"עם כל כלה שמגיעה אני מרגישה כאילו חיתנתי את דסי שלי ע"ה"

היה זה בט"ו באב לפני חמש עשרה שנה בדיוק, כאשר ברוריה רבינוביץ זכתה ללוות לחופה שתים עשרה כלות באותו יום. כן, אתם קוראים נכון, שתים עשרה כלות ליוותה ברוריה לחופה, וזאת כחלק מכך שהיא הובילה יוזמה מיוחדת במינה.

"זה היה בתקופה בה שימשתי כרכזת קליטה ביישוב בו אני מתגוררת – אפרת, וטיפלתי בין היתר בעולים מרוסיה", היא מספרת, "עם הזמן התברר לי שכל הזוגות שאני מטפלת בהם הם זוגות נשואים, אך אף אחד מהם אינו נשוי כדת משה וישראל. החלטתי לשכנע אותם להתחתן על פי ההלכה, והגענו למסקנה שהתאריך המתאים ביותר לחתונות הוא ט"ו באב. שנים עשר זוגות הביעו את נכונותם להתקדש ביום הזה כדת משה וישראל, וקיימנו את הטקס בשכונת הרימון באפרת".

וכשברוריה מדברת על הטקס היא לא מצליחה לכבוש את התרגשותה: "זה היה אירוע מרגש במיוחד", היא מסבירה, "קיימנו אותו באזור בו יש הרבה כרמים, ממש כמו שנאמר על ט"ו באב, שבנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים. רבים מאנשי היישוב נטלו חלק בשמחת המצווה, הבאנו תזמורת, וכולם שרו ורקדו. השגתי גם טרקטור מאחד הקיבוצים באזור, קישטתי אותו, והזוגות הגיעו בזה אחר זה כשהם ישובים על הטרקטור המקושט. העמדנו ארבע חופות, ותחת כל אחת מהן קודשו שלושה זוגות".

האירוע היה מכונן ומיוחד, אלא שמבחינת ברוריה הוא גם היווה פתיח ליוזמה נוספת שאותה היא מובילה עד היום: "באותה תקופה, כאשר חיפשתי שמלות כלה עבור הנשים, ראיתי עד כמה שקשה להשיג שמלות יפות במחירים סבירים. באותם רגעים גמלה בליבי ההחלטה כי ברצוני להקים גמ"ח לשמלות כלה שיימסרו בחינם, וללא כל תמורה".

מאות שמלות, אלפי כלות

הגמ"ח הייחודי שהקימה ברוריה ממוקם ביישוב אפרת, כחלק מקמפוס בו מצויים גמ"חים שונים תחת קורת גג אחת. בין היתר אפשר לראות במקום גמ"ח לאביזרים לברית מילה, גמ"ח לבגדי יד שנייה, מטבח עם אוכל למשפחות נזקקות, כלים לשמחות, סניף של יד שרה, ולהבדיל - גמ"ח של ציוד לאבלים.

"כשהקימו את המתחם הזה", מספרת ברוריה," הגיע הרב מרדכי אליהו זצ"ל לחנוכת הבית, והוא הדריך אותנו בנוגע לכך שגמ"ח שמלות הכלה צריך להיות בחדר הראשון במתחם, כדי שאנשים שמגיעים למקום יתחילו בשמחה, ושם אנו אכן נמצאים עד היום".

השמלה הראשונה שנתרמה לגמ"ח הייתה שמלה של בתה של ברוריה אשר התחתנה באותה תקופה. "לקחתי את השמלה הזו, וגם פרסמתי שכל מי שיש לה שמלה מיותרת מוזמנת להביא אותה אליי, ומי שמעוניינת לקבל שמלה, מוזמנת לבוא, וכך החל הגמ"ח להתגלגל".

במשך השנים הלך הגמ"ח והתרחב, וכיום מוצעות בו כבר מאות שמלות כלה, מכל הסוגים ומכל הסגנונות, ואלפי כלות כבר מצאו בגמ"ח את שמלת החלומות שלהן.

"מאחורי כל שמלה שמגיעה אליי מסתתר גם סיפור", מציינת ברוריה. "באחד המקרים הייתה שמלת כלה שהייתה אמורה להימסר לגמ"ח, אך היא נשכחה בתחנת אוטובוס בשכונת רמות בירושלים. כאשר באנו לקחת אותה משם התברר שהיו אנשים ערניים שחשבו שזהו חומר נפץ והזמינו חבלן משטרתי כדי לפוצץ אותה. בסופו של דבר השקית עם השמלה נמסרה לנו, אך השמלה כבר הייתה מחוררת בשל הפיצוץ..."

גם הכלות שבאות למדוד את השמלות מלאות בסיפורים ובחוויות. "הן משתפות אותי במה שעבר עליהן בדרך למציאת השידוך", מספרת ברוריה, "ובאותה הזדמנות אני גם משוחחת איתן ונותנת להן טיפים ועצות לחיים. אגב, זה גם מה שהוביל לכך שאני עוסקת כיום בשדכנות באופן ישיר, וכבר הצלחתי בסייעתא דשמיא להוביל מספר שידוכים".

סיפורים רבים עוברים בין כתליו של הגמ"ח, אך את אחד מהם ברוריה אינה יכולה לשכוח: "יום אחד התקשרה אליי אישה וסיפרה כי הבן שלה התארס, והוא מאוכזב מכך שכלתו מסרבת ללבוש שמלת כלה בחתונה וטוענת שברצונה ללבוש שמלה רגילה ופשוטה. היא אמרה לי: 'אני רוצה שתשכנעי אותה ללבוש שמלת כלה', ואני השבתי: 'אבל יש לי גמ"ח לשמלות, לא גמ"ח לשכנועים', ובכל זאת, הזמנתי את הכלה לבוא.

"הכלה נכנסה לגמ"ח, הראיתי לה את השמלות השונות והיא משכה בכתפיה ואמרה: 'אני לא רוצה שום דבר, אני לא רוצה להתבלט'. מבלי לחשוב הרבה הגבתי באופן ספונטאני: 'את אולי חושבת שאת צנועה, אבל האמת היא שאת בעלת גאווה, כי בכך שאת מסרבת ללבוש שמלת כלה, את כביכול אומרת שכל אותן כלות שכן לובשות שמלות כלה הן מתבלטות ולא צנועות'. לאחר מכן הוספתי ואמרתי לה: 'יש שמלות מפוארות יותר ויש מפוארות פחות, אבל לא ייתכן שכלה לא תלבש בכלל שמלת כלה'. הכלה נבוכה ולבסוף היא הסכימה לנסות למדוד. בסופו של דבר היא יצאה עם שמלת כלה פשוטה, אך נהדרת שהלמה אותה בדיוק, ואמא של החתן הייתה מאושרת..."

וברוריה מדגישה: "אין דבר שמשמח אותי יותר מכלה שיוצאת מכאן עם שמלה כלבבה ועם חיוך על הפנים, כי זו תקופה כל כך לחוצה, ואני שמחה לעזור לכלות היקרות ולתרום את חלקי. הכלות יוצאות מכאן כשהן יפהפיות ומדהימות, אבל אני תמיד מדגישה להן: 'לא השמלה עושה את הכלה, אלא הכלה עושה את השמלה', ואני באמת מאמינה בכך, כי לכלות יש חן מיוחד".

"כאילו חיתנתי את דסי"

בכניסה לגמ"ח שמלות הכלה ניתן לראות על הקיר המרכזי את תמונתה של דסי רבינוביץ, בתה של ברוריה, אשר נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 19. דסי נראית בתמונה כשהיא לבושה בשמלת כלה לבנה ובוהקת ופניה קורנות משמחה. "לא, דסי שלנו לא זכתה להתחתן", מבהירה ברוריה, "אך בתקופה שבה היא הייתה חולה, עמדה חברה שלה להינשא, ודסי הצטרפה אליה כדי לבחור שמלת כלה. בזמן שהחברה בחרה, דסי ביקשה למדוד את אחת השמלות, היא לבשה אותה והצטלמה. זוהי הסיבה שיש לנו על הקיר תמונה בה מופיעה דסי שלנו, שמעולם לא התחתנה, כשהיא לבושה בשמלת כלה, וזו תמונה כל כך מרגשת. אני מרגישה כאילו דסי נמצאת כאן, יחד אתי בכל השליחות הזו".

אפשר לשאול איך את מרגישה עם זה שכלות רבות כל כך מבקרות בגמ"ח, ואילו את דסי שלך לא זכית ללוות לחופה?

"כן, אפשר לשאול", משיבה ברוריה, "האמת היא שבראש השנה הקרוב נציין עשרים שנה ליום שבו דסי הלכה מאתנו, ואני לא מאמינה לכך שחלפו כל כך הרבה שנים, כי מבחינתי דסי עדיין חיה וקיימת בביתנו".

דסי זל, הבת של ברוריה רבינוביץ

וברוריה מוסיפה: "את שואלת אם לא קשה לי, ואני אגיד לך את האמת – בדיוק להיפך. מבחינתי הגמ"ח הוקם לעילוי נשמתה של דסי והוא הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרה. עם כל כלה שיוצאת עם שמלה, אני מרגישה כאילו שחיתנתי את דסי. אני בטוחה שהיא שמחה בכך משמיים, וברור לי גם שאזכה לפגוש אותה בקרוב ממש, כי המשיח כמעט כבר כאן".

וברוריה מגלה סוד נוסף: "בנוסף לשמלות הכלה, יש לי גם שמלה אחת מיוחדת במינה, ששייכת לי והיא מחכה בארון מבלי שאני לובשת אותה. זו שמלה שאני שומרת לקבלת פני המשיח, ויש לי גם תוף מרים בכניסה לבית. ברגע שהמשיח יבוא אהיה מוכנה לקבל את פניו. כי המשיח הוא לא חלום או דמיון, אלא הוא מחכה לנו מעבר לפינה".