לתת, לקבל ומה שביניהם

יסוד הנתינה הוא אחד מאדני הבית היהודי, אך בכדי שהנפש תלמד את טעמה של הנתינה היא זקוקה לתרגולים רבים. הנפש כה מורגלת בנטילה, עד שהיא עסוקה בכך במשך רוב שעות היום, אף בלי שנשים לכך לב. המחשבות סובבות אוטומטית סביב הצרכים, היעדים והמטרות שלנו. בשביל להטות את עצמנו לדרך טובה ומרוממת יותר, עלינו לעשות עבודה מתוך מודעות, וכך תוכל הנתינה להיבנות בנפשנו. רבותינו מלמדים אותנו שעדיף להרבות בנתינות מעטות מאשר להעניק פעם אחת מתנה גדולה. צועד לו אדם ברחוב בדרך לעריכת הקנייה השבועית שלו. אביונים רבים יושבים על צידי הדרך ומבקשים נדבות. יש אחד שיוציא מן הארנק עשרים שקלים וייתן ביד העני הראשון שיקרה בדרכו. "עשיתי זאת!", יאמר לעצמו בסיפוק. "עשיתי זאת בגדול! איזה אביון קיבל היום מתנה כה גדולה?". יש אחר שיוציא חצי שקל, וייתן לעני הראשון. יוציא את ארנקו בשנית וייתן לעני השני, וכן הלאה עם שאר האביונים. במחשבה ראשונה נראה אולי כי נתינתו של הראשון גדולה יותר, אך במחשבה שנייה נמצא כי השני רכש מיומנות רבה יותר – שוב ושוב היה עליו להיפתח לזולת, לחשוב עליו ולרצות לשמח אותו. אין ספק כי נתינה זו עלתה יותר על זו של הנותן הראשון שפתח את ליבו פעם אחת בלבד. הרי זוהי, למעשה, מטרתה של הנתינה: לפתוח את הלב לזולת, להרגיל אותו להבחין בקיומו ובצרכיו. כן הוא בבניית הבית היהודי. לעיתים נוכל להיתקל במתנות גדולות ו"מפוצצות" שקנה בעל לרעייתו, או להיפך, אך אין בכך כמעט מאום בכדי להעיד על טיב הקשר שנרקם ביניהם. לא שיש בכך טעם לפגם, אך מתנה חד פעמית מסוגל אף האגואיסט הגדול ביותר להעניק במחווה של רצון טוב ופתאומי. הנותן האמיתי נבחן בנתינה תמידית, עקבית ורצופה של דברים קטנים, כגון: הגשת כוס מים, אמירת מילה טובה, ויתור באמירת המילה אחרונה. זו יכולה להיות נתינה קטנה, כמו הנחת האצבע על מתג החשמל עבור הזולת בשביל לחסוך לו קימה מן הכיסא, או כל נתינה אחרת חסרת הילה וכותרות, אך אלו הן הנתינות האמיתיות שבונות את הנפש.

יחס אישי

חשוב לתת לזולת יחס אישי. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בעיקר באמירות, כגון: "אתה חשוב ויקר לי בכל עת, אף בזמן שאני עסוק, או בזמן שאני רחוק ממך ואנשים רבים נוספים נמצאים איתי". אין הדבר דורש משאבים מיוחדים, רק תשומת לב, רצון, ונכונות להביע תחושה של אכפתיות. יש לעצור לרגע גם בזמן שעסוקים, להתעניין בזולת, לזכור את צרכיו, את קשייו, את מה שעובר עליו ואת לוח הזמנים שלו. יש להתייחס בכובד ראש להערותיו ובקשותיו, וכן להקשיב לו באמת. ישנם כאלו השומעים את הזולת רק על מנת שיוכלו להשמיע את שלהם עוד רגע נוסף. יש ללמוד להתעניין בזולת באמת, ולשמוע את מה שיש לו לומר מתוך עניין של ממש. האוזן הקשבת היא לעיתים הדרך הטובה ביותר לעזור לזולת במצוקתו.

תודה והערכה

חלק מהנתינה היא להודות עד מאוד על כל דבר שנעשה עבורנו. לא להתרגל לטובה, לא לפתח קהות כלפי יוזמות ומחוות שהופכות עד מהרה לשגרה, ולא לקבל כמובן מאליו גם את מה שבאמת מובן. נכון הוא שאם נפלתי ברחוב, יעזרו לי העוברים ושבים לקום. נכון הוא שבבואי לרופא אמור הוא לאבחן את מחלתי ולרשום לי תרופה. נכון הוא שאם זקוק אני מאוד לעזרה כלשהי בני ביתי יעזרו לי במידה והם יכולים. בכל זאת, אין זה סותר את התודה שיהיה עלי לחוש ולהביע כלפי כל אלו שסייעו בעדי. נכון שתפקידי הבית מוגדרים ומוסכמים אצל כל בני זוג – מי מכין את הארוחות, מסדר את הבית, שולח את הילדים וכו´. אף על פי כן, מותר וצריך לומר תודה, להביע הערכה ואף להבחין בקושי הכרוך בכך.

תשומת לב

כמה שמחמם את הלב לשמח את הזולת אף מבלי כל סיבה מיוחדת. ניתן לעשות זאת במגוון רחב של דרכים, ולאו דווקא בעלויות גבוהות. מספיקה נתינת התחושה של הרצון לשמח, וכבר הלב נפתח ומתרונן. פעמים רבות חולפים עלינו ימים ושבועות בשגרת יומיום שבה אמנם יש סיוע ועזרה זה לזה, אך חסרה תשומת הלב המיוחדת, וההרגשה שהזולת רצה לגרום לשמחה והנאה מעבר למצופה ממנו. החובות ההדדיים מתמלאים על הצד הטוב ביותר, והכל נעשה בדרך נעימה וחיובית, אך חסרה תשומת הלב המיוחדת. אפילו דברים קטנים ופשוטים, אם רק נעשו כמחווה של תשומת לב, הרי הם מקשרים מאוד. לדוגמא, בעל מבחין בבוקר כי אשתו מחפשת עט זמן רב ואינה מוצאת. בצהריים הוא מופיע עם חפיסה ובה שני עטים במיוחד עבור אשתו: "כדי שלא תצטרכי לחפש, שיהיה לך...". הבעל הבחין בקושי של רעייתו, למרות שלא היה מדובר בבעיה קשה או טראגית. האשה אפילו לא עשתה ממנה עסק, אך הבעל כן. הוא התאמץ לפתור לה את הבעיה הקטנטונת שלה מבלי שביקשה. כאשר מראים לזולת שזוכרים אותו גם כאשר אין הוא עצמו מזכיר זאת, זו ההוכחה עבורו כי הוא חשוב וחביב באמת.

הזדהות עם רגשות הזולת

האם קרה לכם שהייתם נסערים עד מאוד בעקבות שמחה? אולי הייתה זו שמחתו של מכר שבא סוף סוף, לאחר שנים ארוכות של ציפייה, בברית נישואיו, או של קרוב משפחה שנפקד בשעה טובה בילדים, לאחר חבלי המתנה ארוכים ומייסרים. יתכן שמאורע מסוים הותיר אתכם נרגשים מאוד מפני ש... מן הסתם היו לכך סיבות. מכל מקום, כשתבקשו לחלוק את סערת רגשותיכם עם הזולת, תתאכזבו ואף תפגעו אם המקשיב לא יגלה כל סימן לכך שהבין לרגשותיכם. "נו נו, ברוך דיין האמת...", תגובה לקונית וכה מינימאלית בשעה שנפטר שכן קרוב לאחר סבל ממושך. "באמת נחמד", כאשר השגת סוף סוף איזו משאת נפש שהצלחת להגיע אליה לאחר מאמצים ותקוות רבות. אמנם אי אפשר לצפות מאדם שלא הכיר וחווה יחד עמכם את הציפיות והתקוות, האכזבות או ההפתעות, אך כן ניתן לצפות ממנו לנסות להזדהות עמכם ולהבין אתכם. הבעת השתתפות ברגשות מראה שקלטנו את רגשותיו של הזולת; התלהבותו, שמחתו, אכזבתו או עלבונו. חשוב ברגעים קשים, ולא פחות מכך, ברגעים יפים ומשמחים, לומר מילים פשוטות ומזדהות, הבאות כתגובה להבעת רגשות. זה מה שעושה את ההבדל בין אדם בודד לבין מי שחש שיקיריו מוכנים תמיד לתת את ליבם עבורו. "זה באמת מרגש לשמוע שאחרי שנים כה רבות אדם מוצא את זיווגו". "מאוד מאכזב לטרוח כל כך ולגלות בסוף שהמשרד סגור". "הו, מזעזע! בוודאי היה לך קשה לשמוע את הבשורה!"

נכונות לשנות הרגלים בלתי עקרוניים

לעיתים מתברר כי נוהג שכה התרגלתי אליו, מפריע עד מאוד לבן הזוג. לעיתים זה השעון המעורר שמצלצל בשעה מוקדמת מאוד בכדי להעיר את האחד, אך קוטע את שנתו של השני שאינו צריך לקום. אולי זה הרגל לאכול את הארוחה הבשרית בצהריים, בשעה שלבן הזוג גורמת ארוחה כזו באמצע היום לתחושת כובד מטרידה. יכולים אלו להיות נעלי הבית המרשרשות והמעצבנות, או ההרגל להניח חפץ מסוים דווקא במקום מסוים כמו שהתרגלנו בבית ההורים. האדם החכם יודע להתגמש ולוותר בכל תחום שאינו עקרוני, ושומר את הצורך להתעקש לזמנים ומקומות בהם באמת אינו יכול לוותר. אין לראות בהתגמשות חולשה. אין זו חולשה לרצות לעשות טוב לזולת. בדרך כלל גם נמצא את הדרך לעשות את אותו הדבר שכה הפריע בצורה קצת אחרת שלא תפריע. שווה לרכוש נעלי בית אחרות או שעון מעורר חדש בשביל לא לצער את בן זוגנו, ולהשתית את הבית על אדני ההתחשבות. אדם שמעביר על מידותיו, יעורר אמון רב ויזכה בשיתוף פעולה כאשר יעלה הצורך לעמוד על דעתו בעניין עקרוני. יהיה ברור לבן זוגו שהוא אינו עומד על דעתו מתוך אגואיזם, שהרי שבדרך כלל הוא נוח ומתפשר. דרישותיו מתקבלות ברצינות, והנכונות להיענות לצרכיו נעשית הדדית.

הבנת דבר מתוך דבר

לעיתים אדם מתלונן על דבר כלשהו הנראה תמוה, או שתגובתו על דבר פעוט היא מוגזמת. יש לדעת כי על פי רוב התלונה היא רק ה"כיסוי". למעשה מה שבאמת מטריד אותו הוא עניין שונה, שמשום מה לא נוח לו לדבר עליו. אולי הוא מתבייש בו, ואולי זוהי מרירות שהוא מדכא בכוח. מצוי שהרעיה תתלונן על כך שאינה מסתדרת עם הביורוקרטיה בה היא נתקלת בדרכה לסדר את הארנונה, ומה שבאמת מפריע לה זו העובדה שבעלה אינו מביע התעניינות במה שנעשה בבית. בעל שלא ישקיע מחשבה בדבר, עלול להתרגז מריבוי התלונות של אשתו, להתגונן או להתקיף, אך בעל חכם יבין שיש כאן מצוקה שיש לגלותה. אולי מדובר במשהו פשוט שניתן במספר מילים להסבירו ולפשטו, ואולי משהו עמוק יותר שדורש מחשבה, השקעה, ותמיכה. בכל מקרה, יש להתייחס אל ה"סימפטום" ברצינות, ולנסות לבדוק מה מסתתר מתחת אליו, על מנת שהפתרון יהיה יעיל. נתינות מסוג כזה תועלתן רבה לאין ערוך. נתינה יעילה תיתכן אך ורק אם היא נעשית במטרה להטיב עם הזולת, ולא כאשר היא מתבצעת בבחינת "כמי שכפאו שד", שאז התוצאה תהיה הפוכה מהנתינה המקשרת. הבה נפנים את הדברים, ונרגיל את עצמנו להעניק ולתת מכל הלב מבלי לצפות לתמורה. אין ספק שהראשונים שיצאו נשכרים מהעניין יהיו אנו בעצמנו. בהצלחה.

המאמר נכתב על ידי הרב יוסף פרידמן – מנחה נישואין ומשפחה, מדריך חתנים, מנחה הורים, ומנחה קבוצות לאינטליגנציה רגשית. מחבר ספר "ויבן לו בית".