מה יותר חשוב בתשובה: לב או שכל?

כפי שכבר ציינו בטור הקודם בהקשר לחשיבות התשובה בשילוב הלב, צמיחה אישית של הלב מתבטאת בעליה בדרגת הקשר הפנימי עם הקב"ה. כמו שבדברים חיצוניים יש דרגות שונות, כך גם בעבודת הלב ובקשר עם הקב"ה יש דרגות.

לדוגמא, מידת האמונה בה', היראה והאהבה, אינן שוות אצל כל אחד – כולם מאמינים אך כל אחד בעוצמה שונה. ובספר דעת תורה (בראשית ז' ז'), המשיל הדבר לאדם המחזיק את חברו לאיש נאמן, ולכן אף יסכים להלוותו איזה סכום כסף. ואף על פי כן, אם הלה ירצה ללוות סכום כסף גדול, אז כבר יתחיל להרהר ולהסתפק אם באמת יש לסמוך ולהאמין בו עד כדי כך. ואם כן, מידת אמונתו בחברו היא מוגבלת. וכך גם האמונה של כל אדם ואדם בקב"ה אינה שווה. כי האמונה היא דוגמת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכשם שלסולם יש שלבים רבים – כך גם לאמונה יש מדרגות שונות, וכך גם במדרגות היראה, האהבה והדביקות. מטרתנו – להעלות את דרגות האמונה, היראה, האהבה והדביקות שבלב.

פנימיות הלב - גם בזמן הזה?

אף על פי שדבר זה פשוט ומוכרח, יש כאלה שלא מבינים מה הטעם לעסוק בעניין פנימיות הלב הרצויה לפני הקב"ה, והרי ראינו רבים שמתרכזים בעניינים אלה - ונוטים להזניח את חשיבות קיום ההלכה [וכפי שכבר עורר על זה הגר"ח מוולאז'ין בספרו נפש החיים, שער ג' פרק ד'-ה'], או נוטים להשקיע מאמץ יתר בכוונות עליונות, דבר אשר במציאות הנוכחית לא מצליח לגרום לתוצאות ניכרות, וממילא, יטענו אותם אנשים, ראוי שלא להזכיר עניינים אלה וה' הטוב ירחם על דורנו החיצוני, ויקבע לנו שכרנו בהתאם ליכולתנו המוגבלת.

וכמובן שטענה זו אינה נכונה, מכיוון שאין אנו פטורים מלנסות ולשאוף בכל כוחנו למצוא דרכים לעבודה אמיתית ופנימית ככל האפשר. גם במצבינו הנוכחי, נוכל למצוא דרכים לליבנו, ועל ידי כך להגיע להתקדמות של ממש בקשר עם הקב"ה.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות?

ראינו שמטרת המצוות היא לטהר הלב, ולהתעלות בדרגות האמונה, היראה והאהבה - אבל עדיין צריך בירור כיצד עושים זאת - כיצד גורמים ללב להתמלא באהבה וביראה, בחשק ובדביקות? [ואמנם ישנן דרגות מסוימות שאליהן יכול להגיע כל יהודי בכל מצב, כאשר הוא מעורר עצמו לחשוב באהבת ה' או ביראתו, ראה בה"ל שבתחילת סימן א', אבל ודאי שהמטרה והתכלית היא לעלות בסולם העולה בית ה' ולהביא את הלב למצב של תחושה פנימית בהירה ועקבית של אהבה ויראה ודביקות בה']. 

ודאי שכדי להגיע לדרגות הלב הרצויות יש לקיים את מצוות ה', אבל השאלה היא האם די בקיום מצוות והדביקות כבר תבוא ממילא, וכמו הכלל שמובא בספר החינוך (מצווה ט"ז): 'אחרי הפעולות נמשכות הלבבות', או שמא יש לדאוג שיתקיימו תנאים נוספים כדי שהלב אכן יושפע ממעשי המצוות. 

האם מעשים טובים משפיעים בהכרח על הלב?

בחינה מדוקדקת של המציאות מגלה שישנם כמה תנאים, שבלעדיהם מעשי המצוות לא ישפיעו על הלב, ולפעמים אף ידחו אותו. אפילו לימוד התורה אינו בהכרח גורם לקשר אמיתי עם הקב"ה, וכמו שכותב הפסוק (ירמיהו ב' ח'): "ותופשי התורה לא ידעוני", וכן מבואר בחז"ל שלימוד התורה אינו תמיד סם חיים, אלא לעיתים הוא סם מוות (ודואג האדומי ויוחנן כהן גדול יוכיחו).

יתכן מצב שאדם מלא במצוות ואף על פי כן הוא אינו רצוי ואהוב לפני ה', וכן מפורש ברמב"ם (פ"ז מהל' תשובה ה"ז), שכתב וז"ל: זה מובדל מה' אלקי ישראל שנאמר (ישעיהו נ"ט ב'): "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", צועק ואינו נענה שנאמר (ישעיהו א' ט"ו): "גם כי תרבו תפילה אינני שומע", עושה מצוות וטורפין אותן בפניו שנאמר (ישעיהו א' י"ב): "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי", וכן (מלאכי א' י'): "מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חינם, אין לי חפץ בכם אמר ה' צבאות, ומנחה לא ארצה מידכם". ואם כן ממש הכרח לגלות ולבאר את התנאים שאותם יש לעשות כדי שהלב יהיה רצוי לפני הקב"ה.

שימת לב – תנאי הכרחי

רבותינו האריכו לבאר את אותם תנאים שעליהם יש להקפיד כדי שמעשי המצוות ישפיעו על הלב. התנאים הנדרשים כדי שגם הלב יהיה שותף בעבודת ה' מתחלקים לכמה סוגים: חלק מהתנאים כולל את כח המחשבה בעת שמקיים המצווה.

התנאי הראשון הוא שימת לב, וכמו שמבואר בפסוק (דברים ל"ב מ"ו): "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום", ופירש רש"י: שימו לבבכם, צריך אדם שיהיו עיניו וליבו ואזניו מכוונים לשמוע דברי תורה. וכן מפורש בפסוק אותו אנו אומרים בקריאת שמע (דברים י"א י"ח): "ושמתם את דברי אלה על לבבכם".

ובא ללמדנו כי יש חיוב לשים לב לדברי התורה. והטעם לאזהרה זו הוא כיון שאפשר לעשות מעשים גם ללא קשב ומודעות - לדוגמא, נהיגה ברכב: בניגוד לשיעורי הנהיגה הראשונים שבהם לכל סיבוב של ההגה נדרשה הפנית קשב מרוכזת, וכל כך קשה היה אז לשים לב לשני דברים בו זמנית, וכיום אנחנו משתלבים בתנועה, מאיצים, פונים, חונים, וכל זה לא עובר לרגע דרך המודעות שלנו. אנו מעבירים ל"טייס אוטומטי" ורק אירוע חריג ימשוך בחזרה את הקשב אל משימת הנהיגה. כך פועל המוח שלנו כדי לייעל תהליכי חשיבה.

הבעיה שגם בתפילה ובמצוות אנו עוברים למצב של "טייס אוטומטי", ומוצאים את עצמנו בתפילה חולמים ומעופפים. קיום מצוות במצב כזה ודאי לא יכול להשפיע על הלב, כי אותן מצוות נעשות כמצות אנשים מלומדה, ועל זה כבר התאונן הנביא ואמר (ישעיה כ"ט י"ג): "יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני - ולבו רחק ממני" [וזה גם הטעם למה שאמרו (גיטין מ"ג א') שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, ופירש רש"י שם: שאז נותן לב ומבין].

[בהקשר זה, מעניין להזכיר את פירוש רש"י על הפסוק (ישעיה ל"ג י"ג): "שמעו רחוקים אשר עשיתי, ודעו קרובים גבורתי", ופירש שם מיהם הרחוקים ומיהם הקרובים, וז"ל: רחוקים - המאמינים בי ועושים רצוני מנעוריהם, קרובים - בעלי תשובה שנתקרבו אלי מחדש עכ"ל. ומבואר בדבריו שבעלי תשובה נקראים קרובים לה', ונראה הטעם לכך מפני שהם לא התרגלו מילדות לכך – ולכן כח ההתפעלות וההתרגשות של אדם בוגר מצליח לגרום למצוות יותר להשפיע, עד שזכו לתואר "קרובים"].

תנאים הכרחיים נוספים

תנאי נוסף שנאמר בכח המחשבה, הוא בזמן שעושה המצווה - שיכוון לצאת ידי חובה, כמבואר בשו"ע או"ח סי' ס' ס"ד. וכתבו האחרונים (האמרי בינה או"ח סי' י"ד ובעל ה"חיי אדם" בקיצורו לספר חרדים) שמקור הלכה זו בפסוק (דברים י"א י"ג): "ולעבדו בכל לבבכם" וזו מצות עשה שנאמרה בכל המצוות, וכבר ברמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות, מצווה ה') מבואר כך, שפירוש הפסוק הוא שתהיה כל עבודתנו לאל יתברך בכל לבבנו כלומר בכונה רצויה שלמה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצוות בלא כונה וכו'.

תנאי נוסף [שבו תלוי השפעת המצוות על הלב], תלוי במציאות המשתנה. ולדוגמא, בזמן שעיקר הפרנסה היה מחקלאות, ודאי ששמירת השמיטה כהלכתה גרמה לעליה ניכרת במידת הביטחון והאמונה, מאשר זמננו היום, ובעיקר אלה שאינם חקלאים, ששמירת השמיטה שלהם מסתכמת בפח שמיטה, ועל אף ששמר השמיטה בדקדוק, הלב לא מתמלא במידת אמונה ובטחון. ונמצא, שהכלל שאותו הגדיר בעל ספר החינוך, מותנה תמיד באיכות המעשים. ולא תמיד המעשים יגררו את הימשכות הלב.

האם יש פעולות שדוחות את הלב?

ישנו סוג נוסף של פעולות, אשר לא רק שאינו משפיע לטובה על הפנימיות אלא עושה את ההיפך הגמור וגורם לנפש לסלוד ממעשה זה. והוא פעולה הנעשית בכפיה (חיצונית או פנימית) וללא רצון. טבע האדם שלא אוהב שמכתיבים לו מה לעשות, והוא רוצה למרוד בכל דבר שמרגיש שכופים אותו עליו.

ולכן, עונש ממריד כל ילד בריא בנפשו [לפעמים אין ברירה וגם את זה צריך, אבל חובה מיד אחר כך לדבוק בכלל: "שמאל דוחה וימין מקרבת"]. דוגמא נוספת, אנשי החינוך מעידים שברוב המקרים הנוער הנושר לא עזב את דרך האמת בגלל חוסר חינוך בילדותם, אלא להיפך – רבים מהנושרים גדלו בבית שבו הקפידו איתם במיוחד על קיום מצוות כראוי, אלא שלא השכילו לגרום לילדים להזדהות באופן פנימי עם הדברים.

וניכר לכל, שאם הפעולות נעשו באופן כפוי ומאולץ, הן מונעות את השפעת המעשים על הלב, ואף יוצרות השפעה שלילית הפוכה. והחניך רק מחכה לרגע בו ישתחרר מלחץ הכפייה, ואז יוכל לפרוק עול ולהתנהג באופן קיצוני לצד השני [כמובן שיש גורמים נוספים לתופעת הנשירה, ואין זה מטרת החיבור, ורק נקטתי בדוגמא זו כדי להמחיש עד כמה חשוב לשתף את כח הרצון].

התנאים שבהם נעסוק ונרחיב

יש עוד כמה תנאים [שגורמים לתורה ולמצוות להשפיע על הלב] שתלויים בכוונת הלב, והם מובאים בספר חיי אדם (כלל ס"ח) בשם החרדים, והם שיעשה את המצוות בשמחה, ושיזהר שלא לעשותן דרך בזיון ועוד, וכן הביא להלכה גם החפץ חיים (אהבת חסד ח"ב פ"ג), ראה שם. וראוי לייחד ספר על כל תנאי ותנאי, אך מכיוון שרוב התנאים כבר מוזכרים בחז"ל ובראשונים, ובמיוחד בספרי המוסר והחסידות, רציתי בחיבור זה להתמקד בסוג נוסף של תנאים, שגם הם מוזכרים בקדמונים, וגם בהם שייך לומר שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה.

התנאים ההכרחיים שבהם נתמקד בהמשך הם:

* שיתוף ההנאה והחיות במעשי המצוות.

* התבוננות, שכוללת הכרה עצמית של הרבדים הנמוכים שבנו, כדי שנוכל לקבוע עבודה רוחנית שתוכל באמת לרומם ולהשפיע גם עליהם.

יש כאלה שמבינים כללים מתוך פרטים, ויש כאלה שמבינים פרטים מתוך כללים, וישנם אנשים שלא יבינו כלל לפני שישמעו כמה דוגמאות מעשיות. ובתחום זה קשה לתת דוגמאות, כיון שכל לב הוא עולם ייחודי בפני עצמו ולא כל מה שמועיל לאחד יכול להועיל גם לשני, אבל חיבור זה מיועד לבעלי תשובה ויש מכנה משותף גדול ביניהם, ועליו נדבר בעזרת ה' – ומכל מקום לא הרחבנו מדי בדוגמאות, רק הנצרך להבנת העניין, ונקווה שהדברים אכן יובנו כראוי.

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.