה זה מתוק. כשיש געגועים יש קשר. כשיש כאב יש עצב חי. כשעם ישראל בוכה בתשעה באב, או אפילו רק מתעטף במועקה הזאת שמתיישבת לנו כמו אבן על הלב, זה אומר שזה קשור אלינו, העניין של בית המקדש. זה אומר שאנחנו מאמינים שהישועה בדרך, שהגאולה בפתח, שמשיח יבוא, שכל החורבנות ייבנו, ושיש תקווה לטוב.

אם לא הייתה לי אמונה שייבנה בית המקדש, לא היו לי דמעות בקינות של תשעה באב. הבכי בתשעה באב הוא בכי האמונה הכי עמוקה בעולם. בכי של געגוע לתיקון, געגוע לבית המקדש, געגוע לגאולה ולישועת עולמים.

לא ייאמן! אלפיים שנה חלפו, ואנחנו עדיין מחכים!!

אין אומה בעולם שמתרגשת ממנהיג שמת לפני מאה שנה או מתאריך שהחליטו עליו לפני שמונים שנה. רואים פשוט, איך להחלטה אנושית אין כוח אמתי. אפשר להמשיך לעשות טקסים ממלכתיים, בלב הם כמעט לא יזיזו..  

ואילו עם ישראל, אחרי אלפיים שנות גלות, עדיין בוכה. סימן שהמת שלנו לא מת; המת שלנו חי וקיים ואנחנו מתגעגעים ומחכים ומחפשים ומבקשים, ומאמינים, שיבוא יום וניפגש.

משנה לשנה מצטבר בעם ישראל הכוח הזה. עוד תשעה באב ועוד תשעה באב, כל פעם שישבנו על הרצפה, כל פעם שבכינו, הוספנו לסל הגעגועים של עם ישראל עוד משקל של אמונה שאומר: הוא ייבנה!!

במהרה בימינו, אמן.