מדוע לא נקבע צום זכר לשואה?

הימים, ימי סיום מלחמת העולם השנייה. כשוך חמת המציק, העולם היהודי מנסה לאסוף את שבריו, ולחבוש את פצעיו שמסרבים להגליד. הטרגדיה בעיצומה. הכל חשים כי חייבים להציב שם ושארית לקרבנות האסון העצום שפקד את העם היהודי, בו נספה שליש מעמנו, והוא למעשה האסון הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית מאז חרבן בית שני. השאלה היתה באיזו צורה. שאלת ההנצחה הראויה, ניצבה אז לפתחה של ההנהגה התורנית. האפשרויות שעמדו בפני הרבנות הראשית דאז היו שונות. הדעה הרווחת היתה שיתקנו יום אבל וצום על חרבן יהדות אירופה, בדומה למה שאנו מתאבלים וצמים ביום תשעה באב על חרבן בית המקדש.

למעשה, כבר בחודשי המלחמה האחרונים, עוד לפני הכרעתה של החיה הנאצית – תוך כדי שהיא ממשיכה בחמת זעם בהשמדה שיטתית של קהילות ישראל לפני קריסתה הצפויה - נידון נושא זה בין גדולי ישראל. הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי זצ"ל רבה של קירנקי שבליטא, ראש ישיבת כפר חסידים ואחד מחברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, אשר הצליח בעצמו להימלט מן התופת ולעלות לארץ ישראל, פנה בכסלו תש"ה לחבריו במועצה בהצעה מפורטת להכרזת שבעה ימי אבל ולקביעת יום צום ואבל לדורות לזכר האסון הנורא. זאת במטרה: "לעורר את כל היישוב על כל זרמיו ושדרותיו ועמו את שרידי הגולה מעבר לים להשתתף באבל האומה על עם ה ובית ישראל כי נפלו בחרב. לעורר רחמי אבינו שבשמים על שארית פליטת עמו, המפרפרת בין צפרני משחית עולם ומוצאת יום יום להורג, שומר ישראל שמור שארית ישראל, ויאמר למשחית הרף!".

בנוסח ההצעה נכתב: "הכינוס מכריז על יום צום קבוע לדורות, אם ביום הצום של האבל [אחד משבעת ימי האבל הכלליים שהוצע להכריזם באותה שנה] או ביום אחר, שבו נתרבתה הרעה. לצום זה יהיה חומר תשעה באב (רק אין ליל עמו), וזאת תהיה תקנה גדולה לדורות". האדמו"רים מויזניץ ומסדיגורה הסכימו עקרונית עם הצעת הרב מישקובסקי.

את הצעתו זו שלח הרב מישקובסקי לגאון רבי יצחק הרצוג זצ"ל, שכיהן אז כרב הראשי לישראל וכידוע פעל רבות בנושא השואה. בתשובה אליו (מיום ט"ז בטבת תש"ה) שנדפסה בספרו של הרב הרצוג שו"ת "היכל יצחק" (או"ח סימן ס"א), הוא מצדד להסכים עם הרב מישקובסקי לקבוע יום תענית לדורות לזכרון השואה. עיקר הסתייעותו היא ממעשה רב, שגזר ועד ארבע הארצות להתענות ביום כ בסיון,  בהסכמת רבנו הש"ך. לאחר שהוא מצטט את דברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות תעניות על מטרת התענית שנועדה לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, כותב הרב הרצוג: "וכלום בא חורבן כזה על ישראל מיום שנחרב בית המקדש, מהרה יבנה?! וצריך להתעורר בתשובה שנה שנה על אותו חורבן הנורא והאיום שבא עלינו בעוונותינו...".

את תשובתו מסיים הרב הרצוג בשורות מעניינות: "ואולם העירני אחד נגדי, וזהו: עדיין לא נגמרה המלחמה, ומי יודע, אפשר שמה שעבר עלינו הוא חבלי משיח, ועל כן יש לנו לדחות את ההחלטה עד לאחרי המלחמה. נימוק זה יש בו בנותן טעם וראוי לתשומת לב".

"אין להוסיף מועד שבר"

משעברה המלחמה, כלתה השואה ואנחנו לא נושענו, החליט הרב הרצוג, להרים את הכפפה, וליזום יום צום. הוא ניהל קשרים עם רבנים מכל העולם במטרה לשתף אותם ביוזמתו, אלא שלא כל גדולי ישראל היו תמימי דעים עם היוזמה, איש איש ונימוקו עמו.

כאשר נכנס הרב הרצוג אל הרב מבריסק ושאלו באשר לדעתו בענין קביעת יום אבל, הקריא לפניו הגרי"ז בעל פה מהקינה לתשעה באב "מי יתן ראשי מים" לר קלונימוס בר יהודה, קינה המבכה את חורבן קהילות אשכנז בזמן גזירות תתנ"ו, ובפרט קהילות שפיירא, וורמייזא ומגנצא. לקראת סוף הקינה מופיע הקטע: "וכי אין להוסיף מועד שבר ותבערה / ואין להקדים זולתי לאחרה / תחת כן היום (בט"ב) לוייתי אעוררה / ואספדה ואילילה ואבכה בנפש מרה".

בעל הקינה מתנצל על כך שמקונן על מאורע זה ביום ט באב, אף שלא אירע ביום זה, וזאת מאחר שלא ניתנה לו הזדמנות אחרת לקונן, באשר "אין להוסיף מועד שבר ותבערה" - שאין בידינו כח להוסיף ימי אבל בלוח השנה. לכן צירף את קינת חורבן הקהילות לקינות חורבן הבית. מכך הסיק הרב מבריסק כי אין לנו רשות לתקן עוד ימי אבל חוץ מיום ט באב, ועל פי זה שלל את יוזמת הרב הרצוג מכל וכל.

יצוין כי בתשובה הנ"ל של הרב הרצוג בהיכל יצחק, הוא מתייחס לנימוק הרב מבריסק מבלי להזכיר שמו, ושם הוא מציע פרשנות אחרת לגמרי לדברי הקינה, באופן שאין זה שולל קביעת יום תענית.

התנגדות החזון איש

המפורסם מבין גדולי ישראל שהתנגדו לקביעת יום צום היה הגאון חזון איש זצ"ל. הנימוק העיקרי להתנגדותו היה, שלא ניתן בדורנו לתקן יום תענית קבוע לדורות, כדוגמת ארבעת הצומות שתוקנו על ידי הנביאים על חורבן בית המקדש.

באגרות "חזון איש" (ח"א אגרת צ"ז) הוא כותב דברים חריפים בענין זה: "עניני ההלכה קבועים הם על פי התורה שעיקרן בכתב ופירושן בתורה שבע"פ, ואף נביא אין רשאי לחדש עד שמצאו להן סמך בתורה, וכשם שהגרעון בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצות התורה נליזה מהתורה.

"ביסוד זה צריך שאלת חכם, אם חייבין לנהוג ז ימי אבלות על הצרות הנוראות שעברו עלינו אם לא, אם חייבים אין צריך הסכמות, ואם פטורים הרי כבר אנו מוזהרים לנהוג בפטור זה מפני שהתורה פטרתן, ולשמוע מזבח טוב, וההצעה להכנס ולקבוע ולעשות, לגזור ולקיים, היא כהקלת ראש ח"ו ביסוד ההלכה וראוי להסירה מן הפרק בטרם הועלתה.

"כך קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצווה דרבנן, ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה, ואיך נעיז פנינו דור שטוב לו השתיקה - להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות, והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה וערומים ממצוות. אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו כמו שנאמר הלא זה צום וגו".

אלא שלא ביאר החזון איש מה שונה קביעת תענית זו מקביעת תענית כ סיון, שתיקנוה גדולי הפוסקים. מאידך, אפשר שדווקא בעקבות תעניות אלו, גיבש החזון איש את עמדתו, מאחר שראה כי במבחן הדורות לא עמדו ישראל בהן, ומכל התעניות הללו לא נשאר עד אחת, והבין שהסיבה שהן לא החזיקו, היא בגלל שלא חז"ל תקנון.

כלפי טענה זו אפשר שישיבו הרב הרצוג וסייעתו כי אף אם ברור שעם הזמן ידעך יום התענית, הרי שיש ענין שלפחות מספר דורות לאחר האסון יקיימו את התענית.

אם כי בספר תולדותיו של החזון איש "פאר הדור" (ח"ג עמ קכ"ד) מובאת התייחסות מפורשת שלו לשאלה מתענית כ בסיוון וכדלהלן.  

החזון איש לא הסתפק במכתבו הנ"ל, אלא פעל גם בדרכים אחרות נגד ההצעה. בפאר הדור מסופר כי ביום י"ד שבט התש"ו, נקרא הגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל (רבה של קוממיות) בדחיפות אל ביתו של החזון איש על ידי מברק בהול. באותו זמן נעשה מטעם הרבנות נסיון לצרף אל קובעי התענית את האדמו"ר מגור זצ"ל בעל האמרי אמת, והחזון איש דרש מהגר"ב מנדלסון שיבוא בדברים אתו ויניא אותו מכך.

המסר שהעביר לו החזון איש באותו מעמד היה כי הצרות שאירעו בשואה אינן כדרך הטבע, וכי רק הנביאים יכלו לקבוע צומות, ואנו אין בכוחנו להתקין תקנות. שמע הרב מנדלסון והעיר: "אם כך מה טעם תיקן הט"ז צום כ בסיון לרגל גזירות ת"ח ות"ט, שבודאי לא הגיעו למימדי הצרות בימינו?". השיבו החזון איש: "ראשית, אין זה כתוב מפורש בט"ז, שנית, אין אנו במדרגתו של הט"ז...". והמשיך החזון איש והוסיף נימוק מפתיע מאוד: "הלא הדורות שיבואו יהיו טובים יותר מהדור שלנו, איך ביכולתנו לקבוע תעניות למענם?!...".

הרב מנדלסון הסביר שכוונתו של החזון איש בדבריו שהצום אינו מוזכר במפורש בט"ז היא, שלמרות שהט"ז עצמו התקין את הצום, מכיוון שלא הזכירו בספרו, יש לנו ראיה שהט"ז עצמו סבר שאין זה בגדר הלכה לכל דור ודור. אולם יש להעיר על כך שבקינתו מזכיר הט"ז את יום כ בסיון כיום בכיה לדורות: "בשנת ת"ח לאלף השישי, בקמים עלי מרעים לעקר שרשי, בעשרים לחודש השלישי, בכיה הוקבע לדורות על מחלי ומושי". ואולי יש לחלק בין בכיה לצום, או שיש לחלק בין קינה לספרו על השלחן ערוך.

הרב מנדלסון אכן נסע אל אדמו"ר מגור, והגיש לפניו פתקא, שעליה רשם את תוכן כל העניין. קרא הרבי מגור את הפתק והשיבו בקצרה: "כל ימי לא קבעתי תקנה לדורות, האם אתקן עתה כשאני חלוש בכוחותי?!". מיד שב אל החזון איש עם תשובת הרבי מגור, ונחה דעתו.

עם כל זאת, נראה יותר כי טעם נוסף ואולי אף עיקרי, עמד מאחורי סירובו המוחלט של החזון איש, והוא כמליצתו של החתם סופר "חדש אסור מן התורה". היה זה בתקופה של טרום הקמת המדינה, והיתה זו גם התקופה שלאחר הקמת הרבנות הראשית, והוא לא רצה לפתוח נושא זה של תקנות חדשות שיחייבו את כלל הציבור.

השואה - תוצאה מחרבן הבית

גם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל הצטרף למתנגדי קביעת יום התענית, אך מטעם אחר: "דאין לקבוע עוד יום לתענית ולבכי, שלכן צריך להזכירם בקינות דאומרים בתשעה באב על חורבן המקדש. ומאותו טעם עצמו אין לקבוע יום אחד מיוחד גם לגזירות שהיו בזמננו, והוא בכלל כל הגזירות שהיו במשך כל הגלות הארוך הזה" (אגרות משה יו"ד ח"ד סי נ"ז סעי יא).

נימוקו של בעל אגרות משה שונה לחלוטין מטיעונו של החזון איש. הוא מתבסס על כך שיש לראות את השואה כתוצאה והשלכה מחורבן הבית, והאבל בתשעה באב הוא בעצם סמל למקור תלאותינו וצרותינו, והוא כולל את האבל על כל החורבנות והצרות שעברו עם ישראל בכל הדורות אחר חרבן הבית: מסעי הצלב, הפוגרומים, האינקוויזיציה, גירוש ספרד, גזירות ת"ח ות"ט והשואה. כל הפורענויות הללו הן חוליות בשרשרת הדורות של השלכות שמקורן בחרבן הכח הרוחני שהיה מגן עלינו, שהוא בית המקדש, שכן אילו היה בית המקדש קיים - לא היינו מגיעים לכל זה.

בספר "סדר קינות לתשעה באב" הובאו מספר קינות שחוברו על השואה. בפתח הספר מצאו המו"ל סמך לדבר בפירוש רש"י לדברי הימים ב (לה, כה): "ויקונן ירמיהו על יאשיהו ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו עד היום ויתנום לחוק על ישראל". ופירש רש"י שם: "ויתנום לחוק. כשמזדמן להם שום צער ובכיה שהם מקוננים ובוכים על המאורע, הם מזכירים זה הצער עמו, דוגמא בט באב שמזכירים קינות על ההרוגים בגזרות שאירעו בימינו כן יבכון על יום מות יאשיהו".

אלא שגם על נימוק זה, ניתן שוב להעיר מתענית כ בסיון. ובאמת הגר"מ פיינשטיין עצמו נרגש בזה בתשובתו שם, והוא מבדיל בין גזירות ת"ח ות"ט שהיו על אנשי המקום בלבד ולא על כלל ישראל, וגם הגזירה לא היתה מטעם המלכויות, אלא על ידי המורדים במלכות. ואם כן, אין זה מכלל צרות הגלות ממש, ואי אפשר להכלילן בכלל תשעה באב. אבל השואה שהיתה על רוב ישראל ומטעם המלכות, יש לה יותר דמיון לחורבן הבית.

נימוק נוסף להתנגדות קביעת יום צום, מצאנו בדברי האדמו"ר מסלונים זצ"ל בעל נתיבות שלום (בקונטרס ההרוגה עליך עמ ט"ו), ששואל מדוע לא תיקנו יום צום כמו כ בסיון, ועונה על כך תשובה מקורית. לדבריו, אין הרגשות האנושיים מסוגלים לבטא את מלוא ההיקף ואת עומק הכאב שגרמה השואה האיומה, ולפיכך מוטב להתעטף בשתיקה כביטוי הולם ומדויק יותר למתחולל בלבו של אדם לנוכח גודל החורבן, בבחינת: "וידום אהרן". נימוק זה מעניין, שכן על חרבן הבית, לא נקטו חז"ל בגישה זו. לעומת זאת, היו רבנים שהסכימו עקרונית עם קביעת יום תענית, אלא שמבחינה מציאותית, סברו שהדור אינו כשיר לתקנה כזו. כך למשל הרב יעקב אביגדור מדרוהביץ, שהיגר לאחר המלחמה לארה"ב, מעלה בעיה במישור התודעתי, שהיא לדידו תנאי הכרחי לכך שיום האבל יהיה משמעותי ולא ריק מכל תוכן ומהות. לדידו, התודעה של רוב הציבור היהודי בתקופה המודרנית, שונה מאשר בתקופת גזרות ת"ח ות"ט למשל. האמונה הברורה כי "מפני חטאנו גלינו מארצנו", שהייתה נחלת הציבור היהודי בימים עברו, היא שנתנה לימי האבל את משמעותם. אך בדור בו אמונה זו אינה נחלת הציבור, והוא רואה את המאורעות רק כהשתלשלות טבעית, אין כל תוחלת ביום אבל שכזה. ובאמת, אפשר להניח כי הסיבה האמיתית והעמוקה שעמדה מאחורי סירובם של רוב חכמי ישראל באותו זמן לתקן יום צום על השואה, לא היתה עקרונית, כי אם פרקטית. הם הבינו שתענית ציבור חדשה, לא תמלא את ייעודה ולא תתקבל על-ידי רוב הציבור, בבחינת גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, וחבל שיהפך הדבר לקטרוג. הנה אפילו בתשעה באב, בו ארע האסון העיקרי של עם ישראל, רבים היהודים שלדאבון לבנו, אינם צמים, ויש שאינם יודעים כלל על עצם קיומו של יום זה. הציבור שאינו שומר תורה ומצוות, לצערנו רואה בצומות סמל דתי שאינו שייך אליו, אצלו ההתאבלות היא בגינונים טקסיים כעמידת דום וכדומה הלקוחים מחוקות הגויים. ואפילו אם נאמר שביום לזכר השואה הם כן היו צמים, הרי שהיה יום זה מגמד את יום תשעה באב. הגע עצמך, וכי אחר שתיקנה הרבנות הראשית לישראל את יום השואה בעשרה בטבת, וכי יש מישהו שלפני התקנה לא צם, וכעת הוא צם בגלל יום השואה?!

ההכרעה הסופית

כך לבסוף, רוב מכריע של גדולי התורה וחכמי הדור התנגדו נחרצות לקביעת יום זכרון ותענית לשואה. בשנת תש"ו (1946), ישבה מועצת הרבנות הראשית לישראל על המדוכה, ובאותה שנה הוחלט באופן חד פעמי להכריז על ערב ראש חודש ניסן כיום צום כללי בארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן, התקיימו מספר דיונים נוספים, ובשנת תש"ט הוחלט סופית על ידי הרבנים הראשיים הגאונים הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל להימנע מקביעת יום אבל מיוחד, ובמקום זאת לאחד את יום האבל על שואת יהודי אירופה עם צום עשרה בטבת. נראה כי עמדתם העקרונית והתקיפה של החזון איש, כמו גם של גדולי תורה נוספים, היא שמנעה משאר הרבנים לתקן תקנה חדשה, ולאו דווקא בגלל הסכמה עם טיעוניהם, אלא כנראה מפני שהיה ברור שחלק מהציבור לא יקבל את התקנה, ואין טעם לתקן דבר שלא יהיה לו קונצנזוס והתקנה לא תחייב את כל הציבור. גם בדורנו, אחר שנחרבו קהילות קודש עם בתי מדרשיות ובתי כנסת באזור גוש קטיף, היו שרצו לקבוע יום תענית על כך, כדי שלא ימוש הדבר מזכרון העם. כאשר פנו היוזמים אל הרב הראשי לישראל, רבי יונה מצגר שליט"א, הוא ערך תשובה ארוכה במיוחד (נדפסה בספר "ויען שמואל" חלק י"ב סימן ח), שם הוא הביא סיבות רבות (אשר רובן מנויים לעיל בנוגע לשואה), אשר בגינן אי אפשר לקבוע יום תענית חדשה, וק"ו מהשואה.