זה מכעיס אותי! (אבל רגע, למה בדיוק?)

אנשים רבים סובלים מהכעס. הם חשים רע עם עצמם, על כך שאין להם שליטה. גם הסביבה שלהם מתקשה עם זה. הכעס פוגע בקשרים החברתיים, בזוגיות, באווירה בבית ובחינוך. אנשים סביב הכעסן, הרבה פעמים סובלים מאוד.

גם במבט של התורה, הכעס הוא חמור מאוד. הרבה מאמרי חז"ל חריפים יש, בגנות הכעס. כהמשך לקו זה, אנו מוצאים את גישת הרמב"ם שצריך ללכת במיצוע, אך לגבי מידת הכעס, עלינו לברוח לקיצוניות, ולא להסתפק במיצוע. המעניין הוא, שישנה מידה נוספת, שם אומר הרמב"ם שעלינו לברוח לקצה – הגאווה.

מדוע שונות מידות אלו מכל המידות? האם יש משותף ביניהן?

בהמשך נראה שאין זה מקרה, שבשתי מידות אלו דווקא צריך ללכת לקיצוניות, היות ויש קשר סימביוטי – תלות הדדית, בין תכונות אלה.

הנזק שבכעס

הכעס יכול לגרום לדיכאון. הרבה מהאנשים שפגשתי שסבלו מדיכאון, חלק ניכר מהדיכאון, נגרם מכעס. פעם פגשתי אדם שהקפיד כל כך על התנהגות 'לא מתאימה' – לדעתו, של בני אדם, עד שהיה נוהג הפוך מהנימוס המוקפד שדרש מאחרים... למשל, אם השכן השאיר שקית אשפה ליד דלת ביתו בחדר המדרגות, הוא פשוט תלה שלט ליד הדלת "נא לא להניח כאן זבל"...

אין ספק שאדם שחי עם כללי התנהגות נוקשים המצופים מעצמו או מהחברה, יובל למצב רוח מדוכדך, שבקלות יכול להגיע לכדי דיכאון. הוא פשוט ניצב חסר אונים מול עולם 'לא מתחשב, הרומס ברגל גסה, כל חובה...'. חוסר אונים זה, מוביל בקלות לדכדוך, ואפילו דיכאון רציני.

צורות הכעס

ישנן שתי צורות של כעס. יש כעס ותוקפנות, שמופנית כלפי הסביבה, כלפי חוץ. כעס זה מאפיין יותר גברים מנשים, אך כמובן, לא רק. ויש כעס ותוקפנות, המופנית פנימה, לתוכי. אדם זה מרצה את הסביבה, וסופג תסכול ורגשות אשמה בפנים. זה מאפיין יותר נשים, אך כמובן, לא רק.

בעבר, רווחה טענתו של פרויד, ואף כיום יש הסבורים כך, שתוקפנות פנימית, גורמת לדיכאון, ועדיף להוציא את הכעס כלפי חוץ, אפילו כלפי הסביבה. העניין הוא שכיום, מחקרים מראים שככל שאדם מוציא את הכעס כלפי חוץ, אפילו אם מרגיש רוגע לטווח הקצר, הרי שלטווח הארוך, הוא מתרגל לתכונה זו של הכעס, והופך ליותר ויותר כעסן (מה שיוביל יותר לדיכאון). מחקרים אלו, מתיישרים בהחלט עם גישת התורה השוללת כמעט כל ביטוי כעס אמתי (ליוצאים מהכלל, ראה ה' דעות פ"ב).

גם ההשפעה השלילית על החינוך, ברורה, כי אדם שכועס הרבה, אין ספק שילדיו יקנו את הלך מחשבתו, את מבטו השלילי על החיים, רבים הסיכויים, שהם ימשיכו בדרכו בחייהם. יתר על כן, הכועס משרה בסביבתו תחושה של שלילת האישיות של הסובבים אותו, והילדים הם הכי פגיעים בנקודה זו, כיון שאנו מאמינים הכי הרבה להורים שלנו. ואם אנו נבקר את ילדינו, ונכעס עליהם הרבה, אין ספק שזה יפחית מערכם העצמי, ובהמשך חייהם, הם יתקשו להתמודד עם אתגרי החיים.

גורמי הכעס

אז מה הם גורמי הכעס? וכיצד להתגבר על הכעס?

סיבה מרכזית לכעס, היא התחושה של האדם שהוא חסר אונים. כאשר אנו מרגישים חסרי אונים, אנו מנסים להחזיר את השליטה לידינו. תחושת חוסר האונים היא אחת התחושות הקשות שיש לנו. לכל אדם חשובה השליטה בחייו, זה נותן לו תחושת ביטחון ורוגע.

אחת הדרכים לנסות להחזיר שליטה, היא ביטוי כעס. כאשר האדם מרגיש חוסר שליטה, הוא מגיב בכעס, שמרתיע את הסובבים (ולפעמים, בכעס מופנם, מרתיע גם את עצמו), שאולי יתנו לו את 'המקום הנכון' לדעתו. למשל, אדם הרואה שילדו לא נהג כשורה, הוא יביע כעס כלפיו, ועל ידי כך, הוא מקווה שהילד יתיישר לפי רצונו, במילים אחרות - להחזיר את השליטה לידיו.

פעם ישבתי עם זוג שהבעל היה מגיב לפעמים בחריפות, כלפי קשיים בחייו.

למשל, פעם אחת, כאשר התייאש מכל שינוי חיובי בזוגיות, הוא פשוט קנה כרטיס טיסה לאיזו עיר באירופה, לצד אחד... אגב, יש בסיפור הזה משהו מדהים, אפשר לומר שמיימי – הוא כבר הכין מכתב לאשתו היכן הוא שם את האוטו בשדה התעופה, צירף אלפיים שקל בשבילה – כי זה מה שהיה לו בכיס, ונסע לכיוון שדה התעופה...

לפני הטיסה, הוא החליט לרדת לים, קצת להירגע. ושם הוא ראה דבר מדהים: על החול, מישהי חרטה בגדול "א ל  ת ע ז ו ב  א ו ת י" ! הוא הזדעזע. בבת אחת הוא קלט את חומרת המעשה. הוא פשוט חזר לביתו, עם כרטיס טיסה לא ממומש...!

כאשר הוא סיפר לי את זה, זה היה כל כך ברור העניין של חוסר האונים שחווה. הוא הרגיש חסר כל יכולת לשנות את חייו, הוא הרגיש שהכול נגדו, ואין לו היכולת להשפיע! זהו רגש קשה מאוד בשבילנו, החוסר האונים הזה! הפתרון הלא מודע, שהנפש שלו לקחה אותו לשם, היה פשוט, להחזיר שליטה, על ידי הבריחה שלו. אז הוא היה מרגיש יותר יכולת, מסוגלות ושליטה בחייו, עכשיו הוא השולט וקובע מה יהיה בחייו. זה התהליך שעובר על הכועס. הוא מנסה להחזיר שליטה, לעומת חוסר האונים שהוא חש.

העניין הוא שכמו בסיפור הזה שהזכרנו, שבעצם ללא משים, האדם בורח מאחריות, הוא מאמין שהוא חסר אונים ולכן מגיב בחריפות.

אלא שכאן הנקודה החשובה: האדם מאמין וחושב אוטומטית, שהוא חסר אונים, שאין פתרון לקושי שלו. הוא לא באמת מבחין באפשרויות העומדות בפניו. ישנה אמונה מגבילה בקרבו שהוא חסר אונים, וזה גורם לו לא לצאת מהמסגרת שהוא מדמיין שמגבילה אותו.

מה שקורה הוא שאנשים נקלעים לקושי, ולמשל, אם הוא קושי מתמשך, הרבה אנשים מנסים לפתור את הקושי, על ידי 'פילוסופית מכונת המשקאות המקולקלת': "אם זה לא עובד, תכה על המכונה, אם עדיין הכסף תקוע והמשקה לא יוצא, פשוט תכה יותר חזק...".

כמובן שבסופו של דבר, רוב הסיכויים שידך תכאב, והמשקה לא יצא...

זה ממש מה שקורה בקשיים שאנשים נתקלים בהם, הם מנסים לפתור את הבעיה בדרך מסוימת, אם זה לא עובד, הם ינסו את אותה הדרך, רק יותר חזק... העניין הוא, שזה לא מוביל לשום מקום מועיל. זה רק הורס. זה מה שנותן את תחושת החוסר אונים לאדם המתמודד. הוא בטוח שהוא 'ניסה הכל', בזמן שהוא ניסה את אותו הדבר, רק יותר חזק. מכאן, אין שום סיכוי להתפתחות חיובית, אלא להגיע לתחושת חוסר אונים משכנעת, שאני לא יכול. ומכאן, האדם מנסה להחזיר את השליטה לידיו, לפעמים, על ידי כעס.  

הפתרון כאן הוא, פשוט: כאשר אנו מצויים במצב של חוסר אונים, לעצור לרגע, ולומר לעצמינו: "אני מאמין שאין פתרון. אך האם באמת כך הם פני הדברים? אולי יש פתרון שלא חשבתי עליו? אולי יש פתרון למישהו אחר, אולי חבר, או איש מקצוע? אולי זה לא נכון שניסיתי הכול? ובכלל הכעס מועיל לי, או שמא מזיק? אני אקח את כל האנרגיה המזיקה שאני מייצר, ואפנה אותה לאפיק של פתרון!".   

נוסף על כך, הרבה פעמים אנו כועסים, כי ברור לנו ש: צריך לעשות כך, וצריך להיות כך. כמו כן, הייתי צריך לדעת, והייתי צריך לעשות.

כאשר אנו תופסים את העולם במבט של כללים מובנים מאליהם, של מה שצריך להיות, ואיך צריך להתנהג, לא פלא שכל מה ומי שמערער על תפיסת עולם נוקשה זו, מכעיס אותנו. כי זה מערער את התפיסה הנוקשה שלנו, מערער על הסדר הפנימי שלנו, ובעצם, פוגע גם בכבודנו... אנו פשוט כועסים.

הפתרון הפשוט בהקשר זה: להפסיק לדבר ולחשוב במונחים של צריך וחייב, הוצא מילים אלו מן הלקסיקון, העדף מילים חלופיות, גמישות ורכות יותר, כמו: כדאי, עדיף, רצוי, היה נחמד אם וכו'.

אנו גם מסתכלים על מעשה שעושה החבר, האישה, הילד, ומיד יודעים "מה היתה כוונת המשורר", אנו יודעים מדוע עשה כך וכך, אם אנו בטוחים שזה מזלזול בנו או כדי להרע לנו, אנו שוב נכעס. אך האם באמת אנו יכולים להיות בטוחים בכוונת הסובבים? אולי עדיף פשוט ללמת זכות? תתפלאו, אך על פי רוב מתברר שאנו טועים בכוונה השלילית שאנו מייחסים לאחר. "הוי דן את כל האדם לכף זכות" אינה המלצה ל'לפנים משורת הדין'. זו המלצה הכי רציונלית שיש! (ר' שם ברמב"ם ובר' יונה, בפירוש המשנה).

גורם החרדה

הרבה פעמים האדם גם חושש מהעתיד. אפשר לראות את זה הרבה עם הורים החוששים לעתיד הילד, ולכן מלאים כעס עליו. למשל, הורים שישבו אצלי והתלוננו על דרכיו של בנם - הם כבר ראו אותו בעיני רוחם, שסר מהדרך הישרה, לא יידע להסתדר בחיים, ועוד. כמובן, שכשזה המבט, הכעס על הילד ש"לא עושה מה שצריך, ולא הולך בתלם", גדול מאוד. הוא נובע מחרדה של ההורים לעתיד הילד. כאן, צריך לזכור שהסבירות לדבר רע שיקרה, היא בד"כ פחותה ממה שנראה לנו כאשר אנו חרדים מהעתיד. יש להיזהר כאן מ'נבואה שמגשימה את עצמה', כי כאשר ההורים מגיבים כך, הם בעצם 'ממתגים' את הילד כמועד לנפילה. הם משדרים לילד את האמונה הזו שלהם עליו, וכנראה הוא פשוט יאמין להם, וינהג לפי אמונה זו, כי כך הוא יראה את עצמו!

אגב, נקודה זו, נראית בבירור, כאשר דווקא להורים קשה יותר מול הילד. אם תשימו לב, לסבא ולסבתא, הרבה יותר קל להכיל את ההתנהגות השלילית של הנכד. שמעתי מסבא אחד, שתיאר איך שקשה לו לראות את בנו נוזף וכועס על הבן שלו - הנכד, בו בזמן שהוא זוכר את עצמו מגיב באותו אופן כלפי בנו... הסיבה היא בדיוק הנקודה הזו. ההורה מרגיש אחריות כלפי בנו יותר מהסבא, לכן הוא גם חרד יותר לעתידו, לכן הוא גם כועס יותר על הילד.   

ישנו סיפור מדהים שמביאה הגמרא, על הלל הזקן. מתוכו, יכולים אנו לנתח את הגורמים האפשריים לכעס, ומזה נלמד גם דרכי פעולה אפשריים. ננסה לראות את מבטו של הלל, מזה נכיר גדלותו, וננסה כמובן, לאסוף לתרמילנו כמה שנוכל. 

תנו רבנן, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. – כאן כבר טמנו חז"ל רמז חשוב. השאלה שמיד צפה היא, שהרי ההיפך מענווה – גאווה. אם כן, מדוע אמרו חכמים ואל יהא קפדן כשמאי, נכון יותר לומר, ואל יהא גאוותן?! נוסף על כך, מדוע ההשוואות, די לנו אם נאמר לעולם יהא אדם ענוותן, ואל יהא קפדן! מה צורך להזכיר את שמאי?! בהמשך, נראה שכאן טמונה הנקודה העיקרית. בינתיים, הבה נמשיך.

מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל - יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו.שימו לב לטקטיקה שהשתמש בה אותו אדם: הוא הגיע בערב שבת, כשהלל חפף את ראשו, זמן הכי לחוץ, ובטח לא נעים להיענות לפניה של אדם אחר כשאתה באמצע חפיפת ראש, בטח ובטח, אם אתה גדול הדור... אותו אדם, פשוט הבין שכאשר האדם לחוץ, ולא מאורגן, בטח אם הוא במצב לא מכובד, הוא יותר מועד לכעוס! זו נקודה אחת שעלינו לשים לב אליה: כאשר אנו עייפים או לחוצים, אנו מועדים יותר לכעס. זה כמו גפרור הנזרק לבנזין... לכן, הפתרון הפשוט הוא, לישון כמו שצריך. לתזמן נכון את הזמנים הלחוצים, כמו ערב שבת, שליחת הילדים בבוקר, השכבת הילדים. פשוט להקדיש אולי יותר זמן, או סדר נכון וברור של עשיית הדברים. זה יכול לשנות הכול! אנו נרגיש יותר רגועים. 

הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל?כאן, הוא נקט טקטיקה נוספת של ביזוי כלפי גדול הדור, הוא פשוט "עבר על פתח ביתו" - הסתובב ברחוב, וצעק 'מי כאן הלל', כאילו מדובר באיזה אדם פשוט ששמו הלל... כאילו אינו גדול הדור! האם כך פונים לגדול הדור? כאן אנו רואים נקודה נוספת הגורמת לכעס. ביזוי. כאשר מבזים אותנו, אנו עלולים להיכנע לכעס, ולכעוס! כאן אנו צריכים להיות מודעים לתובנה זו, עצם המודעות יכולה לעזור לנו לשאול את עצמינו: "ואם הוא מזלזל בי, אז מה?! האם זה אומר שבאמת אני לא שווה? האם איני יכול לחיות עם זה? באמת שווה לי לכעוס על כך? לאן זה יוביל אותי? אין ספק, שיש בכוח מחשבות אלו, גם אם לא למחוק את הכעס, לפחות למתן אותו.

נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול.הנה כאן, הוא מכין את הקרקע לעוד כעס, אם עד עכשיו הלל לא כעס, אולי הוא פשוט אוגר את הכעס בתוכו – צובר. ככל שנוסיף יותר אלמנטים הגורמים לכעס, כך סביר שבסוף 'יתפוצץ' יותר חזק... הוא מקדים ו'מכין' את הלל ל'שאלה גדולה', שבסוף תתברר, שאינה, אלא שאלה המטרידה משועממים שמסתובבים חסרי מעש בערב שבת, ומנסים להקניט את גדול הדור... הוא בטוח, הנה הפעם הוא יתפוצץ!... מכאן אנו למדים, שהציפייה שלנו למשהו 'נכון' לפי דעתנו, שצריך לקרות, שהיה שווה בשבילו להשקיע כל כך הרבה, ובסוף לא קורה, יכול להוציא אותנו משיווי משקלנו. כגודל הפער בין ההשקעה לתוצאה, כן גודל התסכול. לכן, תמיד כאשר אנו משקיעים בדברים בחיינו, עלינו להזכיר לעצמינו, שזכותו של כל אדם, לחשוב ולהגיב אחרת מאתנו על השקעתנו. אם ננמיך ציפיות, ונקבל מראש שכל התוצאות אפשריות, יקל עלינו להתמודד עם התסכול, אנו פשוט נהיה פחות מתוסכלים.

אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות?טוב, כאן זה מובן, מי לא יכעס על שאלה שטותית כזאת, בסיטואציה כזו? זה מה חשוב עכשיו?! כולנו היינו כועסים, כיכשאנו משקיעים כמו שאמרנו, מתוך ציפייה, שהטרחה שלנו היתה מוצדקת, והוא מצדו מראה לנו שסתם השקענו כל כך הרבה, לא מבין ולא מתחשב בהשקעתנו, זה פוגע בכבודנו, ואנו בהחלט נכעס. אבל הלל, לא כעס! מדהים!הוא פשוט היה ענוותן. הוא לא חשב שאם מישהו פוגע בכבודו, הוא פגוע. מבחינתו, מעולם לא הרגיש צורך לכבוד או חשש מביזוי. ככל שנוכל גם אנחנו לאמץ מבט שאינו מצפה לכבוד, ואינו חושש מביזוי, כך נכעס פחות.

אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות (מיילדות) פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל?הפעם, זו מלחמת התשה. הוא חשב, אם מקודם הוא לא כעס, כנראה שלא זלזלתי בו מספיק. אולי הוא יכול לצבור את הכעסים הנ"ל, אך אם אעמיס עוד כעסים, זה יעבוד... מכאן נלמד: כשאנו צוברים, אנו מועדים 'להתפוצץ' בסוף! אבל כאן, אצל הלל, זה לא עבד, הלל בשלו. הוא לא מקפיד! ככל שנוכל לבחון כל סיטואציה בדרכים שהזכרנו, כך גוברים הסיכויים שלא נצבור כעסים, כי נרגיש פחות כעס.

נתעטף ויצא לקראתו.הוא סבלן, כדרכו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול.אדם רגיל, היה מגיב: "אוהה, עוד פעם עם השאלות שלך? לך מכאן!!!" – הוא מנסה, והלל בשלו, סבלן! - אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות?אותה טקטיקה של התשה.

אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל?זו אותה פילוסופית מכונת המשקאות שהזכרנו, מה שלא עובד, יעבוד אם אכה יותר חזק. הוא מנסה. אך הלל, הוא לא מתרגש!

נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? - אמר לו: שאלה יש לי לשאול. - אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?המשך התשה בדרכים שכבר הכרנו.אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.

אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס.שימו לב לטקטיקה מתוחכמת זו. אותו אדם הבין בכוחות וחולשות הנפש, הוא היה 'חכם להרע', ללא ספק. הוא פשוט משדר לו מסר סמוי, לא מורגש, ש: "מובן מאוד אם תכעס". אנו מתקשים לעמוד מול מסרים סמויים, מול אויב גלוי, קל להילחם, מול אויב סמוי, זה כמעט בלתי אפשרי! אבל הלל, לא נפל בפח, אין ספק, שמשהו בו היה שונה מהרגיל, משהו במבט! הוא היה ענוותן ברמה כזו, שאף שהמסר הסמוי עבר, הוא לא הרגיש טיפת כעס, שיש לו לכעוס. זה כמו לומר לאדם הכי רגוע, "אני מבין אם תכעס"... על מה בדיוק?

נתעטף וישב לפניו, - אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול - שאל.תגובה לא צפויה לחלוטין! מול מסר עוצמתי, הלל לא מתרגש, ואפילו מנצח!

אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? - אמר לו: הן. - אמר לו: אם אתה הוא - לא ירבו כמותך בישראל. - אמר לו: בני, מפני מה? - אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. - אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד.

מדהים!!!

עתה ברור ההקשר שבין ענווה לכעס. זו הסיבה שחז"ל אמרו "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ולא קפדן כשמאי". ענווה, היא המידה המרכזית בנטרול כעס. לכן מה שנכון לגבי כעס, - ללכת לקצה השני, חייב להיות גם לגבי גאווה, כי ככל שיש יותר גאווה, כך יש יותר כעס. ולהיפך, יותר ענווה – פחות כעס.

וההבדל בין הלל לשמאי, הינו בתפיסת העולם, אצל שמאי, היתה הגישה, שכדי לחיות נכון, יש להיצמד לכללים, ככל שנקפיד על הכללים, כך נצליח יותר. מכאן, חשיבות הקפדנות. ואלו הלל, הוא סבור שלעיתים יש להגמיש את הכללים, אין להקפיד, גישה זו נראית בבירור בסיפור שהבאנו, ובהרבה מהתיאורים שאנו מוצאים בחז"ל על הלל.

כאן מגלים לנו חז"ל את הסיכון שבהליכה לפי כללים נוקשים, שאינם גמישים. כללי 'צריך' ו'חייב' שהזכרנו קודם. אמנם, מי שמצליח לחיות לפי כללים ברורים ונוקשים, יכול להגיע להישגים. אך הסיכון הוא, קפדנות שיכולה להוביל לכעס, שהנו מוצדק בהחלט בעיני הקפדן. חז"ל מורים לנו להעדיף את גישת הלל, כי בשקלול רווח והפסד, הכריעו חז"ל לטובת גישת הלל.  

לסיכום

פסענו בנבכי "הנפש הכועסת", מסע ארוך. ניתחנו הרבה מגורמי הכעס, פתרונות פרקטיים, הרבה יש עוד לדבר על נושא זה, אך אני בטוח בכך, שכל אדם שייקח מהדברים אפילו מעט, מה שהוא מתחבר אליו, אין ספק שיוכל לשפר את איכות חייו, ואל לנו לזלזל אפילו ב10% שיפור. זה כן הרבה. ברור לי גם, שכל מי שיאמץ כמה שיותר מהדברים, יתמיד בהם, ויהיה עקבי, יכול להשיג שיפור של עשרות אחוזים באיכות חייו – בנושא הכעס, והדכדוך.

ואל לנו לזלזל בכך. הכוח בידינו!