בועז מעודה מתחזק: "הקב"ה היה צריך להוריד אותי מהעץ"

אולי תתפלאו לשמוע, אבל הכל התחיל הרבה לפני שחשבתם, כבר בגיל 17. בועז מעודה, שלמד אז בתיכון חילוני, התחיל להרגיש ששאלות כבדות משקל מתחילות להעסיק אותו. "התחלתי לשאול את עצמי מי אני? מה אני עושה בעולם הזה? מה המטרה שלי? מי שם אותי כאן?", הוא משחזר. "הייתי מוצא את עצמי מתעסק בזה לא מעט. בשלב כלשהו, פניתי לה יתברך וזעקתי מקירות לבי שיראה לי... ביקשתי ממנו שיגלה לי מה הוא רוצה ממני, מהי האמת בחיים האלה, מה אני עושה כאן בכלל".

באותו הלילה, חלם מעודה חלום שטלטל אותו, במהלכו ביקשו ממנו להתחיל להניח תפילין ולשמור שבת, ובישרו לו שבעוד כשנתיים הוא יזכה לפרסום גדול ויעשה חיל גדול כזמר. מאז הקפיד מעודה במסירות נפש לשמור שבת ולהניח תפילין, על אף שלא מעט פעמים הוא מצא את עצמו בסיטואציות הזויות של הקרבות שנאלץ לעשות למען הקבלה הזאת. כך למשל, כשהתקבל לתוכנית של כוכב נולד ונבחר להיות אחד משלושת הפיינליסטים שיעלו לגמר שתוכנן להתקיים סמוך למוצאי השבת - החליט מחוסר ברירה, לישון ולעשות את השבת בתוך האולפנים עצמם, עם פלטה, חלות וכל מה שמסביב - מתוך החשש שיצטרך לחלל שבת אם ישהה בשבת בבית, כדי להגיע בזמן לגמר.

בועז מעודה בן 26 ממושב אליקים שבצפון, נולד למשפחה תימנית מסורתית ופשוטה, כבן זקונים במשפחה בת חמש נפשות. כיום גם אחיו, אחותו וההורים עוברים תהליך התחזקות שבועז מתאר כמשהו שהם התחילו קצת לפניו. "ראיתי את אחי הגדול, שהתחזק מאוד וזכה להתחתן עם בחורה ממש צדיקה ומיוחדת, וראיתי באמת כמה שהוא זכה בה והיא זכתה בו", הוא משחזר. "החתונה הקדושה שלהם והאהבה האמיתית שביניהם נורא נגעה בי. ידעתי שכאשר אהיה בשלב הזה - ככה בדיוק אני רוצה שגם החתונה שלי תיראה. והאמת היא שגם בשיא התהילה שלי, למרות שהייתי ממש רחוק - כל דבר קטן שהאחים שלי התחזקו בו השפיע גם עליי עמוק בפנים".

כבר כילד, מגיל צעיר מאוד, מעודה זוכר כמה אהב לשיר וכמה היה מחובר למוזיקה בקשר בל יינתק, וכמה קיווה בסתר הלב תמיד, שיבוא יום וכולם יכירו בכשרון שלו. שנים לאחר מכן, זכה מעודה לראות את החלום שלו קורם עור וגידים והופך למציאות.

 

לפני כחמש וחצי שנים, בשנת 2007, כשהיה בן 20.5, בעודו חייל בצבא, החליט מעודה לנסות את מזלו ולגשת לאודישנים של התוכנית כוכב נולד. כבר בשלב האודישן השופטים התלהבו ממנו, ומעודה התקבל מיד לנבחרת של התוכנית. מאוחר יותר, בעיצומה של התוכנית, לאחר שגבר על מועמדים רבים וטובים, הגיע אל הגמר הנכסף, שבו התחרה מול שני מועמדים נוספים. הרייטינג של משדר הגמר היה בשיאו, וזכה לכ-900,000 הצבעות, כש-50% מהקולות הלכו אל מעודה, שזכה במקום הראשון בתחרות.

שנה לאחר בהלת כוכב נולד, מעודה כבר רכב בגאון על רכבת התהילה כשנבחר לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון, בה התמודדו כארבעים נציגים מארבעים מדינות שונות ברחבי העולם. מעודה זכה במקום התשיעי המכובד עם השיר כאילו כאן. או אז החלו חייו להשתנות מקצה לקצה: מבחור פשוט שגר במושב ואהב לשיר, הפך מעודה לאחד הזמרים המצליחים בארץ. "מועדונים, המון המון כסף וברנזה - אלה היו החיים שלי", הוא מודה. "רדפתי מאוד אחרי הכבוד, כולם עשו לי כבוד. היה לי הכל, אבל הכל באמת. כשהאלוהים שלך הוא הכסף וההצלחה, שום דבר חוץ מזה לא באמת מעניין אותך. אתה נמצא במרדף מתמיד אחרי שני דברים: כסף וכבוד. החיים שלך פשוט הופכים לסרט: מסעדות, כסף, טיסות לחו"ל, בילויים. היה לי רכב ספורט, היה לי כיף, אז למה שאני אצעק לה? הרגשתי שאני בגג העולם. לא היה משהו שרציתי לעשות ולא עשיתי. במקביל הנחתי תפילין ושמרתי שבת. ה העמיס והרעיף עליי. לא היה יום שלא פירקתי 500-600 ש"ח במסעדות, כולל פגישות הזויות. סדר העדיפויות שלי היה אחר לגמרי, הייתי עסוק בלקנות, בלהרוויח, בלבזבז. הסיטרא אחרא בשיא כוחו וגבורתו".

אולם לצד חיי הזוהר, נאלץ מעודה גם להקריב לא מעט, שכן עם הפרסום וההצלחה להן זכה - הוא איבד את אלמוניותו כמעט בן לילה. "זה היה טירוף. אנשים היו מזהים אותי בכל מקום, מצפצפים לי ברמזור מהרכב, וכל זאת אחרי שאתה עושה הכל כדי שלא יזהו אותך - מסתובב קבוע עם משקפי שמש וכובע, יוצא מהבית בשעות לא שעות. את הקניות שלי למשל הייתי עושה בתחנות דלק מזדמנות, כדי להימנע כמה שיותר ממגע עם אנשים ומעריצים. אתה לא מתנהל בדרך רגילה, אתה מרגיש כל הזמן במלחמת התחבאות מאנשים. מרגיש שכולם פתאום חברים שלך רק מתוך אינטרסים, רק בגלל הכסף והמעמד שלך, ולא בגלל מי שאתה באמת. בכלל, אנשים מרגישים שהם יודעים הכל עליך, כאילו שאתה הילד שלהם, כי אחרי הכל אתה היית אצלם בסלון, והם גם מרגישים נוח לחלק לך עצות ולהעביר עליך ביקורת. אם אתה לא מספיק חזק ולא יודע להכיל ולהתמודד עם כל ההצלחה הזאת שבן לילה נוחתת עליך - אתה מתבלבל, לוקח כל ביקורת שלילית הכי קטנה ללב, וכך נהרס לך כל היום".

כך למשל, מתאר מעודה סיטואציות רבות שנתקל בהן, של חברים שהופיעו איתו בכוכב נולד וזכו להצלחה מסחררת, ואיכשהו הנפש שלהם, שלא ידעה להכיל את כל זה נכון, פשוט התרסקה לאחר התוכנית. "בנאדם הופך בן לילה מאלמוני לאיזה כוכב שכל עם ישראל מכיר, ויום אחד התוכנית נגמרת ואתה שוב נשאר לבד. משהו קורה לך מבפנים. אתה מצוי בלופים אינסופיים של מצבי רוח, כמו בתוך רכבת הרים, לא יודע איך לאכול את כל זה. יש לי הרבה חברים שנזקקו לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי צמוד אחרי התוכנית. אנשים שהגיעו למצבים קשים מאוד עם עצמם בתוך המקום השקרי הזה. למזלי, ברוך השם, לי עוד היו כוחות נפש, וחוויתי את הדברים קצת מרחוק. אבל אלה היו ארבע שנים של בלק אאוט. תמיד הרגשתי את הכל כמו סרט נע סביבי, שאני לא יודע לאן הוא לוקח אותי. משהו שם לא נגע בי כל כך, ולכן גם לא הזיק לי כל כך לנפש ויכולתי להתגבר עליו, ברוך השם.

"באירוויזיון, שהיה אחד מרגעי השיא בקריירה שלי - כשאתה מוקף מאבטחים ומעריצים ואהדה מכל כיוון, וכל תחנות התקשורת בעולם רוצות לראיין אותך, והתמונה שלך מתנוססת בכל מקום - היו הרבה רגעים שהרגשתי שאם הייתי לוקח מקום ראשון, לא הייתי יודע אם הייתי שומר על שפיות. זאת בעצמה הייתה ההשגחה שזכיתי במקום התשיעי והמכובד, ולא יותר מזה. כי ה יתברך ידע שזה מה שהיה בכוחות שלי - וזהו. לא מעבר לזה. צריך כוחות נפש מאוד גדולים כדי להיות במקום כזה. אתה זקוק לזה, אבל גם סובל באותה נשימה. אין לך פרטיות ורגע שקט לעצמך. עד היום, מאז, יש הרבה רגעים שאני צריך שקט, להתבודד, להיות לבד, רק אני וה...".

 

אבל גם עם הכסף הגדול, ההזמנות להופעות מכל רחבי העולם שלא הפסיקו להגיע - עמוק בפנים, משהו התחיל להיסדק. "יום אחד אני מדבר עם ה, מרגיש פגוע כולי", הוא נזכר. "הרגשתי כאילו מישהו אמר לי: קח, קח את הכל בלי סוף - קח כסף, קח כבוד, קח תהילה. אבל עמוק בפנים כאב לי, באתי לפניו ובדמעות אמרתי לו: נתת לי הכל, ולא נתת לי כלום!, הרגשתי ריק מתוכן".

מתוך הריקנות הקשה שחש, מעודה מתאר איך לאט לאט הגיע לסלידה עמוקה מהמקום שבו היה. "מצאתי את עצמי פתאום סולד מדברים שמוציאים לאנשים את העיניים, שהיו לי למכביר, ומתגעגע לפשטות. הגעתי למצב שהיו מציעים לי להופיע עם שיר אחד בשביל עשרות אלפי שקלים, והייתי מסרב. כבר לא עניין אותי כסף. הרגשתי שסחטו אותי, טעמתי טעם טוטאלי שלא טוב לי. הבנתי שסדר העדיפויות שלי, שהיה לקנות-ולאגור ולהרוויח, לא שווה כלום! זה אבק, זה נעלם! בסדר אז עוד רכב, עוד שטרות בארנק, מה זה נותן לי? אפילו התחושות הטובות בקשר לכל זה הן זמניות. מה שווה להרוויח מיליונים, אם ה יתברך לא שמח בזה? היה לי שם טוב בהתחלה, אבל עם הזמן הרגשתי כל כך רע וריקני מבפנים, שאם היו לוקחים אותי להופיע בתל אביב, במועדונים הגדולים שאהבתי פעם להופיע בהם, הרגשתי כאילו אני בשבי. ואז שוב התחלתי לחשוב לעומק: מהי התכלית שלי? יש לי משהו לעשות פה? פתאום תקפו אותי שוב השאלות הראשונות ששאלתי את עצמי כבר בגיל 17, ואחרי שראיתי איך החלום שחלמתי מתקיים אחד לאחד, וברוך אומר ועושה, קיבלתי הכרה שיש מי ששומע ומקשיב. צעקתי לה שמצד אחד מאסתי לחלוטין בחיים שלי, באיך שהם נראים עכשיו, בריקנות הזאת, אבל שמצד שני - אני לא יודע מה המקום שלי. אז פשוט התפללתי מקירות לבי, הרגשתי שאין לי לאן לברוח יותר. כשביקשתי - ה עזר לי ופתח לי. לאט לאט הכל הרגיש אחרת, הכל הסתדר. התחלתי לנהל דיאלוגים יומיומיים עם ה יתברך. היום בדיעבד אני יודע שזו דרך שהייתי צריך לעבור. שה לא אהב את המקום שהייתי בו, אבל עדיין לא היה הזמן שאני ארגיש... ה היה צריך להוריד אותי מהעץ שחייתי עליו, שערגתי אליו מילדות, כדי להראות לי שהכל עפר ואפר. יש לך מכונית ספורט, יש לך כסף, אתה טס לחו"ל כל שני וחמישי, אבל בעצם - כל זה שקר אחד גדול, אבק, אוסף של חפצים. כשאתה לא בדרך התורה, אתה מרגיש טעם אבנים וחצץ. בלי תורה החיים הם גיהנום".

מעודה מתאר שלא מיד הוא בחר דווקא בחיבור ליהדות. היה לו תהליך חיפוש לא קטן, שבמהלכו הוא התוודע לרב הישוב שלו, הרב ליאור, שמאז ההיכרות שלהם לא נפרדות דרכיהם ומעודה קרוב אליו כבן ממש. "הרב כל הזמן מתפלל עליי ומייעץ לי בכל תחום ומעורב בכל מה שקורה איתי". אחרי תהליך של חקירה, לימוד ועבודה פנימית - החל מעודה לקיים לאט לאט גם מצוות מעשיות. כך למשל, המצווה הראשונה שקיבל על עצמו הייתה ציצית. "אבל ציצית בפנים ובלי כיפה, כי לא רציתי שיראו, התביישתי בהתחלה. וככה הייתי עולה להופיע", הוא מספר. "אני לא יכול לתאר מה הייתי מרגיש... הרגשתי אמיתי, ושה פשוט נמצא איתי. עשיתי ואני עושה את הדרך שלי מהלב, לאט לאט. כשהיה לי קשה בהתחלה הרמתי עיניים לשמיים וביקשתי מה שייתן לי טעם טוב במצוות, בציצית, בשבת, ולא בעבירות. כיפה עוד לא שמתי, ולקח לי הרבה זמן לשים למען האמת. כיפה זה כבר הרבה יותר קשה, זה כבר ממש אמירה מסוימת לאנשים סביבי, ועוד לא הייתי שלם עם זה מספיק מבפנים. גם הרב שלי, עד היום אומר לי ללכת עם מה שאני מרגיש, לאט לאט. אז אני יושב, לומד תורה, מתמלא ממנה ומתנקה מכל מה שמילא אותי לפני כן. וגם אם יש רגעים של נפילות או של מחשבות על מה שהיה, אני זוכר תמיד שכתוב שה מעדיף אותנו שכל החיים נלחם ביצר הרע שלנו, שנקום וניפול, ונקלקל ושוב נקום ונתקן, מאשר אם היינו חיים 100 שנה בלי יצר הרע ובלי ניסיונות. לכן הוא ברא אותנו ככה, עם בחירה ויצר הרע. וכשמישהו נלחם ובוחר בטוב - זו הנחת שלו".

כשסיפור ההתחזקות של מעודה יצא מנישת הסוד, והגיע לאנשים סביבו, התגובות לא תמיד היו קלות: "אנשים מסביב בהתחלה חשבו שהשתגעתי. קיבלתי המון הודעות וטלפונים מחברים שדאגו לי וחשבו שנפלתי על הראש, אבל בסופו של דבר ראיתי גם אצלם תוצאות, שגם הם מתחילים להתחזק. היום אנשים מסביב כבר מאוד תומכים, אוהבים, מבינים. זה מתחיל מהצרכניה במושב ועד הבן דודה הכי רחוק שלי. כולם מפרגנים, וגם זה נתן ונותן לי המון כוח במלחמה הפנימית שלי".

בהמשך חזר מעודה לעיר ילדותו, ונעלם כמעט כליל למשך כשנתיים מהתודעה הציבורית, כמהלך מכוון כדי להשקיע את עצמו בתהליך התשובה שעבר, לבנות את עצמו מחדש ואת המקום שלו כאדם דתי. "הייתי חייב לקחת זמן לעצמי, כדי להבין אם זה משהו אמיתי שאני הולך איתו עד הסוף או סתם שיגעון חולף", הוא מסביר. היום הוא מתגורר בדירה לבד, לא רחוק מבית הוריו. את הדירה הזאת הוא הפך במרוצת הזמן למעין כולל, אליו מגיעים מדי ערב כדי ללמוד תורה. "הרגשתי שלאנשים קצת לא נוח ללמוד במקומות אחרים, כי אין לנו במושב איזה מקום מסודר ללמוד בו, ורציתי לגרום להם להבין שתורה לומדים בכיף, במתיקות. אז הם באים אליי ולומדים כולם ביחד עם הרב, אני מסדר ומנקה הכל אחר כך, וכל הדבר הזה בעצם מנקה אותי. אני גם מרגיש שה עשה איתי חסד, כי אני לא בטוח שהייתי יכול להתרגל למסגרת מסודרת של איזו ישיבה. אני בנאדם בסך הכל, וגם לי יש ניסיונות. אני חושש שאם הייתי הולך ללמוד בישיבה - לא הייתי מצליח להתרגל לתנאים ועוזב. אז הבאתי את הישיבה אל תוך הבית שלי, ככה שאין לי ברירה ואין לי לאן לברוח - הכל נמצא אצלי בתוך הבית ממש. אני גם משתדל למלא לי את היום דרך תפילות, שחרית, מנחה, ערבית, התבודדות שעה ביום, לימוד תורה כמה שאני יכול, ובאופן כללי, משתדל להיות מוקף כדי שאהיה מספיק חזק לעמוד בזה, ושלא יהיו הרבה רגעים פנויים למחשבות מיותרות".

כשמעודה החל להבין שהוא מצא את דרכו בעולם התשובה, החלו לצוץ גם אינסוף שאלות לגבי הקריירה הנוכחית, אותה קצת השאיר מאחור לתקופה ארוכה. "קודם כל, הבנתי שאני צריך מנהל שיכוון אותי לה יתברך, שנהיה באותו ראש, עם אותן הכוונות - לעשות קידוש ה. בחסדי שמיים מצאתי את מי שהוא המנהל שלי היום - דורון ונה, שהוא גם איש מדהים וגם חבר טוב. הוא אדם דתי כמוני, והוא רציני, אמיתי ונכון לעשות איתי דרך כזו. מלבד זאת, הרב שלי מאוד מעורב ומסייע בשאלות הלכתיות שצצות לגבי הקריירה המוזיקלית שלי. היום כבר ברור לי למשל שאני לא ארקיד מעורב חלילה, שאני שומר איסור נגיעה מנשים ולכן גם לא אתן למעריצות לגעת בי, ושיש מקומות שלעולם לא אחזור להופיע בהם. מה זה שווה שאני עולה מתעלה בדרגה הרוחנית שלי, ואחרי הופעות כאלה יורד 16 דרגות בחזרה? אני גם מקווה שהקהל שלי ימשיך לשמוע אותי, כי הוא הכי חשוב לי בעולם, וגם מקווה בהדרגה להרחיב אותו גם לקבוצות אחרות בחברה שלא שמעו אותי עד היום".

 

קצת אחרי ל"ג בעומר, צפוי מעודה להוציא את הסינגל הראשון שלו, מאז הפסיק כמעט כליל להופיע לפני כשנתיים. השיר, שהוא מעין שיר כניסה לחופה, ייקרא "חופה בלבן", אולי מתוך משאלת הלב הכמוסה של מעודה בעצמו לשאת אישה ולהקים בית אמיתי של תורה. מספר חודשים מאוחר יותר, צפוי לצאת הדיסק המלא, הראשון של מעודה בעולם האמונה.

"היום אני נמצא במקום אחר לגמרי, מרגיש כאילו נולדתי מחדש, כאילו אני חוזר לעצמי, חוזר לתמימות ולאמון האמיתי שלי בבני אדם, שאבד לי אי שם בדרך. הנשמה סופגת קדושה, אתה רואה את העולם בצורה שונה. זה מדהים. כיף, כל כך כיף. אנשים טובים, חברים אמיתיים, אהבת חינם, אמת. זה מקל על החיים. אתה הופך לאדם שלם יותר, שליו יותר, שמח יותר, רגוע. זה ניקיון לנשמה. אפילו הרצונות והשאיפות שלך הופכים למשהו אחר לגמרי: לאט לאט צומחת בתוכך שאיפה אמיתית להיות צדיק יום אחד, לכבד את ההורים יותר, לעשות טוב בעולם ולזכות לחזור בתשובה שלמה ואמיתית. לעשות את רצון ה באמת. להפסיק לנדוד ולהתלכלך, להקים את הבית הפרטי שלי עם זאת שנבראה בשבילי. להמשיך במקביל גם ללמוד תורה וגם ליצור. אני היום גם יותר מתמיד מלא בתחושת שליחות לגבי הכשרון והיצירה שלי. אני מרגיש צורך עמוק מאוד להודות לה ולקדש דרך המוזיקה שלי שם שמיים ולא סתם לשיר בשביל הכיף או הכסף. אני רוצה להגיע לכל יהודי באשר הוא, ולא משנה אם הוא חילוני, דתי או חרדי לצורך העניין. אני רוצה את כולם. לקרב אנשים לעצמם ולה יתברך. ואם בזכות התשובה שאני עושה, בזכות המוזיקה שלי, קירבתי מישהו לה יתברך - אז עשיתי את העבודה שלי"