הרבנית ימימה מזרחי בראיון מיוחד: "זו הטרגדיה שהצמיחה אותי"

בראיון מיוחד ל"אנשים" מספרת הרבנית על הטרגדיה שעברה. "זה אין אונים נורא, שאת אימא, והילד שלך מביט בך בעיניים מצפות וקצרה ידך מהושיע".

"פתאום את מבינה שאת באמת עם המון המון המון אנשים, וכולנו ביחד נושאים עיניים לשמים וממתינים". הרבנית מספרת על החוויה המשפחתית הקשה שעברה. "אני חושבת על בני, זכרונו לברכה, שהלך, והוא לא בקצו, ממש לא בקצו, אחרי ייסורים איומים. אני לא יכולה לדון לכף זכות את מחלת הלב שהוא נפטר ממנה".

הרבנית מספרת על השיעור שלמדה מהטרגדיה הקשה. "השיעור המופלא שבני זיכרונו לברכה השאיר לי... הייתי בטוחה שאמא זה משהו שיכול הכל, ויכול להוביל את הילד שלה ולהגן עליו ולשמור עליו. ולימדו אותי ענווה, שאמא זה כמו קופסה, והכל עובר דרכך. את לא יכולה לנשום במקומו, ואת לא יכולה לרוץ במקומו, ואת אפילו לא יכולה לרוץ לצדו. את בצדי המסלול שלו ומנופפת לו לשלום שולחת לו מדי פעם נשיקה או כוס מים. אומרת לו: "אל תלך לשם", או שיקשיב או שלא. אימהות זה תפקיד מוגבל מאד מאד. וזה לימד אותי ענווה. המון המון ענווה.

בראיון, סיפרה הרבנית כי באחד הפעמים נסעו לקבר רחל, והיה תור ארוך במחסום. כאשר זיהו אותה המג"בניקים, ואמרו: "זו הרבנית ימימה", המחסומים נפתחו. הרבנית ממשיכה בהומור המיוחד לה, ש"אז הבת שלי אמרה: 'הו, אמא, רק שלא יגלו שאת אשה רגילה"..." ממשיכה הרבנית ואומרת: "ואני, בעצם, חיה כל היום בפחד הזה: רק שלא יגלו שאני סתם אישה רגילה..."

הרבנית מתייחסת לברכת 'שעשני כרצונו', ואומרת: "מה פירוש הברכה המיוחדת הזו שאנחנו אומרות כל בוקר? שעשני כרצונו זה המון, עשית אותי, ואתה כל כך מרוצה מהיצירה הזו".

לשאלת המראיינת: "את לא מרגישה שיש פתאום איזה זילות בעולם הזה?", השיבה הרבנית ימימה: "אני חושבת שיש מקום להכל. אני אף פעם לא אזלזל במפרישות חלה סדרתיות. אף פעם לא. זה וואו. כשאישה חוזרת הביתה שמחה זה וואו". הרבנית פונה למראיינת ואומרת: "את יודעת מה זה לשמח בן אדם, אורלי? זה עולם, עולם".

על נושא זה מוסיפה הרבנית ומסבירה כי "חשוב מאוד לבוא לאו דווקא ממקום של שכל. לפעמים אני אומרת לעצמי: הלוואי והייתי פשוטה יותר. הייתי יכולה לנגוע יותר בנימים עדינים".

לרכישת ספרי הרבנית ימימה מזרחי, לחצו כאן.