השקרים המוסלמים על ירושלים ומסגד אלאקצא

פתגם ערבי מפורסם אומר: "שקרן צריך זיכרון טוב", והסיבה ברורה: שקרן חייב לזכור את שקריו, ולמי סיפר איזה שקר, כי אם לא יזכור אותם הוא עלול לסתור את עצמו ושקריו יתגלו. כלל זה פועל גם בעניין חשוב כמו ירושלים, שקדושתה לאסלאם הסוני מבוססת על פרשנות פוליטית ומאוחרת לפסוק קוראני, בעוד לאסלאם השיעי העיר השלישית בקדושתה, אחרי מכה ומדינה, היא העיר נג'ף שבדרום עיראק.

מקורות אסלאמיים קדומים מציינים שמסגד אלאקצא ("הרחוק"), המוזכר פעם אחת בקוראן, היה אחד משני מסגדים שהיו על יד כפר בחצי האי הערבי (כיום סעודיה) ששמו ג'יעראנה, בין הערים מכה וטאאף. המסגד האחד, הקרוב לכפר, נקרא "אלמסג'ד אלאדנא" – "המסגד הקרוב", ואילו השני, הרחוק יותר, נקרא "אלמסג'ד אלאקצא" – "המסגד הרחוק". מסגד זה הוא "מסגד אלאקצא" המוזכר בקוראן.

חמישים שנה אחרי מות מוחמד, בשנת 682 לספירה, עבדאללה אבן אלזובייר, שהיה הבריון של מכה, מרד בשלטון בני אומייה ששלטו בדמשק, סגר את הדרכים ומנע מבני דמשק לבוא לחג' במכה. מחוסר ברירה הם בחרו בירושלים כמקום אלטרנטיבי לחג', שהוא אחת מחמש מצוות היסוד באסלאם, וכדי לבסס את בחירתם בירושלים הם המציאו את השקר שמסגד אלאקצא המוזכר בקוראן נמצא בעצם לא בג'יעראנה אלא בירושלים, וכך קישרו אליה את המיתוס הקוראני על הנסיעה של מוחמד בלילה ל"מסגד אלאקצא" המופיע בקוראן. ומכאן נובעת התפיסה באסלאם הסוני שירושלים היא המקום השלישי בקדושתו לאסלאם הסוני.

השיעה, שנרדפה עד צוואר על ידי בני אומייה, לא קיבלה את השקר שירושלים היא מקום קדוש, ולכן העיר השלישית בקדושתה לשיעה היא העיר נג'ף שבעיראק, שבה קבור עלי בן אבי טאלב, מייסד השיעה, ורבים מחכמיה. רק אחרי מהפיכת ח'ומיני בשנת 1979 העלו השיעים – האיראנים וחיזבאללה בעיקר – את ירושלים על ראש שמחתם, כדי שהסונים לא יאשימו אותם בנטייה לציונות.

השקר הראשון, אם כן, הוא עצם הטענה ש"המסגד הרחוק" נמצא בירושלים, ועל שקר זה נוספו שקרים אחרים, בעיקר זה הנוגע למיקום של מסגד אלאקצא בירושלים. עד לפני זמן לא רב, היה מסגד אלאקצא הבניין הנמצא בדרום הר הבית, שעל גגו כיפה כסופה. כל שטחו של הר הבית נקרא "אלחרם אלשריף", "המקום הקדוש המכובד". אלא שאחרי מלחמת ששת הימים החלו להישמע קולות להקים בית כנסת יהודי על שטחו של הר הבית. (מנוגד לפסק ההלכה של מרן זיע"א כי אין לעלות להר הבית וכל העולה חייב כרת). ההנחה הייתה שהמוסלמים לא יתנגדו, שכן "אלאקצא" נמצא בדרום המתחם. גם הרב גורן, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, רצה לערוך אירועים דתיים בהר הבית.

כתוצאה מקולות אלה החליטו המוסלמים ש"אלאקצא" המופיע בקוראן איננו רק המסגד שבדרום המתחם אלא כל המתחם. כדי לבסס טענה זו הם חדלו להשתמש במונח אלחרם אלשריף ככינוי למתחם הר הבית, וכינו את כל המתחם בשם "מסגד אלאקצא". (עמיתי פרופ' יצחק רייטר הקדיש לסוגיה זו דיון מיוחד בספרו "מירושלים למכה וחזרה", 2005). אלא שהרחבה שקרית זו חשופה וידועה, ולענייננו נזכיר כאן שני מסמכים החושפים אותה: אחד ידוע ומוכר ואחד פחות מוכר.

השקר נחשף

הידוע והמוכר הוא חוברת שחיבר המופתי חאג' אמין אלחוסייני בשנת 1924 והודפסה ללא שינוי פעמים רבות בשנים שלאחר מכן. ד"ר דניאל טסל מלקסינגטון, מסצ'וסטס, מסר לי עותק מקורי שהודפס בשנת 1930, ואני מודה לו על כך. הספרון הוא תחת הכותרת: A Brief Guide to al-Haram al-Sharif – Jerusalem – "מדריך מקוצר לאלחרם אלשריף – ירושלים", לא אלאקצא. מסגד אלאקצא מופיע בחוברת רק כפרק, אחרי הפרק על כיפת הסלע, זו הנמצאת במרכז המתחם עם כיפת הזהב. מכאן, שעל פי חאג' אמין אלחוסייני, המופתי של ירושלים, מסגד אלאקצא הוא רק הבניין שבדרום מתחם הר הבית. זה היה המצב בעבר.

את המסמך הפחות ידוע צילמתי בביקור שערכתי לאחרונה בניו יורק אצל חברי חיים שטיינברגר, בעל אוסף גדול של מפות ארץ ישראל. חיים הציג בפניי מפת תיירות ירדנית של ירושלים, שצוירה בשנת 1965, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כאשר מזרח ירושלים היה כבוש באופן בלתי חוקי לחלוטין בידי הממלכה הירדנית ההאשמית, מבלי שהעולם זעק, אמר או אפילו לחש מילה אחת נגד כיבוש לא חוקי זה. המפה צוירה בידי ירדני ושמו עבד אלרחמן רצאץ שעבד כמודד רשמי, וקיבלה אישור מרשות התיירות הרשמית של ממשלת ירדן. לכן ניתן לומר שהמפה היא מפה רשמית ירדנית.

עיון במפה מראה שבשנת 1965 עדיין מתחם הר הבית נקרא אלחרם אלשריף, והוא נמצא על הר המוריה, ואילו מסגד אלאקצא הוא רק הבניין הנמצא בדרום המתחם. כלומר, כמעט שלושים שנה לפני הסכם השלום בין ממלכת ירדן וישראל, ראתה הממלכה את מסגד אלאקצא רק בבניין הנמצא בדרום אלחרם אלשריף, הבנוי כולו על הר המוריה. רק אחרי שהיהודים שחררו את מקום מקדשם במלחמת ששת הימים ביוני 1967, החליטו שקרני האסלאם להרחיב את "מסגד אלאקצא" – שבמקור הוא בכלל במדבר הסעודי – מהבניין שבדרום הר הבית להר הבית כולו.

לדוגמה: שיח' עיכרימה צברי, המופתי של ירושלים ופלסטין בין השנים 1994-2006, נשא את נאום יום השישי בארבעה בינואר 2002, ובנאומו הופיע הקטע הבא (תוספותיי בסוגרים, מ"ק): "הו המוסלמים (בכל העולם), כאשר אנו מדברים על מסגד אלאקצא המבורך כוונתנו היא למסגד ששטחו 144 דונם (כל שטח אלחרם אלשריף) ובכלל זאת הקירות, החומות ובכללן כותל אלבוראק (הכותל המערבי), וכן הסטווים, המסדרונות, המבואות והכיכרות, בנוסף לאלאקצא המקורה (הבניין בדרום), אלאקצא הקדום (מתחת למקורה), מקום התפילה המרוואני (אורוות שלמה) והסלע המקודש (אבן השתיה, תחת כיפת הסלע), כולם אלאקצא..."

אלא שכאן נכנס עוד שקר שהמפה חושפת, והוא מיקום המקדש. בשנים האחרונות שמעתי כמה דרשות יום שישי שלצערי לא הקלטתי אותן, ובהם טענו הדרשנים ש"אלהיכל אלמזעום" – "בית המקדש (היהודי) שכאילו היה" – בכלל לא היה בירושלים, כי הר המוריה בכלל לא נמצא בירושלים. במקרה אחד שמעתי טענה שהמקדש היה בהר סיני, ובמקרה אחר שמעתי שהוא היה בהר גריזים, והשומרונים משמרים את המסורת היהודית המקורית. המפה הירדנית מציגה גם את הדרשנים הללו במערומי שקריהם.

השאלה היא מדוע המוסלמים חרדים כל כך לעניין אלאקצא עד שהפכו את השקר הזה כמעט לעיקר אמונה. הסיבה פשוטה: האסלאם בראיית עצמו הוא דת שהגיעה לעולם לא לחיות בשלום עם הדתות הקודמות, יהדות ונצרות, אלא כדי לבטל אותן ולהחליף אותן. האסלאם בראיית עצמו הוא "דין אלחק", "דת האמת", ואילו היהדות והנצרות הן "דין אלבאטל", "דת שקר". המוסלמים חוששים ששיבת היהודים לארצם, עלולה להחזיר את היהדות למעמד של דת חיה, קיימת, פעילה ואמתית, ומעמד זה יציב סימן שאלה, איום תיאולוגי, על עצם קיומו ועל סיבת קיומו של האסלאם.