דבר תורה לפרשת ואתחנן: השתדלו והרבו תחינה

"אתה לומד פה?" התפלא שוקי כשראה את סעיד במסדרונות האוניברסיטה.

"כן", הייתה התשובה.

"אפשר לדעת מה אתה לומד?", התעניין שוקי.

- "אני לומד מילים, אחר כך אעבור למשפטים"...

* * *

משה רבינו כותב בתורה על רצונו להיכנס לארץ הקודש "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר". מקשה רבינו חיים בן עטר, "אור החיים" הקדוש: עשר לשונות של תפילה ישנן, מדוע בחר משה רבינו דווקא לשון ואתחנן-תחינה?

נקדים להבנת דבריו הקדושים ווארט נפלא שהובא ב"באר משה" לכ"ק האדמו"ר מאוז'רוב: רבי אלעזר היה מקפיד לתת קודם לכל תפילה פרוטה לעני ורק אחר כך מתפלל (בבא בתרא י.). מדייק ה"באר משה", מלשון הגמרא שהוא נתן פרוטה דווקא ל'עני', משמע שלא נתן את הפרוטה לגבאי צדקה, או הפריש אותה בצד כדי שאחר התפילה יתננה לעני. מה הקפידא לתת לעני דווקא.

יהודי הגיע לרה"ק ר' צבי-הירש מליסקא (י"ד אב יום פטירתו), ותינה בפניו צרתו שזקוק הוא למאה רייניש עבור חתונת בתו ולרש אין מאום. שמעו הרבי ונתן בידו את כל הסכום שנחשב לסכום רב. אחד החסידים שעמד שם הרהיב עוז ושאל מהיכן למד הרבי לתת סכום גדול שכזה לעני אחד.

נענה הרבי מליסקא וסיפר מעשה שהיה עמו: בימי אברכותו השתוקק מאוד להיות בבעלזא בחג השבועות אצל כ"ק מרן ה'שר שלום' זי"ע. כיון שלא היו בידו מעות נאלץ לפסוע רגלי מעיר מגוריו עד שהגיע ללעמבערג יומיים לפני חג השבועות. בלעמבערג כבר היו רגליו נפוחות וחלשות והוא הבין שהוא אינו יכול לפסוע בהן עד בעלזא.

ניגש לכיכר העיר משם התעתדה עגלה עמוסה חסידים לנסוע בעלזאה ונפשו בשאלתו: "שמא אוכל להצטרף עמכם?" האברך ששכר את העגלה השיב שיש מקום והנסיעה עולה 60 פרוטות. ביקש רבי צבי שיעשה עמו חסד וייתן לו לנסוע בחינם, אך האברך באחת: בעוד שעתיים העגלה יוצאת. רצונך, הבא 60 פרוטות, אחת לא פחות, וסע עמנו!

החל הרבי מליסקא לסובב על פתחי החנויות וביקש נדבה. המנהג בלעמבערג היה שבעלי החנויות היו מציעים לעניים כסף או סחורה שאותה ימכרו ויקבלו, אולי, סכום גדול יותר. הרבי מליסקא בחר בסחורה. בחנות הראשונה קיבל מטר חוט, בחנות השנייה כפתור ובשלישית מחט...

כאשר נכנס לחנות הרביעית ובעל הבית שאל למבוקשו, נפרץ הסכר שחנק את גרונו ובמקום להשיב הוא פרץ בבכי נורא. בעל החנות עצר מכל עיסוקיו, הרגיעו משך מספר רגעים ושמע ממנו שאם לא יצא כעת בעגלה ללעמבערג הוא יפסיד את חג השבועות בבעלזא. לאחר כל הסבל שעבר, לא עולם הזה לא עולם הבא...

בעל החנות שרחמיו נכמרו פתח את הקופה, מנה לידו 60 פרוטות וזירזו לרוץ לתפוס את העגלה. שיודה לו בהזדמנות אחרת. "כשישבתי על העגלה", סח הרבי מליסקא לחסיד ששאל מדוע נותנים מאה רייניש להכנסת כלה לעני אחד, "קיבלתי על עצמי בלי נדר: ברגע שיבואו לבקש ממני צדקה ויש לי את הסכום - אתן לשואל את כל מבוקשו שלא יצטרך להתרוצץ".

הרבי מליסקא חייך אל השואל והמשיך: "לשאלתך ממי למדתי זאת, ממך למדתי! אתה היית אותו בעל עסק בלעמבערג שריחם עלי"...

נשוב לדברי ה"באר משה": רבי אלעזר יכל לתת צדקה בדרכים אחרות, אולם הוא רצה לחוש את התלות של העני. העני - בניגוד לנותן שמחליט אם ייתן, למי וכמה - תלוי לחלוטין בנותן וכולו תחנונים. רבי אלעזר שרצה לעמוד בתפילה בתחנונים, רצה לחוות מצד העני את ההרגשה הזו לפני כל תפילה!...

דבר זה נכתב למעשה בדברי ה"אור החיים" הקדוש: משה רבינו התפלל בלשון תחנונים, לא בהפצרה, לא בפיוס, רק בתחנון ובהתבטלות מוחלטת לפני הקב"ה.

* * *

בכל מקום בתנ"ך המילה 'לאמר' פירושה לומר זאת לאחרים. משה רבינו מתפלל "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר", לאמר זה, מה משמעו? למי יעביר השי"ת את דבריו?

על פי הרעיונות שראינו: העני תלוי במקבל והתפילה צריכה להיעשות מלב מתחנן כעני בפתח, אפשר לומר שזה מה שרוצה משה "לאמר" לנו, לישראל: ראו והביטו ממני כיצד היא התפילה, בתחנונים.

תפילה שנעשית כשגרה היא דבר מסוים, היא בגדר 'מילים'. תפילה בתחנון ושוועה היא משהו אחר לגמרי. ה'משפטים' עולים לפעול עבורנו בשמים. יה"ר שנזכה לדעת להתפלל בתחינה ולקבל באחת את מבוקשנו בלא לפשוט יד שוב ושוב.