רוצים משיח? תתחילו לחכות לו באמת

תקיעת השופר שהדהדה בכל רחבי ירושלים העתיקה החרידה את תושבי העיר. לפי הנשמע הגיע קול השופר מכיוון הר הזיתים, דבר שגרם להתרגשות יתר: שהרי לפי מדרשי חז"ל אליהו הנביא יעמוד על ראש הר הזיתים ויתקע בשופר ומשם תתחיל הגאולה.

יהודי ירושלים לא ידעו מה לעשות מרוב התרגשות. אלא שאז יהודי מעורער בנפשו נצפה כשהוא יורד מההר עם שופר בידו. מכאן הסיקו רבים שהוא היה התוקע, ולא אליהו הנביא... אך רבים אחרים לא נתנו לספיקות לגרש את התקווה שבליבם, ועדיין נטו להאמין, כאשר הם ממתינים לבאות.

כאשר הגיעה השמועה אל האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטפסק זי"ע, קם מכסאו ניגש אל החלון, הוציא את ראשו חוצה והריח. מיד פנה אל מקורביו ואמר: 'אין זה תקיעת שופר של משיח, עדיין אינני מריח את ריח המשיח'.

תמהו החסידים: אם הצדיק יודע להריח ולזהות את ריחו של המשיח, למה היה צריך לקום ממקומו ולגשת אל החלון, וכי לא יכל להריח בתוך חדרו? אמר על כך האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי"ע שהצדיק מויטפסק כל כך השתוקק וציפה לביאת המשיח עד שבתוך ביתו פנימה תמיד הרגיש את ריח המשיח, לכן כאשר רצה לבדוק האומנם הגיעו ימות המשיח היה צריך לקום ולהריח האם גם בחוץ כבר מריחים את ריחו של המשיח.

אכן, עם ישראל לדורותיו, עם היותו שרוי בגלות, תמיד חי מתוך ציפייה והשתוקקות לגאולה השלימה. כפי שאומרים אנו בשלוש עשרה עיקרים 'אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'.

בדורנו יש התעוררות רבה לכל מיני מצוות ואפילו מנהגים שונים. אך משום מה עניין הציפייה לגאולה אינו בראש מעייננו. מעטים הם האנשים שאכן משקיעים מחשבה בציפייה לגאולה.

עלינו לדעת שאחת השאלות הראשונות אותם נשאל אדם בעמדו לפני בי"ד של מעלה היא 'ציפית לישועה'? לא די באמונה צריך ממש לצפות לכך. ברור שזה לא בא מעצמו, צריך להשקיע בזה, בלימוד בספרים, ובעיקר במחשבה. וכפי שכתוב (ישעיהו ל' י"ח) "אשרי כל חוכי לו", אשרי האדם המחכה למשיח.

כך גם פוסק הרמב"ם (הלכות מלכים פי"א ה"א) 'כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו'.

הקב"ה רוצה לראות אותנו מחכים ומייחלים לגאולה ורק אז היא אכן תגיע. כפי שכתוב בילקוט שמעוני 'יש דור שהוא מצפה למלכותי, מיד הן נגאלין'. החיד"א מסביר שגם אם עם ישראל עדיין אינו ראוי לגאולה, עצם הציפייה היא הזכות הגדולה שלנו לגאולה. בזכותה נהיה זכאים להיגאל.

פעמים רבות היה אומר החפץ חיים זצ"ל שהמשיח יושב בשמים ומחכה לרגע המיוחל שתינתן לו רשות לרדת ולגאול את עם ישראל ולהביאם לארץ ישראל. יותר ממה שאנו מצפים לו, הוא מצפה לנו, אך הוא לא יתגלה אלא רק כאשר עם ישראל יחכה באמת ובלב שלם לבואו.

כאשר ראשי הקהילה של העיר בריסק הגיעו אל הגאון רבי יוסף דוב סולובייצי'ק זצ"ל לבקש ממנו שישמש רב בעירם, סירב רבי יוסף דוב לכך. פנה אליו אחד מחברי המשלחת 'כיצד יכול הרב לסרב לנו, הלא עשרים וחמשה אלף יהודים מחכים לך'! הזדעזע הרב ממילים אלו, ניגש אל הרבנית ואמר לה הואילי לארוז מהר מזוודות. אני חייב ללכת, עשרים וחמשה אלף יהודים מחכים לי. אסור לי להניח לקהל כזה של יהודים להמתין לי לשווא.

כששמע החפץ חיים סיפור זה, נאנח מעומק לבו, ואמר: 'אם רבי יוסף דוב נעתר להפצרות ומיהר כל כך, משום שלא יכל להישאר אדיש לציפייה של עשרים וחמשה אלף יהודים המצפים לו. תחשבו, אם המשיח היה יודע שאפילו רק עשרות אלפי יהודים מחכים לו, וודאי שהיה ממהר לארוז ולהגיע, ולא היה נותן לנו לצפות לו לשווא. אך למרבה הצער, עם ישראל כלל אינו מחכה לו. רק בפה אנו אומרים 'אחכה לו בכל יום שיבוא'...'

צדיקי הדורות בגודל ציפייתם לגאולה ראו בכל התקדמות טכנולוגית כהכנה לגאולה. כך כאשר הניח הממשל התורכי את מסילות הברזל לרכבת שיחברו את ארץ ישראל עם המדינות מסביב, התבטא האדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע שזוהי הכנה שיהודים יוכלו להגיע במהירות לארץ ישראל מכל קצוות הארץ. הוא הראה לתלמידיו את הנבואה בספר ישעיהו בפרק ל"ה המדבר על ימות המשיח (פסוק ח') "והיה שם מסלול ודרך". כותב שם בפירוש הרד"ק 'עכשיו אין דרך במדבר שכולו חול... ואז יהיה מסלול ודרך'. הכוונה על מסלול ודרך הרכבת.

כך גם כאשר המציאו את אמצעי התעופה שמח מאד באומרו שזה עוד צעד בדרך לגאולה, כפי שאומר הנביא בישעיהו (ס' ח') "מי אלה כעב תעופינה". שעם ישראל יעוף לארץ ישראל כמו עב, דהיינו ענן.

הרה"ק רבי משה טייטלבוים זי"ע, מחבר ספר 'ישמח משה', היה ידוע בגודל ציפייתו לגאולה. קודם פטירתו אמר, "אם הייתי יודע בימי נעורי שאזדקן כך ועדיין לא יבוא המשיח, לא הייתי יכול לחיות מרוב צער ונפשי היתה פורחת ממני. רק בטחוני הגדול ותקוותי החיו אותי עד היום".

באחד הימים הגיע מכתב, שחתנו הגדול בעל "אריה דבי עילאי", עומד להגיע לביקור. זמן רב לא ראו בני המשפחה את החתן האהוב והחשוב, כמובן שהתרגשו מאד והתכוננו לקראת ביקורו הצפוי.

ה'ישמח משה' ישב כדרכו בחדרו שקוע כל כולו בלימודו. והנה הגיע היום והשעה בו היה אמור להגיע החתן. כל בני המשפחה עמדו והסתכלו מהחלונות לראות כאשר הוא יתקרב לבית. אך לשווא. החתן אינו מגיע, בני הבית החלו לדאוג אולי אירעה חלילה תקלה בדרך. סוף סוף כאשר נראה האורח הנכסף מבעד החלון, הזדרז אחד מבני המשפחה לחדרו של ה'ישמח משה' ואמר לו בהתרגשות רבה: 'הוא הגיע'!

ה'ישמח משה' התנער מלימודו, לבש את בגדיו החגיגיים, וחיש מהר יצא בריצה לקבל את פני האורח גדול, תוך שהוא מכריז בסערת רגשות 'בואו ונצא לקראת משיח צדקנו'!...

מרוב מחשבותיו כל ימיו על המשיח, כאשר שמע את צמד המילים 'הוא הגיע' היה בטוח שהכוונה למלך המשיח. אך מה רבה היתה תדהמתו כשנפגש פנים בפנים עם האורח, שלא היה 'אלא' חתנו אהובו. בכאב לב גדול אמר: 'אכן אורח חשוב הגיע בגבולנו, אך לא לזה ציפיתי...'

כאשר התקיימה החתונה הגדולה, בה התחתנו צאצאיהם של האדמו"ר הראשון לבית חב"ד ושל הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, היה כתוב בנוסח ההזמנה לחתונה: 'החתונה תתקיים אי"ה בירושלים עיר הקודש והמקדש תובב"א, אך אם משיח צדקינו לא יבוא חלילה עד אז - תתקיים החתונה בעיר ז'לובין'...