היה לו חלום: מה לומדים ממשה רבנו, שלא זכה להיכנס לארץ. הווטסאפ של רהב-מאיר לפרשת אתחנן

אריה הרוג הרגת
יש במדרש אמירה נוקבת שירושלים אומרת לבבל, אחרי שבבל שמחה ומתגאה בניצחונה על ירושלים. בתרגום לעברית זה הולך בערך ככה: "אילו ממרום לא עשו בי מלחמה, את היית יכולה להילחם בי? אילו ממרום לא שלחו בי אש, את היית יכולה לי?", ואחרי השאלות האלה, ירושלים אומרת לבבל: "אלא – אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת, עיר שרופה שרפת, מקדש חרוב החרבת". 
זו קביעה מדהימה. בבל רק באה ו"קטפה", רק באה וכבשה בקלי קלות. היא לא הרגה ולא שרפה ולא החריבה. הכול כבר היה הרוס. רקוב מבפנים. זה משהו שקשה להפנים: המקדש לא נחרב מבחוץ אלא אחרי שהחרבנו אותו אנחנו מבפנים. העיר לא נשרפה מבחוץ, אלא אחרי ששרפנו אותה אנחנו מבפנים. מאז ועד היום – האויבים שלנו מנצלים נקודות תורפה כאלה. אם אנחנו חסרי אמונה, חסרי מוטיבציה, מפולגים, שוכחים את זהותנו ומורשתנו, מתמכרים למאבקים של קיצונים ולא עוסקים במהות ובעיקר – אנחנו אלה ששורפים ומחריבים. האויב רק צריך לבוא וליהנות מהשלל שהכנו לו. 
אני לא מרבה לצטט פה רשעים, אבל יש נאום מפורסם של נסראללה, נאום "קורי העכביש". שווה להקשיב לו. הוא משרטט שם דרכים לפורר, חלילה, את ישראל מבפנים. הטנקים והנשק הגרעיני הם לא העיקר, הוא אומר, אלא העוצמה והאמונה והזהות של הישראלים. בלי חוסן פנימי כזה – הם כמו קורי עכביש. גם נסראללה מבין את המנגנון הזה, של קמח טחון ומקדש חרוב. 
השאלה היא האם אנחנו מבינים.

ודייק

מתשעה באב – לפרשה. הקשר הדוק. משה רבנו מטיל עלינו אחריות רבה בפרשת "ואתחנן", בנאום הפרידה שלו, וזו בדיוק אותה אחריות שאנחנו מתבקשים להמשיך ולחוש גם היום.

הנה דוגמה אחת לבקשה אחת שלו מעם ישראל במעמד ההיסטורי ההוא: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" – הוא אומר. ואחרי ההקדמה הזו, מהי הבקשה? איך חיים? איך באים ויורשים את הארץ? שימו לב: "לא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ ". התורה ניתנה בשלמות, הוא אומר, אז אנא מכם: לא להוסיף ולא לגרוע. לא להמציא עוד מצוות והוראות, אבל גם לא לפספס אף אחת מהן. לא לעשות יותר מדיי ולא לעשות פחות מדיי. לא להיות קיצוני לצד אחד, או חסר אחריות לצד השני. יש פה חבילה אחת, וכל צד ינסה "למשוך" אותה לכיוון שלו, לערכים שלו. משה רבנו דורש מאיתנו, במילה אחת: לדייק.

אני לא מכירה את שיטתה של ימימה אביטל, אבל מכירה רבים שלמדו את "שיטת ימימה". בשפה שלהם, ב"ימימאית", שמתי לב כמה המילה הזו – לדייק – היא משמעותית. בהבנה השטחית שלי את מה שהם הסבירו, הכוונה היא: להגיע לשלמות. לא להתאמץ מאמץ מוגזם אבל גם לא לחפף ולוותר לעצמנו. למצוא איזון בין מה ששייך לי לבין מה שממש לא, בין מה שמהווה עומס לבין מה שהכרחי. זה לא סתם סלוגן, זו מלאכה לחיים שלמים, להצליח לקיים את ההוראה הזו – "לא תוסיפו ולא תגרעו".

התורה היא חכמתנו ובינתנו
כשהייתי ילדה, הדמות הדתית המשמעותית בחיי הייתה ה"באבא בובה". בתכנית "זהו זה", בזמן מלחמת המפרץ, מוני מושונוב שיחק דמות של רב מבולבל שמשתולל באולפן עם נבואות הזויות על סדאם חוסיין. זה היה מוצלח. אפילו עכשיו, כשאני כותבת את זה, קשה לי שלא לחייך. בדורנו התחלפה ההנהגה הרוחנית – אסתי וראובן מ"ארץ נהדרת" הם הדתיים הכי מפורסמים. בכישרון רב, היהדות 2016 מוצגת כאוסף משחקי מילים של מתחזקים בשקל.

מול התפיסה הרווחת הזו, מול סאטירה שלצערנו לעתים משקפת מציאות, משה רבנו מציב בפרשת השבוע מודל אחר לגמרי: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחוקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". שווה לדעתי לקרוא את הפסוק הזה שוב. גם רש"י מסביר את הנקודה הזו לפחות פעמיים לאורך הפרשה: "בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים", הוא אומר לנו על דברי התורה, ואחר כך מוסיף: "כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם - תחשבו חכמים ונבונים. ואם תעוותו אותם מתוך שכחה - תחשבו שוטים".

זה לא מורגש בשיח הציבורי והתקשורתי היומיומי, אבל הפרשה מזכירה לנו: התורה היא חוכמתנו ובינתנו, ואנחנו, איתה, אמורים להיות עם חכם ונבון. לא בור ועילג. לא ברמה נמוכה. לא קאלט מביך. אם לסכם את דברי משה רבנו בפרשה, ערב הכניסה לארץ ישראל: יש לנו ארץ נהדרת, וגם תורה נהדרת.

למה רצה משה כל כך להיכנס לארץ?

פרשת השבוע ("ואתחנן") מספרת על התחינה והתפילה של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל. הבקשה לא מתקבלת. הוא זוכה רק לראות את הארץ מרחוק.

"מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך?", שואלים חז"ל. כלומר, למה הוא כל כך מתעקש? מה הקטע? מה יש לו שם? התשובה שלהם: "אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל, ואין מתקיימים אלא בארץ ישראל. אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". משה הבין שהאיכות של החיים היהודיים בארץ היא אחרת לגמרי. יש אפילו קביעה יותר מהפכנית של חז"ל, שלפיה המצוות בחו"ל, למרות חשיבותן הקריטית, הן רק חזרה גנרלית. המופע האמיתי, בפועל, מתקיים כאן. אלה החיים עצמם.

משה רבנו לא זכה, אבל אנחנו כן. האם אנחנו מודעים לזכות הזו, שהיא גם חובה? בשבוע שבו קוראים בתורה על משה שמביט על הארץ מרחוק – זכיתי ללוות הבוקר כמאתיים עולים חדשים מארצות הברית שגם הביטו בה מרחוק, מניו יורק, וראו שטובה הארץ מאוד מאוד, והחליטו לקשור בה את גורלם. ברוכים הבאים.

משה רבנו כמודל של מנהיג

האם מישהו מכם מרגיש שלמות מוחלטת? האם יש מישהו שחש שיש לו הכול, בכל התחומים – זוגיות, משפחה, פרנסה, בריאות, חינוך, שליחות, איזון, חברים? אין? יפה. גם למשה רבנו לא היה הכול, והוא המודל שלנו. פרשנים רבים כותבים כי המנהיג של העם לדורות הוא אדם שבעצם לא הצליח להשיג את חלום חייו. פרשת השבוע ("ואתחנן") נקראת על שם התחינה שלו להיכנס לארץ ישראל – תחינה שלא נענית. אחרי שנתן את התורה לעם הוא מבקש להיכנס יחד עם העם לארץ וליישם את התורה, אבל זה לא קורה. "אף פעם לא נשיג הכול", כותב על כך חנן פורת, "והמסר הוא לא ליפול למרירות ולתסכול. התורה אומרת לכל אדם שאינו מרוצה: הבט במשה רבנו. גם הוא עומד על הר נבו ורואה את הארץ מנגד". 
רחל המשוררת - שידעה חלומות רבים ואכזבות רבות - כתבה על כך שיר ושמו "מנגד". יש בו שורה נפלאה, על כל הציפיות מאז ועד היום: "בְּכָל צִפִּיָּה – יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ".
אבל זה לא מספיק. יש עוד קומה. משה רבנו יודע שנגזרה הגזירה שלא ייכנס לארץ – אבל לא מפסיק להתפלל, להתחנן, לייחל. תמיד יש תקווה. תמיד צריך לחשוב שאפשר לשנות את המציאות לטובה, ואסור אף פעם להפסיק לבקש ולהתאמץ. על כך כותב חנן פורת: "אנחנו נבנים עד היום מתפילתו של משה, שמלמדת אותנו עוד מאז ימינו במדבר שאין שום ייאוש בעולם כלל". 

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949