ראובן ואסתי, או: מיהם הדתיים שמפחידים את יוצרי ’ארץ נהדרת’?

כשפרצה לפני כמה שבועות סערת מבקר התרבות גידי אורשר, בעקבות פוסט שהעלה לפייסבוק ובו טען לעליונות התרבות האשכנזית, הצביעו כמה וכמה קוראים פיקחים על כך שאורשר לא השתלח דווקא במזרחיות, אלא ביהדות. כך למשל הוא כתב: "בפעם הבאה שאתם מצטנפים בממ"ד כשנופלים לכם טילים על הראש, התעלמו מ'כיפת ברזל' ותגידו תהילים או חכו לרחל אמנו שתגן עליכם". אמירת תהילים או אמונה בזכות האבות והאימהות אינן מסורות מזרחיות: הם יסודות חשובים בחייהם של יהודים שומרי תורה ומצוות. אבל אורשר שאף להגחיך אלמנטים יהודים קדומים ומוכרים בכל התפוצות, בכך שכרך אותם בתרופות אליל ורגלי ארנבות. המהומה שפרצה - פרצה בגלל האופן בו הוא קישר את האלמנטים הללו דווקא ל''מזרחיים יללנים', מה שהקים עליו עדת מגנים מזועזעת, ולא פעם מלאה בצביעות. אבל אל תטעו: אורשר והדומים לו לא מוטרדים משאלת המקאמות-מול-ואלסים. מה שבאמת מטריד אותם הוא מאפיינים יהודיים שלא עוברים את מבחן הרציונאליות והקדמה של הוד רוממותם.

המבט הזה על היהדות רווח במיוחד בתקשורת, מנותקת כפי שהיא מהעם. מוצג א' של הגישה הזו הם ראובן ואסתי - הדתיים של תכנית הבידור ''ארץ נהדרת", המתמחה בעיקר בלעג והלבנת פנים. במבט ראשון הם מחויכים ו'מוארים', כפי שדתיים, כך רומזים לכם יוצרי התוכנית, שואפים להציג את עצמם. אבל אז פותחים שני האנשים הנחמדים הללו את פיותיהם ועושים עצמם ללעג וקלס. הם בורים, עילגים, שטופי דעות קדומות. הם מפלפלים בלי קשר והיגיון כדי להעביר 'מוסר השכל'. הם מחייכים חיוך רחב שמאחוריו מסתתר בור שחור עמוק של בורות ופרימיטיביות.  אכן, 'כמעט שבת שלום'. רק כמעט.

על אלה דמויות דתיות מבקשים יוצרי ארץ נהדרת לצחוק? אף אחד לא מתיימר להחשיב את אסתי וראובן כדרי מאה שערים, ולו בגלל היעדר מוחלט של פתגמים באידיש מהסצנות שלהם. הם גם לא חרדים קלאסיים: ראובן מסתובב בחולצה צחה כשלג, אבל בלי שום סימן לחליפה או כובע. הם גם לא בדיוק דתיים לאומיים – נושאים לאומיים או התישבותיים נעדרים מהאג'נדה ששלהם, והם לא ניחנים במאפיינים שהתקשורת אוהבת בדרך כלל להצמיד לקריקטורות של 'מתנחלים'.

מי הם, אם כאן, ראובן ואסתי? ובכן, הם יהודים טובים, עממיים, שבחרו להתקרב ליהדות.

עד כמה שהתקשורת הכללית לא ממש מחבבת את הציבור הדתי והחרדי, לכל הפחות היא רואה בהם גורמים נפרדים ומוגדרים. תנועת ההתקרבות ליהדות, שצברה תאוצה עזה במיוחד ב-15 השנים האחרונות, היא תופעה שמותירה את אנשי התקשורת החילונים, כמו גם את האליטות המבוצרות בחילוניותן, פעורי פה ונבוכים. אם את החרדי ממאה שערים עוד אפשר להבין ולהכניס לקופסה, אפשר להילחם איתו ולהצר את צעדיו, מה עושים כשהכיפות והשביסים מופיעים בחברת ההייטק שבה אתה עובד, בבית הקפה שאתה אוהב לפקוד, אפילו במהדורת החדשות של הערוץ החביב עליך? אתה נכנס לאתר חדשות בבוקר ומחייכת אליך שחקנית ידועה בכיסוי ראש. פותח עיתון וקורא כתבה של כוכב ילדים ידוע שמדבר בדבקות על היהדות. פותח רדיו ושומע ריאיון עם זמר שמצהיר שהחליט לשמור שבת. אכן, האפוקליפסה מתקרבת.

אלה האנשים שמפחידים במיוחד את אושיות התרבות שלנו. לא סתם דיבר יאיר גרבוז בבוז על מנשקי המזוזות ולא, דרך משל, על לומדי הגמרא. אין מסוכן יותר מאדם שמתחיל עם נשיקה למזוזות – חיבה וכבוד למסורת – ומשם מפלס את דרכו אל היהדות. הוא חייכן, הוא נורמטיבי. הוא כאילו משלנו, אבל בעצם אינו אלא גייס חמישי. בדיוק כמו ראובן שלא מהסס לערבב וורטים עם מילים חמות על קבוצת הכדורגל של ברצלונה, וכמו אסתי שלמרות כיסוי הראש עוד אפשר להבחין בקעקועי העבר שלה.

לא לשווא ראובן הוא רב-דמה בור ומגוחך, ולא סתם מתוארת אסתי כ'חוזרת בתשובה' הזויה ומבולבלת שאולי רוצה להאמין שהיא דתיה אבל למעשה לא מכירה אפילו הלכות בסיסיות. התכנית מנסה לשכנע את הצופים שאלה הם החוזרים בתשובה, ואלה הם המחזירים בתשובה. הציבור העממי הגדול שצמא ליהדות, שלא רץ ללמוד בישיבה אבל רוצה לנסות עוד מצוות, להתחזק יותר? הם ריקנים ובורים, מבולבלים ותימהוניים. המסר הזה עובר בכישרון רב על ידי שחקנים מוצלחים וכתיבה הומוריסטית. לכאורה, אלה התבדחויות טובות לב על חשבונם של שומרי מסורת. למעשה, מדובר במסר סמוי ומרושע: רוצים להתקרב ליהדות? תיזהרו, או שתגמרו כמו ראובן ואסתי.