"מילמיטר שמאלה והייתי מת": חייל גולני בסיפור אישי ממלחמת לבנון השניה. צפו

יוני גלר, חייל מילואים שנלחם במלחמת לבנון השניה, נפגע באורח אנוש מרסיס, שפגע בו מילימטר מהעורק הראשי, והוא זכה לראות את יד ה' בעיניים, פעם אחר פעם.

צפו בסיפורו האישי:

סיפורו של גלר מפעים. חייל מילואים בגולני תחת אש, שזוכה לראות את יד ה' בעיניים. עם תחילת המלחמה הוקפץ גלר באופן פתאומי לצפון. היעד: החלפת כוח סדיר של צנחנים שספג אבדות ופציעות קשות בקרב בכפר עאייטה אשאעב, וזקוק להתארגנות והיערכות מחודשת לקראת המשך הקרבות.

"היה הרבה זמן של המתנה לפני הכניסה", מספר יוני. "לקחו והחזירו אותנו כמה פעמים. היה הרבה זמן להתארגן ולהתאמן. ביום האחרון, ערב שבת פרשת 'ואתחנן'. יום י"א אב, ידענו שהלילה אנחנו נכנסים למלחמה בוודאות.

"היינו מוכנים לגמרי לכניסה למלחמה וכעת לא היה מה לעשות. השעה הייתה 10:00 בבוקר. החבר'ה שוכבים בצל ומחכים ללילה כדי שניכנס פנימה", מספר גלר. "היה לי קשה לראות את זה. אמרתי בליבי 'כך נכנסים למלחמה? מתוך בטלה ושיממון?' אספתי קבוצה של חיילים דתיים וכאלה שאינם דתיים, וסיפרתי להם על הגמרא שאומרת ש'תורה מגנא ומצלא', התורה מגינה ומצילה והצעתי להם ללמוד משהו והתורה תגן עלינו.

"לשמחתי, הם הסכימו. ישבנו בבית הכנסת בשלומי ולמדנו שם מ-10:00 בבוקר כמעט 4 שעות. כשהתחלנו ללכת לבית הכנסת חשבתי מה אני לומד איתם. חשבתי שיש כאן דתיים ולא דתיים ואיך נשלב את הכוחות. הסברתי להם מה זה דף יומי, ואמרתי: 'בואו נצטרף לעשרות אלפי יהודים בכל העולם', אחר כך פרשת שבוע וקצת חסידות. השתדלתי שיהיה מגוון ומרתק. היה לימוד מיוחד שהרגשנו בו את העוצמה של התורה.

בברכת 'השכיבנו' הרגשנו איך כל מילה מדברת אלינו

"הגענו לגבול עם כניסת שבת. עמדנו ליד פרצה בגדר בקו דיווח 105, מקום חטיפת החיילים גולדווסר ורגב הי"ד", ממשיך גלר לספר. "דרכנו על שרידי ההאמר המפוצץ שלהם וליד הכניסה היה פתאום עיכוב, המתנה. מישהו צעק: 'בואו נעשה קבלת שבת'. עמדנו ליד דחפור ענק התחלנו להתפלל והיינו בטוחים שאין זמן, אבל אחד החבר'ה תפס פיקוד והתחיל בתפילה ספרדית. לנו זה היה קריטי כי תפילה ספרדית מתפללים יחד מילה במילה וכולם, גם אלה שלא מכירים את התפילה בעל פה הצטרפו מילה במילה ובעוצמה גדולה. זו הייתה נקודת שיא.

"אני זוכר את ברכת 'השכיבנו', בכל מילה הרגשנו שהיא מדברת עלינו. בלב נשארתי עם המילים 'בצל כנפיך תסתירנו', אני זוכר את עצמי זועק 'ריבונו של עולם עטוף אותנו והחזירנו הביתה לשלום'", מתאר יוני ברגש.

"נכנסנו ללבנון. היינו צריכים לטהר שני בתים. בית אחד טוהר, אך השני היה עם דלת משוריינת שלא הצלחנו לפרוץ. במהלך ניסיון הפריצה נפצעתי, חשתי כאב וקשיי נשימה עצומים, איבדתי את ההכרה". גלר חוזר לסיפור ומסביר כי לא הצליחו לפרוץ את הדלת. "לא ניתן היה להכניס את החיילים. השעה הייתה מאוחרת ועוד מעט זריחה. מפקד הפלוגה הבין שלא ניתן להשאיר חיילים בחוץ ולכן בלית ברירה נכנסו כל החיילים לבית אחד. כך היינו 87 חיילים בבית אחד. צפוף מאוד ומסוכן מאוד.

בלתי נתפס: עשרות פגזים וטילים שלא פגעו

במציאות הצפופה הזו ושוב חזר גלר להכרה, וחש את קשיי הנשימה. במקביל, גילו מחבלי החיזבאללה את התנועה המיוחדת בבניין והחלו בהפגזות. "המחבלים החלו להפגיז את הבית בו היינו בצורה מטורפת. פגזים נפלו מימין ומשמאל, מאחורה ומקדימה. הרגשנו את הרעידות מכל הצדדים והבנו שבכל רגע יפול פגז על הבית, וכאן כקרה דבר בלתי נתפס: המחבלים יורים מהזריחה ועד קצת לפני השקיעה עשרות פגזים ולא מצליחים לפגוע בבית. אני זוכר את התחושה בשעות האלה של 'בצל כנפיך תסתירנו' ושל כוח התורה המגן ומציל. חשבתי על הפסוק בתהילים 'יפול מצידך אלף ורבבה מימנך אליך לא ייגש'.

"לקראת הצהרים קיבלנו אזהרה בקשר שיש מידע ודאי ש'טילים על הבית שלכם'", ממשיך גלר. "טיל זה ירי מדויק מאוד והפגיעה שלו הרבה יותר משמעותית.

"החבר'ה נשכבים על הרצפה, ובתוך רגעים מרגישים את השריקות של הטילים. עוצמים את העיניים, ותחושה שזהו והכול נגמר. פתאום מישהו צועק: 'הוא פספס!' וכולם נושמים לרווחה, אבל אחרי כמה דקות עוד טיל ועוד טיל ועוד טיל. זה בלתי נתפס אבל ראינו בעיניים איך הטילים חולפים מעלינו ולידינו ופשוט לא פוגעים.

"הטילים נמשכים כל הלילה. בכל השעות האלה מנסים לחלץ אותי, אבל אי אפשר בגלל ההפגזה המאסיבית שנוחתת עלינו. אומרים שינחיתו מסוק אבל אין אישור, מנסים לשלוח טנק חילוץ, אבל גם כניסה שלו לא אושרה. רק בשעה מאוד מאוחרת הגיע כוח חילוץ שחילץ אותי ופצועים נוספים מפלוגות אחרות. חילצו אותנו ברגל, הלכנו מרחק גדול. אמרו שמי שבהכרה הולך. קיבלתי חייל בריא שנסמכתי עליו ובקושי יכולתי לנשום בנשימות קטנות שלא ממלאות את הנשמה, אבל אמרו שזו הדרך לחיות. כל הצד הימני שלי כאבי תופת. לא יכול להזיז את הראש והתחושה שאם ניתקל אני לא יכול להגיב עם הנשק.

הרסיס שפשף את העורק הראשי. שבריר מילימטר שמאלה והיית מת

גלר וכוח החילוץ מגיעים אל גבול הארץ, ושם אמבולנסים מעבירים אותם לבית החולים בנהריה. "שכבתי שם בהמתנה ופתאום מישהו נכנס וצועק 'מי זה יונתן?' הרמתי יד. הוא ניגש ואומר לי 'אתה יודע מה קרה לך?'. לא הבנתי. הוא הסביר שנכנס לי רסיס לגרון והריאה הימנית שלי מפוצצת. 'בוא, הרופא רוצה לדבר איתך'.

"נכנסתי, ואני רואה אותו רוכן על הצילומים, מתיישב ואומר: 'חייל, אתה מבין נס קרה לך?'. לא הבנתי. הרי התפוצצה לי הריאה. איזה נס יש כאן? והוא אמר 'בוא תראה, הרסיס שפשף את העורק הראשי. עוד שבריר מילימטר שמאלה והיית מת. כמה זמן היית שם?' עשיתי חישוב ש-18 שעות. הוא אמר שזה פשוט נס מדהים".

לאחר הטיפול התבקש ניקוז הפרשות ודם, הוחלט להשאיר בחלק בשרני של הריאה רסיס שנותר תקוע שם עד היום. הריאה שיקמה את עצמה, ובתוך כחודשיים וחצי יצא עם תלמידיו לטיול השנתי ולאחר שנה שב למילואים עם חבריו.

הנשמה היהודית צמאה לשמוע את האמת

מאז תום המלחמה, מספר גלר את סיפורו זה בכל רחבי הארץ. לדבריו, הנשמה היהודית צמאה לדעת את האמת, גם כשנדמה שהיא מתחת כיסויים. "יצא לי להיות בתיכון חילוני בירושלים. כשבאתי לדבר ישבה המנהלת ונעצה בי מבט מאתגר. אמרתי לעצמי שאומר את האמת שאני מאמין בה. הייתה הרצאה נפלאה ובסופה היא הגיעה אליי נרגשת ואמרה ש'לא הייתה לנו הרצאה חשובה כמו זו'. מאז הזמינו אותי עוד פעמיים", מספר גלר.

לדבריו, "יש צימאון שניתן לראות בעיניים של התלמידים והתלמידות. אנשים שמחים לראות הסתכלויות מזוויות שהם לא מכירים, והנשמה היהודית פועלת גם כשנדמה שיש עליה כיסויים".